הצפרד – שידוך

בשלולית ירוקה, סמיכה ועכורה,
חיו מימים ימימה הרבה צפרדעים וצפרדעות,
ונועם קרקורם נשמע מאופק עד אופק.
יום אחד שמע צפרד – שידוך את הקרקורים
והחליט שאין טוב מלהקים, בשולי השלולית,
משרד לשידוכי צפרדעים עם נסיכות,
כי זאת לדעת שיש הרבה צפרדעים שחשקה נפשם
בשידוך עם נסיכה.
בא הצפרד – שידוך לשלולית, הכריז על מרכולתו בקול,
וכבר משתרך לו תור ארוך בפתח משרדו,
ובינתיים נותרו הצפרד – בתולות באגם, עגומות,
כי רבו העומדים בתור
מן העומדים בחובת הצפרדעות הזכרית.
מכל מקום, הצפרדעים שנותרו בשלולית
דלגו מצפרדעה לצפרדעה,
ואלה שבתור מילאו טפסים,
עברו ראיונות, אובחנו ומוינו.
אחר כך הוכנסו למרחב גדול בין השיחים,
רווי ריח קטורת, שם נערכה הסדנא שהכשירה
את הצפרדעים לחיות לצד נסיכות,
ובחוץ המשיכו הצפרדעים שעוד נותרו בביצה
(אם נותר בהם כוח) לקפץ מצפרד – בתולה
לצפרד – בתולה באון ובששון.
והגיע היום הגדול, הצפרד – גורו, מנחה הסדנא,
הכריז כי הנוכחים מוכנים לייעודם.
פתח הצפרד – סף מעבר בין השיחים
אל העולם הגדול,
ויצאו הצפרדעים, תאבי הנסיכות, אל חצר גדולה ומרוצפת.
ישבו שם שעה – שעתיים והשמש מכה עד עילפון,
ויפנו אל הצפרד – גורו שהציץ אליהם מסבך השיחים,
וישאלוהו: "והנסיכות, איה הן?"
גירד הצפרד – גורו בפדחתו והשיב: "אהה, הנסיכות, הן באגדות!"