הנער מברוקלין פרק 1 (יחס כאילו…)

פרק 1-

לפני שאני מתחילה לספר לכם את הסיפור שלי, יש לי משהו חשוב לומר. עם אתם שומעים את הקולות תזהרו! תזהרו ותחפשו עד אנשים ששומעים אותם!
לאנשים כאלה, ששומעים את הקולות, אסור להסתובב לבד. זה יכול להיות מסוכן ואפילו להרוג.
אז רק שתדעו, אם אתם כאלה, ותקוו שאתם לא, תחפשו אנשים שהם כמותכם, זה יכול להציל אותכם.

החיים שלי היו די רגילים בחלקם הראשון, חוץ מהעובדה שההורים שלי פשוט פריקים של טבע ואני כל הזמן רבה איתם על זה. אבל חוץ מה הכל היה רגיל לגמרי.
"את מתכוונת לבוא לנשף האביב נכון רון?" שאלה אותי אנג'י בהתרגשות.
וכן קוראים לי רון, כמו שאמרתי ההורים שלי פריקים לגמרי ובגלל זה הם נתנו לי שם של בן.
"אני לא יודעת אנג', לא מתאים לי ללכת שוב עם כריס…"הרגשתי נורא אחרי שאמרתי את זה בקול אבל זו הייתה האמת.
"למה את מתכוונת? כריס הוא כאילו הכי חתיך בכל בית הספר,"קולה של אנג'י היה חולמני ואני תהיתי למה היא לא הולכת איתו לנשף במקומי. ואז הזיכרון הכה בי, כריס היה פשוט נעול עלי, ולמרות זאת היה חייב שיהיו לו עד חמש בנות לפחות סביבו, ועדתי שהוא לא באמת אוהב אותם כמו שהוא אוהב אותי אבל זה בכל זאת היה מעצבן.
"את יודעת בדיוק למה אני מתכוונת! נמאס לי כבר מכל היזיזות שלו!" לא הייתה דרך פשוטה יותר לומר זאת.
"אולי את פשוט צריכה להתגמש, תחשבי על זה ככה, הם נותנות לו מה שאת לא מוכנה לתת…" קולה היה אגבי עכשיו.
"למה את אומרת לי לעשות את זה חשבתי שאת החברה הכי טובה שלי!" השיחה הזו התחילה לעצבן אותי ושמחתי כבר להגיע לביתי.
"בכל מקרה רון, נדבר על זה אני חייבת לזוז," היא חייכה חיוך ידידותי והלכה בעד אני פותה את שער העץ שהוביל את החצר הקדמית שלי.
אני יודעת שזה מוזר כלומר, בית פרטי מנהטן אבל… ההורים שלי כל כך התעקשו שתהיה לנו גינה ואני הייתי כל כך קטנה שעברנו שלא יכולתי להתנגד. הבית שלי היה בית פרטי ישן מוקף כולו בנייני מגורים גבוהים, הבית עצמו היה בצבע צהוב דהויי וכי להגיע אל מרפסת הכניסה הייתה צריך לתפס מעל שלוש מדרגות עץ חורקות.
עשיתי את דרכי אל הבית וכשהייתי בחצי הדרך הבטתי בשמיים, מעל הבניינים הגבוהים הייתה מקודה קטנה וכחולה, בגוון מרהיב, אלה היו השמיים. כל כך אין סופיים, רחוקים ובלתי מוסגים. כל מה שרציתי באותו הרגע היה להפוך לציפור ולהגיע עליהם. ואז התחלתי להבין שאני נשמעת כמו ההורים שלי אז פשוט נכנסתי לבית וסגרתי אחרי את הדלת בטריקה.
"אני בבית?" קראתי והנחתי את תיק הגב שלי בכניסה.
"אנחנו בדיוק עושים מדיטציה רון," שמעתי את קולה של אימי מהחצר האחורית.
"אז אני מבינה שאין ארוחת צהריים…" מלמלתי ופניתי לכיוון המטבח. למען האמת אני לא מבינה למה עשיתי את זה, הרי חוץ מירקות ואוכל אורגני לא היה שם כלום. חזרתי אל צעדי ופניתי אל המדרגות שהובילו אל הקומה השנייה ונכנסתי לחדרי בשקט.
פה הכל היה כבר הרבה יותר טוב, הקירות היו מכוסים פוסטרים שלי, ובכל מקום היה ריח מוכר של וניל, החדר שלי היה מקום המפלט היחיד שלי, מקום שבו יכולתי לברוח מכריס, לברוח מאנג'י ומההורים שלי, לברוח מהעולם ולהיות פשוט… אני.
חבל מאוד שלגורל יש תוכניות משלו….