הסיפור שלי

"פעם הרגשתם יאוש? תסכול? פחד? חוסר אונים? מה לגבי כולם יחד?
אתם יכולים לדמיין מה זה לחוית ככה? כשזה מה שאתם מרגישים כל הזמן?
זה החיים שלי. זה מה שאני חיה בתוכו. אבל בואו נתחיל מההתחלה.

קוראים לי מיה. אני בת 14 וחצי. החיים שלי די שלווים. אני תלמידה קצת יותר ממוצעת, כמו כל האחרים. יש לי חצי אחות אחת, משפחה גדולה מצד אמא ומצומצמת למדי מצד אבא. ההורים שלי גרושים. נראה כל כך נורמלי.
נורמלי זה כל דבר פחות ממני וכל מה שאי פעם רציתי להיות.
אבא שלי גר בחול ואני רואה אותו פעם בשלושה חודשים מקסימום. חכו, זה רק קצה הקרחון. אני גרה עם אמא שלי. בדרך כלל. אמא שלי…. חולה. חולה בשכל. אבל באמת. זאת מחלה כזאת שגורמת לה להתנהג בצורה מטורפת, כשהיא לא לוקחת את התרופות שלה. הקטע הוא, שגם כשהיא באמת לוקחת, דבר שהוא די נדיר, היא לא לוקחת מספיק, ככה שהיא לעולם לא לגמרי בסדר.
ובצורה זאת התנהלו החיים שלה. נשמע קשה? אין לכם מושג. כשהייתי בת ארבע הייתי צריכה לעזור לאבא שלי להגניב לה תרופות לאוכל. כשהייתי בת שבע היא התחילה לבוא לחוג שלי. בסופו של דבר המשטרה הייתה צריכה לגרור אותה משם ואני הייתי צריכה לפרוש כי לא הייתי יכולה להסתכל לאף אחד שם בעיניים. כשהייתיח בת תשע ההורים שלי התגרשו ובית המשפט החליט (אין לי מושג למה) שאני אשאר עם אמא. ואז הייתה עוד שבירה (ככה אני קוראת לזה. כולם קוראים לזה ירידה, אבל מירידה אפשר לעלות ואת השבירות של אמא אף פעם אי אפשר לתקן לחלוטין. תמיד תישאר צלקת). זה היה כל כך קשה ששלוש שנים של זיכרונות דחוקות איפשהו בתחתית המוח שלי משקשקות ומסרבות לעלות חזרה. חושבים שזה נורא? חכו, זה עוד לא נגמר.
בקיץ של יום הולדתי השתיים עשרה, זה שוב קרה. גרתי אצל סבא וסבתא במשך כחצי שנה. האמא של החברה הכי טובה שלי באותו הזמן, אריאנה, לא הרשתה לה לדבר איתי כי אמא שלי היתה מתקשרת אליהם הביתה ומטרידה אותם. והכי גרוע- הייתי צריכה להיפגש איתה. ולהתנהג כאילו הכל בסדר ושאני אחזור הביתה מחר כי היא לא לגמרי מבינה את המצב כשזה קורה.
תמיד יש את התווך הזה בין מתי שאני שמה לב וחיה עם זה עד שמשרד הרווחה שם לב ומתערב. אני נמצאת בשלב כזה עכשיו. אני חיה בפחד מהרגע שהם ישימו לב. יש לי סיוטים על דפיקת הדלת הגורלית.
איך עברתי את זה? איך לא חתכתי ורידים? איך… איך לא התאבדתי? משלוש סיבות:
1. אני פחדנית מדי.
2. המשפחה הסופר תומכת שלי ובעיקר אבא שלי. אנחנו אוהבים אחד את השני בצורה שלא תראה הגיונית לכל רואה מהצד.
3. החברים שלי. יש לי המון חברים. באמת המון. זה בעיקר כי אני מחביאה את הרגשות שלי ממש טוב.
ספציפית, יש שניים שאני לא הייתי יכולה לחיות בלעדיהם:
טד, ילד מהכיתה שלי. אנחנו ידידים כבר שלוש שנים. הוא חתיכת אידיוט ואנחנו רבים כל הזמן אבל הוא הראשון שסיפרתי לו ואני אוהבת אותו כמו אח למרות שכולם כל הזמן אומרים שאנחנו צריכים להיות חברים. אני לא מבינה למה אנחנו מתנהגים ממש כמו אחים. כבר איזה חודש אני מספרת לו את כל מה שקורה. אחד החלקים שאני הכי אוהבת בו זה שהוא קיבל אותי כמו שאני. לא היה אכפת לו בכלל.
הבאה היא חדשה יותר. ג'ייד. היא החברה הכי טובה הנוכחית שלי. היא קטנה ממני בשנה. לה סיפרתי רק לפני כמה ימים. פחדתי יותר מדי מאיך שהיא תגיב. היא מאוד עדינה, ואין לה מושג איך להתנהג כשלמישהו לידה יש משבר. היא פשוט חסרת אונים כשזה קורה. למזלי, ולהקלתי הרבה, היא קיבלה את זה בטוב.
החלק הטריקי הוא שהיא מאוהבת בו. והוא יודע. והיא יודעת שהוא יודע. והוא אידיוט מכדי לעשות משהו למרות שלפי דעתי ג'ייד יכולה להיות הבנאדם הכי מושלם שהיה קיים. הוא פשוט מחבב אותה רק בתור ידידה. הדעיה שלי היא שג'ייד וטד הכירו דרכי, ככה שאיכשהו יצה שנתקעתי באמצע. אתם הייתם יודעים מה לעשות? גם אני לא.
אבל יש בעיה אפילו גדולה יותר איתם. הם… נורמלים. חוץ ממה שסיפרתי למעלה, הם שני האנשים הכי נורמליים שהכרתי. וזה מייאש אותי כל כך. למה לא יכלו להיות לי החיים שלהם?
ו- יש את דניאל. אף אחד (כולל את ג'ייד) לא יודע, אבל… אני מחבבת אותו. מאוד. הוא מוזר ותחרותי ומחור לסיפורי פנטזיה (במיוחד לשר הטבעות) ולטליסמן. בדיוק כמוני (חוץ מהקטע של שר הטבעות). אבל הוא לא מחבב. אני יודעת את זה כי אני יכולה לקרוא כל אחד כמו ספר פתוח. טוב, את כולם חוץ ממנו. זה מה שנותן לי תקווה. אולי הוא מחביא את זה טוב.לא סיכוי גדול אבל עדיין. זה גם משגע אותי. הוא היחידי שאי פעם לא הצלחתי לקרוא. דווקא הוא.
אלו החיים שלי. לא נשמע משהו? זה לא. אבל זה החיים. לפחות עד מרץ. במרץ יהיה דיון ואז יגידו לי אם אני אעבור לאבא, כמו שאני ואבא ביקשנו, או שהדברים ישארו כמו שהם. בכל אופן ג'ייד עוברת שנה הבאה, ככה שאני עוד יותר רוצה לעבור. זה מוזר להרגיש שהחיים שלך תלויים בדעתו של בנאדם אחד. ככה בטח מרגיש אסיר.
נראה מה יקרה".

הסתכלתי על הדף וחייכתי לעצמי. כל קורות חיים מתוחים על דף נייר. הייתי מרוצה.