המשקפיים – פרק 4

קפאתי במקום. 'המוות הולך ומתקרב'. למה? מה עשיתי?
"הכל בגלל שהתעלמת מרוח" שמעתי קול מאחורי והסתובבתי. וזה היה הרוח-איך לא.
"הרוח של הזקנה ההיא? בגלל שהתעלמתי ממנה מישהו מת?" שאלתי. אין סיכוי, אני לא מוכנה להיות האחראית למוות של מישהו. גם אם אני לא מכירה אותו.
"כן.והפתק שקיבלת, המשמעות שלו היא שבפעם הבאה שתתעלמי מרוח מישהו ימות. מישהו שקרוב אלייך ריגשית" הוא אמר. קרוב ריגשית? זה ומר או מהמשפחה שלי או מהחברים שלי! לא, אני לא יכולה לתת לזה לקרות. הורדתי את המשקפיים וזרקתי אותם בחוזקה על הרצפה. נשארו שלמות. לקחתי את כל שלושת ספרי בני גורן (!!!) שיש לי בארון וזרקתי עליהם. נשארו שלמות. קפצתי עליהם ושוב-נשארו שלמות. רקעתי ברגל מרוב זעם ותיסכול.
"אמרתי לך שלא תוכלי להיפטר מהם" אמר הרוח. הוא כזה מעצבן!!
"תגיד, איך קוראים לך בכלל?" שאלתי. הוא דפק את היד במצח.
"גורדון. וברצינות – זה מה שמעניין אותך עכשיו?" הוא אמר כלא מאמין.
"מותר לי לדעת את השם של הרוח שרודף אותי ולא נותן לי מנוחה!, התגוננתי והתמוטטתי על המיטה. ומרוב שהייתי עצבנית ועייפה נרדמתי.
פקחתי עיניים. השעה הייתה בסך הכל 12 בלילה. אבל כולם ישנו. ירדתי למטבח ושתיתי איזה 5 כוסות מים. כשחזרתי למיטה גילית שהיא תפוסה. ישבה עליה רוח של אישה בת שלושים בערך. והיא נראתה לי ממש מוכרת.
"שלום קלרה-אני אביגיל טרנר" היא אמרה. ואז הבנתי מאיפה היא מוכרת לי. היא נראתה כמו ריק טרנר. ילד מהשיכבה שלי. זאת אמא שלו. היא נרצחה כשהוא היה בן שנה. ועכשיו היא פה, רוצה לבקש ממני טובה.