העיר השחורה – 3

כשפאריסון התעוררה ראשה כאב ופעם בעוצמה. היא הבחינה שהיא שוכבת על מיטת חולים לבנה ולצידה, מצד שמאל, שוכבת (רדומות) ג'ייד וקלאריס שנראת טרודה. פאריסון ניסתה לקום ולהתיישב אך ראשה לא איפשר לה זאת, אז היא שכבה על גבה וצפתה בנברשת הלבנה שהאירה בזכות מקלות הנראו כמו להבות מדורה, אך לבנות. היא עצמה את עיניה וניסתה להיזכר מה קרה אמש.היא ראתה אש, חרב, את ג'ייד ולבסוף דם. להיזכר בזה כאב לה, לא בגלל שבאמת נזכרה מה קרה אמש, אלא כי מישהו חסם לה את הזיכרון. הניסיון להיזכר גרם לה לעייפות והתחלשות אז היא פשוט הניחה לזה, היא תחזור לזה כשתרגיש יותר טוב. שמלתה הלבנה הוחלפה בכתונת לילה לבנה וארוכה, משי טהור, הבד האהוב עליה.
היא בהתה בתקרה הלבנה בניסיון לחשוב מה תעשה כדי להעביר את השיעמום שתקף אותה.
"קלאריס… מעיינות הגעש… טביעה…" קול חלוש יצא מפיה של קלאריס ופאריסון הסיטה את ראשה הצידה כדי לבדוק מה קורה איתה. היא שכבה בדיוק בין פאריסון לג'ייד במיטה זהה למיטה של פאריסון. גם שמלתה הוחלפה, אך לא לכתונת לילה, אלא לחלוק אדום כדם מה שהזכיר לפאריסון את האש האדומה שניסו להדחיק מזכרונה. היא החלה לדאוג לאחותה, קלאריס. למרות שפאריסון היתה הקטנה ביותר, לפעים הרגישה שתפסה את מקומן של האחיות, להיות במקום השני לבגרות, ושהן, תפסו את שלה. כאילו התחלפו בתפקידן.
"קלאריס," ניסתה להעיר את אחותה מהחלום שרדף אותה, "קלאריס." לחשה והוציאה את ידה מתחת לשמיכת הצמר הנעימה והלבנה. היא הבחינה בכף יד מלאה חתכים וציפורניים שבורות. היא נגעה בקלאריס והיא התעוררה בבהלה.
"פאריסון! אני כל-כך שמחה שאת חיה!" קפצה קלאריס וחיבקה את פאריסון חיבוק דב אוהב ומחמם את הלב, מה שלא קרה כמעט אף פעם, חוץ משהיו קטנות.
"ברור שאני אחיה, למה חשבת כך?" שלאה פאריסון בדאגה, "את זוכרת משהו מליל אמש?"
"אמש?" שאלה קלאריס והביטה החוצה אל החלון שהיה מעל מיטתה. רוח קיצית נשבה בין הגנים של ארמון המלוכה והשמש היתה תלויה במורד מזרקת האבן, מה שמסמל על בוקר.
"כן, את זוכרת?"
קלאריס התאמצה להיזכר אך היא, רק ראתה את תמונתה של רומס רצה במעלה הכביש.
"לא, אני לא זוכרת." פסקה קלאריס בפנים מודאגות.
"אז למה חשבת שאמות." ניסתה פאריסון להתיישב, "איזו טעות." סיננה וחזרה לשכב.
"סתם, לא חשוב." פרצופה של קלאריס הפך מודאג כשנזכרה בשריפה ובלחימה של אחיותיה בבר השחור והמרושע הזה. היא נגעה בעקבה החבוש תחבושת עבה.
"למה אנו לא זוכרות כלום?" שאלה אותה קלאריס.
"אני לא יודעת." אמרה פאריסון וחזרה לשנתה.

רומס צעדה במסדרון, הלוך חזור, הלוך חזור, וכססה את ציפורניה תוך כדי.
"מתי אוכל לראותן?" שאלה רומס את אולגה בעצבנות שנשענה בנינוחות על מעקה הברזל של המדרגות.
"אני לא יודעת, אבל הן יהיו בסדר, אני מבטיחה לך." ניסתה להרגיע אותה אולגה, למרות שלא יכלה לשכנע את עצמה. ארבעת הבנות האלה הן הדבר הכי קרוב למשפחה שהיה לה, ואם תאבד את שלושתן, תאבד גם את רומס. היא סידרה את שיערה הבלונדיני-ג'ינג'י שלה מתחת לכובע המצנפת. אש היא לא הספיקה להחליף בגדים לפני שרומס דחפה אותה אל המכונית המלכותית, כשזעקה שש"אחיותיה צריכות עזרה, דחוף". עיגולים שחורים ושקיות שינה היו מתחת לעיניה של אולגה, וגם מתחת לעיניה של רומס.
"מה אם הן לא ישרדו? מה אם הרופאים מחפשים דרך להגיד לנו שהן לא שרדו?" פרצה בבכי רומס וחיבקה את אולגה. "תבטיחי לי שזה לא יקרה."
"אני מבטיחה."
צרחתה של אחותה הגדולה, ג'ייד, נשמעה מהחדר.
"אולגה?" שאלה רומס ופתחה את דלת החדר. "ג'ייד!"
חרב זהובה נתקעה בבטנה של ג'ייד. "איך?"
"זה איזשהו כישוף שליטתי, מישהו פרץ לחדר ורצח אותה, בעזרת כישוף העלמות."
"אוי, ג'ייד." רומס ניגשה לג'ייד שכמעט איבדה את נשימתה האחרונה.
"לכי לקריימס." אמרה ג'ייד בנשימתה האחרונה.
"מי זה קריימס? ג'ייד!" הרופאים גררו את מיטתה של ג'ייד אל מחוץ לחדר ובמורד המדרגות.
"ההלוויה תערך בעוד שבועיים, אני מצטער." אמר הרופא הראשי. הם תמיד קובעים מתי תערך ההלוויה.
"תמות! יא חתיכת בן…" קראה רומס ואולגה עצרה אותה, לפני שתסתבך.
"מה היא אמרה לך?" שאלה פאריסון בעיניים נפוחות.
"שצריך ללכת לקריימס."