הציידים – פרק 2: המאפייה שסיבכה אותי

פרק 2: המאפייה שסיבכה אותי

אני מודה, אני לא מקשיבה כל כך לאנשים שמטילים עליי משימות. אני בקושי הקשבתי להורים שלי כשהייתי קטנה יותר ואני לא הקשבתי לקאי שאמר לי לא ללכת ולהישאר בדירה הקטנה והמשעממת שלנו.
אין לנו מוצרים שלבני האדם יש, אלא רק מיטות שנוכל לישון בהם ואוכל שנוכל להתקיים עליו. אין לנו טלוויזיות או מכשירים טכנולוגיים שונים שיכולים להעסיק אותנו, בגלל שמועצת הציידים מאמינה שכך בני האדם יוכלו לגלות אותנו.
במכון יש לנו את כל האוכל והדברים שאנחנו זקוקים, אבל בדירה השכורה שלי ושל קאי לא היה דבר מלבד ספה נחמדה, מקרר שהיה כמעט מרוקן וחצי בקבוק קולה.
יצאתי מהדירה וירדתי למטה אל המאפייה שהייתה כמה רחובות מהדירה, הייתי רעבה והייתי צריכה למלא את הבטן שלי ולחשוב על מה שקרה.
'ממתי שדים מתפוצצים?' חשבתי לעצמי. יצאתי מהבית וירדתי במעלית, אחרי הליכה קצרה שארכה בערך חמש דקות, הגעתי למאפייה. על דלת הכניסה היה כתוב באותיות גדולות: פתוח וניחשתי שמצידו השני יהיה כתוב סגור.
כשנכנסתי אל המאפייה הריח של המאפים מילא את אפי והעלה בי חיוך ענק, בגטים טריים שכבו זה על זה בצורת פירמידה, רצפת המאפייה הייתה נקייה למדיי, והיו כמה אנשים שבחרו מאפים בקפידה. הלכתי לכיוון הקרואסונים, הם היו זהובים ויפיפיים, במכון מביאים לנו בקפיטריה מאפים יבשים ומגעילים, אך אלה היו נראים מדהים.
הכנסתי את המאפים שבחרתי בקפדנות אל תוך השקית ופניתי לקופה. בדיוק כששילמתי על המאפים נכנסנו למאפייה שני אנשים גדולים למדיי. הם עטו על עצמם חולצה ארוכה ודקה ששרווליה היו מקופלים היטב עד למרפקם. ידיהם היו שריריות וגדולות והם היו נראים מאוד דומים אחד לשני. הדבר היחיד שהבדיל ביניהם היה צבע שערם, לאחד צבע שחור חזק ולשני צבע חום בהיר יחסית. היו להם פנים רחבות ודיי גדולות והם היו גבוהים.
המוכר הביא לי את השקית ושילמתי עליהם. "תשמור את העודף," אמרתי בחיוך נחמד, המכון בניו יורק מספק לנו את הכסף לקניית הדברים, כך שלא היינו צריכים לדאוג לכסף שעלול להיעלם.
"תודה," הוא אמר והסתובבתי לצאת מהחנות. שני האנשים הגדולים הביטו בי יוצאת משם וכשעברתי לידם לא יכולתי שלא להריח את ריח הגופרית שמילאה את גופם.
יצאתי מהחנות והתחלתי ללכת ברחוב, הכנסתי את ידי אל תוך השקית ובחרתי את אחד מהמאפים שקניתי, קרואסון שוקולד חמים ומדהים. נגסתי בו והתענגתי על טעמו המדהים. הסתכלתי לאחור, וראיתי את שני הגברים הגדולים מסתכלים עליי ומתקרבים.
החלטתי לא לתת לזה להדאיג אותי, פניתי פנייה חדה והגברתי את קצב ההליכה שלי בכדי לוודא שהם לא עוקבים אחריי.
הבטתי לאחור שוב, הפעם הם היו קרובים יותר. עצרתי והסתובבתי אליהם.
"אני יכולה לעזור לכם, בחורים גדולים?" שאלתי בעדינות.
שחור השיער חייך חצי חיוך והביט לצדדים בכדי לוודא שאין אנשים, אני מניחה. "זו העיירה שלנו, ציידת." עורו השזוף התחיל לרטוט ולפתע הוא הטה את ראשו במהירות כלפי ימינה ואז שמאלה. לבסוף, הוא נהם כלפיי וניביו התחדדו לחודים ארוכים. עורו נהיה כהה יותר והצלחתי לשים לב להילה כהה שעוטפת את ידיו הגדולות.
הוא היה משנה צורה, קולטום, חשבתי.
"אני לא כאן בשביל צרות." הודעתי להם בקור רוח.
"למה את לא מעבירה אותנו מימד?" שאל חום-השיער.
שחור השיער רחרח את האוויר וחייך. "היא בתקופת הבחינה שלה, קלאוס." הוא צחק בזלזול. "זה לא אמור לקחת יותר מעשר שניות." הוא התגרה בי והתחיל לרוץ קדימה אליי.
"בואו נעביר את המריבה הזו למקום לא ציבורי, אה? מה אתם אומרים?" שאלתי בקול אבל שחור השיער כבר רץ לעברי בצעדיו הגדולים.
נאנחתי בכבדות. הוא הגיע קרוב אליי והניף את ידו הגדולה קדימה, התחמקתי מהאגרוף כשקית המאפים עדיין בידי ובעטתי ברגלו השמאלית בכוח. הוא רטן בכעס וכתגובה הוא דחף אותי עם ידו השמאלית בחוזקה, התמוטטתי על האדמה והשקית התהפכה כשהמאפים היו זרוקים על המדרכה המלוכלכת.
"אתה תתחרט על זה."

אוגוסט איחר לשיעור פעם נוספת.
אחרי שפספס את האוטובוס שהיה אמור לקחת אותו לבית הספר, הוא לא חשב ואפילו לא לשנייה שיגיע בזמן.
כשהוא עמד על מפתן דלת הכיתה וראה את המורה שלו מביטה בו במבט קר ולא מופתע, הוא לא אמר דבר, רק בלע את רוקו בפחד ושתק ממבוכה.
כל הכיתה הסתכלה עליו ונעצה בו מבטים, חלקם צחקקו וחלקם עשו לכיוונו פרצוף שסימן 'אתה מת'. הוא גירד את שערותיו החומות ומצמץ כמה פעמים. הוא ניסה שלא להאדים, אך זה לא צלח ופניו היו כצבע העגבנייה. זיכרון קיפץ לראשו, זה היה לפני שנכנס לכיתה.
הוא הביט בדלת הכניסה לכיתה שהייתה סגורה ושמע את קולה הצרוד של מורתו קוראת נוכחות. הוא ניסה לשער מה תגיד המורה ואיך יראו התלמידים, הוא הוציא את הפלאפון שלו, והביט בהשתקפותו על המסך, שיערו החום היה מבולגן למדיי ועיניו החומות בחנו את מראהו.
הוא הרגיש את הזיעה בגבו שהתיק שלו בוודאי מסתיר וסידר את השיער שלו. בכל זאת, הוא רץ מקצה העיירה עד לצד השני, הוא פספס את האוטובוס שמסיע אותו ועוד כמה ילדים משכונתו לבית ספר.
הוא לא הפסיק להתנשף מהריצות ברחובות פארקס בכדי להגיע בזמן, אך זה כבר היה מאוחר מדיי.
"ומה פשר האיחור הזה הפעם?" שאלה והעירה אותו מהזיכרון. המורה הרימה את העט האדום שלה מהשולחן.
"אני מצטער," אמר בהתנשפות. "לא התעוררתי בזמן."
"מתי אתה כן מתעורר בזמן?" צרחה בכעס. "אני מבינה שהלימודים לא חשובים לך, אוגוסט." היא צווחה עליו וגרמה לאוזניו לכאוב. הוא השפיל את מבטו בבושה ונשען על הקיר עם צד גופו.
"הם חשובים, המורה." מלמל בשקט.
"גש אליי בסוף השיעור." היא אמרה בניסיון להרגיע את עצמה וחזרה לקרוא נוכחות. הוא ישב במקום הקבוע שלו, ליד ג'ון קונור, אך הפעם הוא הופתע לגלות שחברו לספסל הלימודים לא הגיע.
"איפה ג'ון?" הוא שאל את חברתו לכיתה, פריי.
היה לה שיער חום גולש ויפיפייה ועיניה היו כחולות בהירות. אוגוסט אהב את פריי מכיתה א' אבל אף פעם לא היה לו האומץ לשאול אותה אם היא רוצה לצאת איתו לדייט מתישהו.
המורה השתיקה אותו מיד. "גם מאחר וגם מפריע?!" הוא נשך את שפתו התחתונה. "תזהר שאני לא אשלח אותך למנהל, אוגוסט. שב!" היא נבחה בחוזקה.
כן, נבחה.
אוגוסט תמיד ראה את גברת פופס, המורה שלו, כמו זן הכלב בולדוג אמריקאי, היה לה פנים מאוד נפולות ועיניה היו חומות, צבע עורה היה כהה ושיערה היה בגוון שוקולד.
הוא התיישב על הכיסא והוציא את הציוד של השיעור.
"הוא לא הגיע." הוא שמע את פריי לוחשת לו מאחוריו.
"ממתי ג'ון לא מגיע לבית ספר?" מלמל לעצמו בשקט. לא עברו כמה דקות וכבר הוא התחיל לשקוע במחשבות שלו על חברו הנעדר, לאט לאט מחשבותיו נדדו אל אותו חלום שתמיד מונע ממנו מלהתעורר בזמן ולהגיע בזמן לבית הספר.

אני שונאת להילחם באמצע היום ברחובות.
למזלי, הרחוב בו נאבקנו היה חסר כל אנשים ואף אדם לא יכול היה להבחין בשינוי הצורה שלו מפני שהוא היה רק בפנים, הם היו צריכים לבוא מולו בכדי להבחין שזו תקיפה מהסוג העל טבעי.
הכתי את שחור השיער חזק בפנים וראשו הושמט לצד, חברו, קלאוס, רק הביט במתרחש ולא הצטרף.
"למה החבר שלך לא מצטרף?" התגרתי בו וצחקתי.
הוא רטן בכעס ואמר. "קלאוס!"
קלאוס לא התערב ושחור השיער המשיך מאיפה שעצר, הוא רץ לכיווני ותפס את מותני, הוא הפיל אותי על האדמה כשהוא מעליי והתחיל להכות את פניי עם אגרופיו הגדולים, בכל מכה על הפנים הרגשתי את ראשי מסתחרר ואת גופי נחלש.
הוא שאג בכוח ובשארית כוחותיי הצלחתי להפוך אותו ולהכות את פניו פעם אחר פעם עם ידי הימנית.
החבר שלו, קלאוס, הביט במתרחש והחליט להתערב. הוא זינק עליי כשפניו משנות צורה גם הן, הוא גרר אותי על המדרכה והפעם הוא היה מעליי. הוא הכה את הפרצוף שלי פעם אחר פעם ואחרי ששכבתי על המדרכה בלי יכולת לזוז הוא קם וחייך.
הראייה שלי הייתה מטושטשת ובקושי יכולתי לראות משהו. יכולתי להבחין בידו הגדולה מושלכת לכיוון גרוני. הוא תפס את הגרון שלי והרים אותי כאילו הייתי צעצוע שלו.
פניי החלו להאדים והרגשתי שאני עומדת להתעלף, במקרה הטוב. שחור השיער קם וטפח על כתפו, הצלחתי להבחין שלשניהם היה קעקוע של נשר על החזה. נשר גדול ושחור שפורש את כנפיו לרווחה.
"עזוב אותה!" שמעתי קול עמום מאחוריי ולפתע קלאוס שחרר אותי מאחיזתו וארשת פניו הייתה מופתעת, אצבעותיו התעקמו בצורה מזוויעה ונשברו.
הוא צווח בכאב ונפל על הרצפה כאילו אדם דחף אותו.
אך לא היה שם שום אדם.
נפלתי על ברכיי וראיתי את זה שהתחיל את הכול, שחור השיער, רץ מאחוריי, כנראה אל מי שהציל אותי. הוא שאג בחוזקה ורץ במהירות, השתעלתי בכבדות והסתכלתי לאחור.
שחור השיער קפא במקומו ונהדף לאחור, הוא התגלגל על המדרכה כמה מטרים רחוק יותר ממני ומקלאוס.
השניים השתנו חזרה לצורתם האנושית, שחור השיער התקרב לקלאוס שאצבעותיו היו שבורות לחלוטין ועזר לו לקום ושניהם ברחו.
השתעלתי פעם נוספת וניסיתי לקום על רגליי ולהסתכל על מי שהציל אותי, להודות לו.
הוא הסתכל עליי בעיניו הירוקות, הם הזכירו לי את צבע הדשא. השמש האירה את שערותיו החומות-כהות והוא סגר את ז'קט האדידס שלו.
הוא התקרב אליי וטמן את ידיו בכיסי הז'קט, היו לו מכנסי ג'ינס כחולים משופשפים. "אז את הציידת שלא מפסיקה לעשות כאן בעיות, אה?" קולו היה נשמע דיי תוקפני. כחכחתי בגרוני והזדקפתי.
"ל-לא,"
הוא צחק בנחמדות כשראה את תגובתי והתכופף אליי. "אני צוחק." הוא הרגיע אותי. נשפתי בקלילות וחייכתי אליו. "נעים מאוד, שמי ג'רמי וון." הוא אמר והרגשתי את נשימותיו קרובות אליי.
היה לו ריח מנטה מרענן והצלחתי להבחין בהילה שלו, הילה בהירה ודקיקה שעטפה את גופו. היא הייתה יפיפייה ועם זאת גם עוצמתית כל כך.
"א-אתה המכשף.." רציתי להמשיך אך הכאב בגרוני עצר אותי.
"תני לי לעזור לך." הוא אמר, הוא הושיט את שני אצבעותיו הבהירות לעבר גרוני, הוא הניח אותם על עורי הדק וגרם לי לרטוט מעט מהקור באצבעותיו. לרגע, חשדתי שהוא עובד עליי והוא ערפד, בכל זאת, היה לו עור בהיר מאוד והוא היה רזה- ואלה כמה הנתונים שמלמדים אותנו, הציידים, כיצד לזהות ערפדים.
הוא לקח נשימה עמוקה והצלחתי לראות כיצד גופו משדר אנרגיה ירוקה וטהורה לכיוון גרוני, הרגשתי טיפה חנק לכמה שניות ולקחתי נשימה עמוקה, כשנשפתי לא הרגשתי יותר כאב כלל.
הוא הוריד את אצבעותיו והתרחק ממני מעט. "אני יכול גם לרפא אותך מהמכות שחטפת," הוא אמר כשהוא מביט על פניי.
"ל-לא, תודה. זה בסדר." אמרתי בשקט. "אז אתה המכשף הראשי של פארקס?" ניסיתי לא להיראות מתלהבת כל כך.
הוא חייך בנחמדות. "כן, עברתי כאן במקרה. איפה קאי, הצייד שמלווה אלייך?"
"הוא הלך לבדוק על מה שקרה מוקדם יותר היום, כל העניין הזה של השד המתפוצץ." אמרתי וניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדיי, בכל זאת, אני מרגישה אשמה מאוד על מה שקרה.
"בכל מקרה, אם אתם צריכים משהו, או שאת משתעממת בזמן שהוא יוצא לכל מיני מקומות של ציידים בכירים. את יכולה לבוא אליי, השוליה שלי בגיל שלך ואני באמת אעשה הכול בשביל להוציא אותו מהחדר ומהעצלנות שלו." הוא חייך וגיחכתי.
"אין בעיה." אמרתי והוא הושיט אליי את כרטיס קטן שם היה כתוב 'ג'רמי וון' באותיות לבנות ודקות ומתחת לשם היה כתוב את הכתובת. הוא התכוון ללכת אך עצרתי בעדו. "רגע!" קראתי והוא הסתובב לכיווני. "אתה יודע מי אלה היו?"
"כמה יצורי קולטום מהכנופיה כאן, בפארקס."
"יש כאן כנופיה של יצורים? איך זה לא דווח אף פעם למכון בקרג'ייט או למכון בניו יורק?" שאלתי, מופתעת למדיי.
"זה כן דווח למכון בקרג'ייט, אבל הציידים שכאן, המשגיחים, לא מתעסקים איתם יותר מדיי. השניים האלה שתקפו אותך לא זיהו אותך כמשגיחה והם הרגישו מאוימים." הוא הבהיר.
"זו לא תהיה עכשיו בעיה? עכשיו הכנופיה תדע שיש ציידים חדשים באזור." אמרתי, מנסה להתעלם מהעובדה שיש ציידים משוחדים בפארקס.
הוא גירד את ראשו. "בואי נגיד שיש בפארקס הרבה יותר בעיות מכנופיית הנשר השחור. אסור לי לספר לך דבר על זה. את צריכה לגלות את זה לבדך כחלק מהבחינה שלך." הוא אמר והסתובב חזרה לכיוון הדרך שבו הוא היה צריך ללכת.
הוא התרחק יותר ויותר ואמר. "היה נעים להכיר אותך, ריי פוקס."