הנבחרת

התעוררתי עם קרן האור הראשונה,הרגשתי חמימות על פניי
'הקיץ מתחיל להגיע..' אמרתי בלחישה.
כולם עדיין ישנו,אני כבר קמתי,ניגשתי אל כיון המטבח המאולתר שהכנו ועם צלחת שבורה מעט וביצה שאתמול גנבתי ובישלתי אותה על מדורה עם טבון לאחר 2 דקות בדיוק גירדתי את הביצה מהטבון אל הצלחת.
הטעם היה מעופש ושרוף,כבר התרגלתי..
ג'ון ג'ון הגיע עם פרצוץ שמסביר שהלילה שעבר עליו,לא היה קל
"הי ג'ון ג'ון,מה קרה?" הוא הסתכל עלי וגלגל עיניים
"אני חושב שאיימי עשתה תאונה קטנה "
"זה מסביר למה כ"כ מסריח כאן."
"לא,זה בגלל שיש קופים לידנו שהתקלחו יותר פעמים מאיתנו בחודש האחרון."
"תפסיק." אמרתי כבר בפנים רציניות
"תפסיק להיות כ"כ פסימי,תתחיל להתאפס על עצמך ותבין שאין מה לעשות ושעדיף להפיק את המיטב ממה שקרה."
ג'ון ג'ון החמיץ את הפנים ומלמל לעצמו "אויש שתקי"
"שמעתי את זה !"
"מה הכנת?"
"חביתה..אני חושבת."
"אפשר גם?"
"בטח,רק שנייה"
לקחתי עוד ביס ויצאתי להביא עוד ביצה , יש רק 3 ואנחנו בית עם חמש נפשות..
"שיט."
"מה קרה ליאן?"
"עזוב,אתה תוכל להכין לעצמך? שחכתי שאני צריכה לעשות משהו."
הוא היסס לענות
וניסיתי לשכנע אותו עם פנים מתחננות
"טוב.."
"יא תודה !" קראתי בשמחה וזרקתי לו את הביצה,
במזל הוא תפס.
"היי תזהרי !"
"כןכן" אמרתי בזריזות ורצתי לתוך היער
חיפשתי את החץ וקשת מאחורי העץ
"הנה!" אמרתי בשמחה
שמתי את התיק הבד המעופש על הגב ואת הקשת השארתי ביד,החזקתי טוב טוב.
זה היה המזכרת היחידה שלי מהחיים הקודמים,מהחיים בעלי המשמעות…בלי הצורך להתאבק כדאי לשרוד.
אתם בטח חושבים שאני מוזרה,שיורה בחץ וקשת בשנת 2009,ולקחתי את זה מסרטים מטופשים.
אבל לא,חץ וקשת הייתה תשוקה שלי מגיל קטן,מגיל 10 ליתר דיוק,הלכנו לקרקס כל המשפחה,הייתה שם אישה.
מדהימה ביופיה,השיניים שלה הבריקו והחיוך שלך היה גדול ויפה,היא לבשה לבן וירתה בחץ בקשת בצורות שונות ומיוחדות ,באחד התעלולים היא אפילו עשתה את זה עם אש.
היא נראתה קסומה כל כך,עד שאני רציתי גם להיות כמוה.
ומאז התחלתי ללמוד חץ וקשת,למדתי קשה מאוד,זה יותר מסובך ממה שזה נראה.
"היי ליאן" פתאום הגיח מבין השיחים ניק
"אוי אלוהים. ניק לעאזעל איתך!"
"לא התרגלת כבר?"
"לא,אני מאוד מצטערת שאני לא איזה קוף עכביש שלא נבהל מכלום" במוח שלי עברה מחשבה אחת 'מה?!ליאן,קוף עכביש , באמת? ואו אני טיפשה.'
"מה? קוף עכביש? זה הזמן בחודש?"
"לא , אוף נו. אני חכמה אני מבטיחה לך" אמרתי בחיוך והורדתי את הראש
הוא גיחך ואמר "זה בסדר" בחיוך ענקי
"אז מה היום?"
"חשבתי על צבי"
"צבי?" אמרתי בהלם
"כן."
"המקום שורץ ציידים,הם בטח צדו כבר את רובם וכל השאר מסתתרים"
"אז אנחנו נמצא את אלה שמסתתרים." הוא אמר בגאווה
"אתה צד אולי חצי שנה,מאיפה הדרישות הגבוהות האלה באות?"
"אסור שהיו לי דרישות גבוהות?"
"לא כאלה גבוהות.. במיוחד כשאתה איתי,אני אוהבת לצוד דברים קטנים,אבל הרבה."
"אז היום נצוד גדול,וקצת."
"ואו,אתה ממש יודע לשכנע אותי לעשות דברים."
"טוב טוב,אבל עד שהשמש תהיה באמצע השמיים לא נצליח לצוד,אנחנו חוזרים ללצוד ציפורים וללקט צמחים"
"טוב." הוא אמר בחצי חיוך