המתאגרפת: פרק 7

חדר האימונים היה קטן ומחניק מאוד. לא היה כל כך נעים להיות בו.
"חשבתם על לשפץ פה אולי?"
"אני בסך הכל מאמן. לא שיפוצניק."
הוא התנהג בחוסר סבלנות. זה היה נראה שהוא עוד שנייה מתפוצץ עליי.
לא שאני יודעת למה כן?
"בואי נתחיל בזה שתספרי לי למה הגעת ללמוד פה.
ההיכרות הראשונית שלנו לא הייתה כמו שצריך."
בזה אני מסכימה איתו.
"אני פה כי אני רוצה ללמוד אגרוף, מאז ומתמיד נמשכתי לעולם הזה ועכשיו החלטתי לקחת את זה ברצינות."
"אין לך ידע קודם נכון?"
"אבא שלי היה מתאגרף. הוא לימד אותי קצת כשהייתי קטנה אבל לא בצורה מקצועית. יש לי שק אגרוף בחדר שלי אבל עד עכשיו זה היה יותר כתחביב".
"הבנתי. ואת חושבת שאת תוכלי לפתח את מעבר לתחביב?" זלזול הופיע בדבריו.
"אתה לא מכיר אותי באמת, אני עוד אפתיע אותך."
דיברתי אליו עם ביטחון. הוא בטח לא רגיל שמדברים אליו ככה. חיכיתי לראות את תגובתו כשהוא יראה את החוזק שלי.
"אז יאלה… פחות דיבורים יותר מעשים. קחי את הכפפות אגרוף".
הכפפות אגרוף היו גדולות עליי באיזה שלוש מידות, זה הרגיש שעוד שנייה הן נופלות לי מהיד.
"תראי לי את את המהלכים שלך, תדמייני שעכשיו אני בא לתקוף אותך."
עליתי על הזירה. זזתי עם הגוף בצורה מפוחדת, הייתי קצת בלחץ.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהתאמנתי עם מישהו. אמנם אני חזקה אבל אין לי טכניקה כלשהי.
"ממה את מפחדת? נו תתקפי אותי!" הוא צעק.
נהיה לי בלקאאוט.. לא ידעתי מה לעשות. קפאתי. הגישה שלו אליי עוד יותר הלחיצה אותי.
"כנראה שטעיתי לגבייך אחרי הכל… " הוא התרחק מן הזירה.
"לא חכה שנייה, אני באמת רוצה ללמוד אני פשוט…"
"פשוט מה? חשבתי שיש לך ניסיון לא?"
" תיתן לי צ'אנס. אם תהיה קצת פחות מלחיץ זה יהיה טוב."
הוא לקח נשימה עמוקה וחזר לזירה.
"קודם כל נתחיל בזה שהעמידה שלך לא נכונה. תעמדי זקופה, בביטחון."
הוא ניגש אליי ויישר את גבי. רק באותו הרגע הבנתי עד כמה הוא היה כפוף.
"את צריכה להרגיש בטוחה ומשוחררת בזירה, רק אז את יכולה להתחיל להילחם. אחרת ליריבים שלך יהיה פור גדול עלייך."
"דבר שני, אין לך טכניקה. את לא יודעת איך לגשת לקרב."
"בגדול, יש עוד אין ספור דברים שאת צריכה להשתפר בהם אבל יש דבר אחד שיש לך, שהוא החשוב ביותר – רצון." שמחתי לשמוע שלפחות הוא התרשם מדבר אחד.
גמרנו להיום. את תיהיה עם מופיסי, סקיי והשאר. למזלך הם גם לא ברמה כזאת גבוהה. מופיסי אפילו לא יודע איך לובשים את כפפות האגרוף."
צחקתי כאילו הוא סיפר בדיחה. ניסיתי לשחרר את האווירה. זה לא עבד.
לכי לארוחת בוקר, היא מסתיימת עוד 20 דקות."
"לחכות לך?"
"אני לא חבר שלך שאת צריכה לחכות לי. אני המאמן שלך, אני לא אוכל איתך."
"אתה תמיד כזה גס רוח?"
"אם לא טוב לך עם ההתנהגות שלי אז את מוזמנת לעזוב. אף אחד לא מחזיק אותך פה בכוח."
טיילר הזה באמת בן אדם כל כך מעצבן ומגעיל. מי קיבל אותו לפה בכלל?
"נו לכי מפה כבר!"
מעניין למה הוא כזה עצבני כל הזמן, חבל זה ממש מוריד ממנו.
הגעתי לחדר האוכל, סקיי ומופיסי ישבו כבר בשולחן. זה היה נראה שהם כבר סיימו לאכול.
"את ייבשת אותנו באיזה חצי שעה."
"מצטערת. זה הכל בגלל טיילר. הוא חפר לי במוח".
"איך היה איתו באמת?" תוך כדי שמופיסי דיבר הוא הכניס לפיו את הלחם עם החביתה. צורת האכילה שלו לא כל כך נעימה למראה.
"היה סביר מינוס… הוא בעיקר היה עסוק בלהגיד לי עד כמה שאני גרועה."
"ככה הוא בהתחלה. גם כלפינו הוא היה ככה עד שהוא למד להכיר אותנו."
"אני מקווה שאתה צודק ושהוא יתחיל להיות נחמד גם אליי."
"לאני להביא לך משהו לאכול"? סקיי שאל.
"לא תודה, כבר יצא לי כל התיאבון. בואו נלך כבר לשיעור. לא מתאים לי עכשיו לקבל איחור מהמורה למתמטיקה".
———————————–
בדרכנו החוצה, פנו אלינו כמה בחורים שאחד מהם היה זה שהטריד אותי לפני כמה ימים.
"מה קורה חבר'ה? אתם מוזמנים למסיבה שאני מארגן היום." הוא היה נראה ממש מגניב. הוא לבש בגדים מסוגננים והתנהג כמו איזה מלך בית הספר שכל הבנות מעריצות. כמעט שקעתי בקסמו אך משהו מנע ממני לעשות לי. אולי זה בגלל התקרית שהייתה לי איתו לפני כמה זמן.
"תודה אבל אנחנו מסרבים לה. חוץ מזה שמאמנים לא אמורים לארגן מסיבות." סקיי הגיב בכעס.
"חבל… אני מצפה לך לאני, הפגישה הקודמת שלנו הייתה יותר מדי קצרה.
יש לי עוד הרבה מה לספר לך."
"מצטערת לבשר לך אבל זה לא יקרה."
"מי יודע…" הוא והחבורה שלו הלכו סוף סוף הרגשתי שייבשתי אותם כמו שצריך.
"חצוף האריק הזה! איך הוא לפנות מעז אלייך בכלל?" מופיסי התעצבן.
"דרך אגב… את פגשת אותו כבר?"
"כן. אפשר להגיד. אבל זה רק כי הוא ניגש אליי. אין לי מושג מה הוא רוצה. עזבו הוא סתם בחור מטומטם." עניתי בביטחון.
"בואו נרוץ, נראה לי יש לנו כבר איחור של 5 דקות."
הגענו לכיתה אך המורה כבר הייתה שם.
"בוקר טוב גם לכם, מדוע איחרתם לשיעור?"
"בוקר טוב. התעכבנו בארוחת בוקר.." עניתי.
"פעם אחרונה שזה קורה."
"קדימה לפתוח בבקשה את עמוד 256 בספר ולענות על השאלות. אחר כך נבדוק אותן ביחד."
לאחר כמה שעתיים של מתמטיקה ועוד כמה שיעורים משעממים שעת האימון הגיעה.
"סוף סוף האימון הראשון שלנו ביחד! מתרגשת?" מופיסי שאל אותי.
"יותר לחוצה אבל בסדר. נקווה שיהיה טוב."
"אל תדאגי לאני, אנחנו איתך בזה." סקיי חייך אלי.
הלכנו אל עבר חדר האימונים וטיילר כבר היה שם. הוא היה נראה הרבה יותר טוב מכפי שנראה בבוקר. השיער שלו היה מסודר ועור פניו זהר.
התיישבנו בשקט על הספסל שהיה בכניסה והוא התחיל לדבר.
"היום אנחנו נתאמן על איך לגשת לקרב. לפני כן אני אקריא שמות".
"מופיסי כאן… סקיי גם כאן.. מה עם אנריקה ומוקי?"
"הם אמורים לחזור בסוף שבוע הם אצל המשפחה שלהם."
"אני גם פה אם לא שמת לב." הוא עשה לי דווקא. ההתנהלות שלו כלפי כבר מתחילה לעלות לי על העצבים.
"אופסי. באמת שלא שמתי לב." הוא חייך אליי חיוך מרושע.
"בנוגע לאנריקה ולמוקי. רציתי להגיד שהנוכחות שלהם ושלכם בשיעורים חשובה מאוד."
"בסוף השנה תתקיים התחרות העולמית שרק אחד מכם ומשאר התלמידים פה יוכל להשתתף בה ולייצג אותנו בכבוד. כמו כן, המנצח יזכה למלגה ללימודים בבית הספר הטוב ביותר בעולם לאגרוף."
"וואו באמת שווה ללמוד פה." אמרתי בלהט. אף אחד לא התייחס לדבריי.
"במשך השנה יהיו תחרויות בין הקבוצה שלנו לשאר הקבוצות פה אז אני מקווה שאתם לא תעשו לי בושות."
"קדימה נתחיל ב100 שכיבות סמיכה ו50 כפיפות בטן. לאחר מכן תקיפו את האולם 5 פעמים. אחר כך נתחיל באימון האמיתי."
"אתה לא חושב שזה קצת מוגזם?" מופיסי שאל בייאוש.
" אתה יודע מה.. בשבילך 150 שכיבות סמיכה."
"מה אבל,"
"קדימה בלי להתבכיין."
זה היה כל כך מעצבן. טיילר פשוט ישב לו בנחת ואכל תפוח בעודנו סובלים.
"מופיסי תרד יותר למטה. סקיי תתיישר! נו באמת… קדימה! יש לכם עוד ריצה!"
אחרי כמה דקות כבר הייתי בסיבוב הריצה האחרון שלי. החימום לא היה קשה עבורי. ראיתי שטיילר והשאר מתרשמים ממני.
"להביא לך מים?" שאלתי את מופיסי שהיה נראה שהוא עוד שנייה מתעלף.
"ההפסקת שתייה בסוף." טיילר העיר. הוא כל כך קשוח.
סקיי ואני גמרנו את החימום באותו הזמן ומופיסי הצטרף כמה זמן אחרינו.
"אתם יכולים לשבת עכשיו קצת בזמן שאני אסביר לכם מה אתם הולכים לעשות."
"תודה לאל, זה היה סיוט." מופיסי לא הפסיק להתנשם כמו מטורף. כנראה שהוא לא בשיא הכושר.
"אתם תתחלקו לזוגות. כל אחד מבני הזוג יצטרך לתרגל קרב עם בן הזוג השני.
אני רוצה שתשימו לב לתנועות של היריב שלכם ולשפת הגוף שלו. תלמדו להכיר את היריב שלכם."
"טיילר אני ממש לא רוצה לחטוף פה מכות עכשיו" ענה מופיסי.
"איך תהיה מתאגרף אם אתה לא תחטוף לפחות מכה אחת?"
"זהו שאני לא רוצה…"
"די לדיבורים. קדימה, מופיסי אתה איתי וסקיי עם לאני."
"אני חייב להיות איתך?"
"אל תדאג. אתה תשרוד."
"לא בטוח בזה…"
"סקיי ולאני אתם ראשונים. תעלו לזירה."
"לאני, סליחה אם אני בטעות…"
"זה בסדר, זה בסך הכל אימון." מסכן סקיי. הוא לא יודע מה מחכה לו. ועוד הכי מצחיק שהוא חושש מכך שהוא יפגע בי. אני לא רוצה לעוף על עצמי כן… אבל אני ללא ספק חזקה שם יותר מכל אחד אחר.
סקיי התחיל להתקרב אליי.
"סקיי שים לב לזה שהיא לא משוחררת מספיק… אין לה אומץ. "
טיילר ניסה לערער את הביטחון שלי אך זה עוד יותר דרבן אותי.
התקרבתי לסקיי, הוא היה נראה מאוד בטוח בעצמו אך עם זאת הוא טיפה חשש. הוא היה מוכן לתקוף אותי אך הוא לא עשה זאת. טיילר עמד מהצד וצפה בנו.
ניצלתי את זה שסקיי לא היה מספיק מרוכז והחטפתי לו בבטן.
הוא כמעט עף לצד השני של הזירה. הוא נפל על הרצפה ונאנח.
"קום! ממכה קטנה אתה ככה נופל?" טיילר הטיח בו.
סקיי התאמץ לקום מהרצפה. הוא התקרב אלי וניסה בעדינות להפנות אליי אגרופים אך התחמקתי מאגרופיו ככל שאפשר. ברגע שהוא בא לתקוף אותי השגתי אותו ותקפתי אותו בחזרה. הוא התחיל לאבד כוחות. המכות שלי היו נורא חזקות. הוא כבר התחיל לדמם.
"מה קורה לך סקיי? אתה מפסיד לבחורה? תתעשת!"
טיילר ומופיסי שצפו בי ובסקיי היו בשוק ממני. בחורה קטנה שרק עכשיו הגיעה לפה מביסה בחור שאמנם לא כזה חסון ושרירי אבל עדיין חזק.
פניו של סקיי היו נוראיות. פצעים רבים הופיעו עליהן. כנראה שבאמת הגזמתי קצת.
"סקיי אתה בסדר?" שאלתי בדאגה.
"אני יהיה. אל תדאגי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי."
לא היה לי נעים מסקיי. הוא חבר שלי ולא היה לי נעים לראות אותו ככה. אני מודעת לזה שקצת נסחפתי אבל זה קרב בסופו של דבר לא?
"מה זה אמור להיות? זה בסך הכל אימון. לא היית צריכה להגזים כל כך. את מפלצת או משהו כזה?" טיילר הרים את קולו.
"מפלצת", לא היה לו מושג מה המילה הזאת גרמה לי להרגיש באותו הרגע וכנראה שהוא גם לא ידע.
"באמת לאני?" מופיסי היה נראה מפוחד ממני.
"אני…" ניסיתי איכשהו להסביר את עצמי. "זה קרב בסופו של דבר. מן הסתם שיהיו פציעות לא?"
מופיסי ואני ניגשנו לעזור לסקיי שבקושי הצליח לקום מהרצפה.
הוא ניסה להעמיד פנים שזה לא כואב לו והוא התיישב על הספסל בעדינות.
נעבור עכשיו לקרב השני.
"אני לא מוכן לזה טיילר. אחרי מה שהיה פה? אין מצב. הפנים שלי יותר מדי יפות בשביל זה. " מופיסי ענה.
"תתקרב" .. מופיסי התקרב אל טיילר, הוא בקושי זז. הוא רעד מפחד. טיילר התקרב אל מופיסי אך הוא ישר ירד מהזירה במהירות.
"מצטער אני לא בנוי לזה…"
אני וסקיי לא הפסקנו לצחוק.
למרות הפציעות שגרמתי לסקיי הוא חייך אליי ואמר: "את ממש חזקה את יודעת?"
"זאת מחמאה אני מקווה?"
"כמובן." חייכתי אליו. "ושוב פעם סליחה על כל…הכאב."
"מה שיותר כואב עבורי זה שהפסדתי לבחורה את מבינה?" הוא צחק ואני צחקתי איתו.
"הנה דוגמא ליריב שאתם לא צריכים להתאמץ נגדו בכלל. הוא כל כך לחוץ שמספיק שרק תבואו לתקוף אותו והוא כבר יפסיד אוטומטית."
"תודה באמת טיילר…"
"מופיסי, אל תדאג אתה תשתפר מפעם לפעם. אתה פשוט צריך לעבוד על עצמך."
"גילית לי את אמריקה…"
"זהו להיום. אתם משוחררים. רק אל תשכחו להגיע עוד 20 דקות לחדר האוכל."
"לאני" הוא קרא בשמי.
"תישארי איתי שתי דקות. אני רוצה לדבר איתך."