הקוטלת פרק 2

"אתם תפסיקו להתבטל ותבואו לעזור לנו!", צעק עלינו אחד המפקדים.
"מיד אדוני!", אמרנו כולם בפה אחד.
כן… אני משרת בצבא המלכה, אותו הצבא בה המלכה שלנו ניצחה את כוחותיו של אביליניון.
קוראים לי גישטדון (באלפית: המושיע).
נודתי ממלכת האלפים הרחוקה, חיפשתי הרבה זמן איפה לשהות, ובני האדם קיבלו אותי בברכה.
אני עדיין ניסיתי להבין אם הם קיבלו אותי בגלל יכולות הקליעה המעולה שלי או בגלל שהם אוהבים את הרעיון של אלף בצבא שלהם.
"גישטדון, תרים את ארגז הכלים הזה ותוביל אותו לחדר שלי, מיד!"
"אין בעיה המפקד".
אהבתי לעזור.
חברי לצבא אומרים לי שאני תמים מדי ושקל לנצל אותי.
יכול להיות שהם צודקים, אבל אני נשאר בשלי.
*רחש של התנפצות זרד* (אין לי מושג איך להביע רעשים)
ישר סרקתי את האזור עם העיניים החומות שלי.
"משהו קרה?", שאל אחד החיילים.
"לא, זה שום דבר", אמרתי והמשכתי ללכת.
זה לא היה מקום טוב לחנות בו בלילה, מקום עם הרבה רשע באוויר.
הרבה אויבים מסתובבים בחוץ, ובני האדם לא ממש יודעים להיות שקטים.
הנחתי את הארגז באוהל.
הריח באוהל היה נורא.
יצאתי לשאוף קצת אוויר.
החלטתי להתרחק קצת מהמחנה.
אני לא זוכר כמה הלכתי לפני ששמעתי מישהו עוקב אחריי.
מיד שלפתי את הקשת שלי ודרכתי אותה לכיוון הכללי של הקול שאותו שמעתי.
"תירגע ילד", אמר מישהו והגיח מן העצים אל האור.
הוא היה מבוגר, מאוד. שערו וזקנו כבר היו לבנים והחזירו את אור הירח, העיניים הירוקות שלו עדיין היו צלולות ובוחנות היטב. זה היה המדריך שלי, האיש שעזר לי בכל צרכיי מאז שהגעתי לממלכת בני האדם.