בבקשה תגיבו. אני ממש רוצה להמשיך את זה אבל אני לא אוהבת להרגיש שאני כותבת רק לעצמי.

הקדמה- אנשי האש

בבקשה תגיבו. אני ממש רוצה להמשיך את זה אבל אני לא אוהבת להרגיש שאני כותבת רק לעצמי.

בן כבר בקושי הצליח להניף את החרב, אבל הוא ידע שהוא לא יכול להפסיק. הוא בקושי הצליח לעמוד, אבל אם יתמוטט הוא לא יקום שוב לעולם. הוא החל להאט, בקושי מצליח להתחמק מכדורי האקדח שרפרפו סביבו, בני האדם החלו להעז ולהתקרב. הוא ערף ראש נוסף, ועשרה מחבריו החליפו את מקומו. 'איפה החברים שלי?' הוא חשב לעצמו במרירות. אבל לא היה לו זמן למחשבות מרירות, והרגע הקטן הזה עלה לו בפציעה נוספת בברך. 'תתרכז!' גער בעצמו והמשיך להילחם. לא הייתה לו ברירה. הוא היה לבד.

לפני שנים, כשבן היה עוד ילד קטן ותמים, הוא שוטט עם אמו במחילות הר הגעש. "אמא," הוא שאל. "למה אסור אף פעם לצאת החוצה? אבא סיפר לי על השמיים, ואני רוצה לראות אותם."
אמא הסתכלה עליו במבט הקודר שתמיד עלה על פניה כשדיבר על הבחוץ. "השמיים נועדו לבני האדם." היא אמרה. "אם נצא החוצה, נירדף ונמות."
"אבל למה שבני האנוש ירצו לפגוע בנו?" הוא שאל.
"בני האנוש חלשים," הסבירה אמא בריחוק "האש מכאיבה להם, והם רואים בנו שדי הגהנום."
"אבל למה שיחשבו ככה?" שאל בן והביט בגופו הקטן. לא היה בו שום דבר מוזר- שתי ידיים, שתי רגליים, ראש, זנב. הלהבות שריצדו סביבו עוד היו אדומות ורוחשות, וגופו היה עדיין גחלת. רק כשיגדל יוכל להפוך לאש אמיתית. אפילו קרניים עוד לא היו לו.
"כולם יודעים שהעמוקים הם חסרי הלב האמיתיים, אבל בני האדם נופלים בשבי לקסמים שלהם, והם נראים להם יפים. אם הם יצאו החוצה, בטח יראו בהם מלאכים או בני ים. אם אתה תצא, הם יירו בך במכונות מרושעות שנקראות 'אקדחים' ואתה תמות. אני לא רוצה שזה יקרה. פשוט תגיד לאבא שלך שיפסיק לספר לך שטויות, טוב?"
בן הרכין את ראשו. "אני מבטיח לא לדבר על כך שוב לעולם." הוא אמר בסבר פנים רציני, והתכוון לכך בכל ליבו הקטן.
"אמא, כמה כוכבים יש בעולם?" הוא שאל רגע לאחר מכן. הוא פשוט לא יכל להתאפק.
אמו נאנחה כמשלימה עם גורלה. "אלפים" היא אמרה. עיניה הכתומות נצצו כשדיברה עליהם. "והם פרושים על פני כל השמיים בשעות הלילה. הם לבנים ובוהקים, כמו חכמי קדם, ויש כאלה שאומרים שאלו באמת הנשמות שלהם שעלו לשמיים."
"הלוואי שיכולתי לראות אותם."
"יום אחד אולי תראה. אם בני האנוש יעזבו את העיר."
"אבל את לא חושבת שזה יקרה." זו הייתה עובדה.
"לא." היא הסכימה. "הגיע הזמן שנחזור. אבא בטח כבר הכין ארוחת ערב."
בן ואימו חזרו אל מרכז ההר, משאירים את נחל הלבה שהלכו בתוכו מאחוריהם, מפכפך בשקט.

בן הטיח את חרבו בבן האנוש האחרון שנשאר, דוקר אותו במרכז החזה, הישר בלב. "זה על שהרגתם את אמא שלי." הוא סינן אל האדם הגוסס, וזה נפל. בן קרס רגעים ספורים אחריו, הכרתו חומקת ממנו מרוב תשישות ואובדן דם. 'אני חייב לקום.' הוא אמר לעצמו. 'לחזור להר הגעש'. אבל ברגע כזה אפילו האדמה הספוגה בדם אויביו נראתה לו כמיטה נוחה. הוא גרר את עצמו אל הר הגעש ונפל שני צעדים לאחר שנכנס לאחת המחילות. עכשיו אפילו לא הספיק להתנגד לשינה לפני שסחפה אותו אליה.


תגובות (4)

אהבתי מאוד. הרעיון מקורי. הכתיבה טובה. והעלילה מסקרנת. מחכה להמשך.

20/11/2013 13:14

נשמע נחמד, המשך

20/11/2013 13:40

תמשיכי, אני ממש מבינה כמה זה לא נעים לכתוב לעצמך.

21/11/2013 06:07

סיפור מעולה מאוד אהבתי מחכה להמשך!

22/11/2013 09:44
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך