השדים של ניילה – בן כלאים 2

שעות הצהריים היו זמן נפלא לרדת למטה , ולטייל . אהבתי את הפארקים האנושיים , הם היו יפים . וירוקים . לא רואים הרבה מזה למעלה , שם הכול לבן .
ידעתי שאבא לא ממש מתלהב מהרעיון שאני ארד לעיתים כל כך תכופות לפה . אבל מה אני אגיד ? לא ממש הקשבתי לו . הייתי לוחמת יותר משהייתי מלאכית . השתייכתי לבלטורס .
מטטרון כמובן לא הבין את זה . הוא היה מלאך עליון , וגדל על העיקרון שאנו אמורים לחיות בנפרד משאר בני האדם , ומשאר הבלטורס .
אבל אפילו הוא חרג מהעיקרון . הרי הוא ירד , ופגש את אימא שלי ?
היא הייתה לוחמת טובה . לפחות כך מספרים לי … היא מתה אחרי שנולדתי , ואבא לקח אותי למעלה , לגן עדן .
תחשבו על זה ? להיות בגן עדן , מבלי להיות מת , נשמע ממש … מוזר . לא ?
הוא גידל אותי טוב , ונתן לי כל מה שרציתי , ואני לא ביקשתי הרבה – ספרים , כלי נשק , אימונים .
הכוחות שקיבלתי מאימא הלוחמת השתלבו יופי עם היכולות שלי כמלאכית . ניצלתי את זה , והפכתי ללוחמת טובה . מרצון .
אבא נזף בי רבות על כך שיום אחד הוא יתפוגג , ואני אצטרך לרשת את מקומו , כבת היחידה שלו . אבל אני לא הקשבתי . התשוקה לאדרנלין , הרפלקסים המהירים , והאינסטינקטים החייתים שלי , הפכו את הלחימה בשבילי לדרך חיים . לא יכולתי להפסיק .
למרות כל זה , כן מילאתי את חובותיי כמלאכית .
עזרתי לאבא בכל מה שהיה צריך , מילאתי את מקומו בזמן שנסע לאנשהו , ואפילו המצאתי את הקסם שבתוך הרונות ! אם פעם זאת הייתה רק שפה , רק כתב – עכשיו יש בכל אות קסם . יש קסמי קרב , קסמי הגנה , קסמי ריפוי … כמובן מעטים הם הבלטורס שמתמחים בכך , אך כל לוחם לומד את הרונה של השם שלו , ומשתמש בה .
לא הייתה לאבא שלי סיבה להעביר עליי ביקורת . ידעתי את המוטל עליי , וביצעתי אותו כהלכה . במשך כל השנים (שזה די הרבה) .
כמו שאמרתי – היה יום מושלם . השמש זרחה , חמימה ונעימה . הפארק היה ירוק מתמיד , הפארק האהוב עליי , ההוא בבוסטון .
בדיוק התחלתי לקרוא ספר חדש . אהבתי לקרוא . זה העניק לי אושר , חשבתי על זה , וכל הסופרים האנושיים בעצם כותבים על חיים בדיוניים , שכביכול אני חיה . חיים קסומים . רק שבשבילי זאת הייתה מציאות . לא התרגשתי מזה , אבל זה כן עניין אותי להבין את תפיסת העולם של הרגילים על החיים שלנו .
טיילתי לי בין העצים , והמתקנים . בזמן ההליכה קראתי לי את הספר שלי . לא הייתה לי בעיה ללכת ולקרוא בן-זמנית . כישרון טבעי , אני מניחה .
השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת , בערך 1:40 …
השמש הכתומה הייתה תלויה לה בשמיים , וכל פעם שהרמתי את ראשי למעלה כתמים שחורים החלו לרצד מול עיניי .
היה חם מאוד . השמש היוקדת ירתה קרני חום ישר לעברי , כך זה נדמה , מזל שאני לא יכולה להשתזף … גם ככה נולדתי לא בדיוק לבנה .
משהו השתבש אצלי בדרך , כך אהבתי לחשוב , ונראיתי שונה משאר המלאכים . הייתי מיוחדת . העור שלי לא היה לבן כדף , אלא שזוף קל . השיער שלי לא היה בלונדיני כולו כמו לשאר , אלא חום (למרות שהייתה פלומת שיער בלונדינית בודדה. לא צבעתי , ככה זה היה. כנראה מלאכים חייבים להיות לפחות טיפה בלונדיניים) , אפילו לא קיבלתי את העיניים הכחולות שלי , אלא עיניים חומות בהירות . הייתי שונה , אבל אהבתי את זה. הייתי ייחודית .
גם לא לבשתי את השמלות והחצאיות הלבנות שמלאכיות לובשות . היה לי סגנון שונה לגמרי . התלבשתי בנוחות , מוכנה לקרב . ככה זה המדים של הבלטורס . לאחר זמן מה , הייתי מחויבת להתחיל ללבוש גם שמלות וחצאיות , הייתי שונה מידי ואבא אמר שאני לא רוצה שהבנות האחרות יתחילו להציק לי . עם כל הכבוד שאני הבת של מטטרון העליון , גם אני חשופה להצקות של בני טיפש-עשרה מלאכיים טיפשיים . אבל לא נורא גם ככה לכל הבלטורס היו תלבושת קרב בהישג…יד , נגיד ככה .
זה קשה להיות שונה , אבל בסופו של דבר זה גם טוב . הרי זה היה חייב לקרות מתישהו , הא ?
בכל מיקרה , אני טיילתי לי . שקעתי כל כך עמוק בספר , שאפילו לא שמתי לב שנשארתי לבדי בפארק .
זה לא קרה לעיתים תכופות . תמיד הייתי מרוכזת , אבל כשקראתי תמיד שקעתי בעולם הזה , והתעלמתי מהסביבה .
"לא היה לז'אק כל ספק – נטליה הייתה פיה . פיה אמיתית . הוא שפשף את עיניו ולא האמין למה שראה …"
"זהירות !!!"
ברגע האחרון הסטתי את מבטי מהספר , שעניין אותי עד מאוד , ומסתבר שדווקא ממש בזמן .
בתנועה חדה וזריזה קפצתי הצידה , כמו חתול , ונחתי בתנוחה מרשימה ביותר של רגל אחת כפופה , והשנייה מתוחה לצד . נשענתי על יד אחת , כי למרות הכול התקפת זנב ענקי בהחלט לא הייתה צפויה . לא כאן בכל אופן .
במקום שבו עמדתי לפני שנייה נותר סדק במדרכה , והספר שנשמט מידי כשקפצתי היה מרוטש לגמרי . אהבתי את הספר הזה !
הבטתי קודם בנער השחום שרץ לכיווני במהירות מדהימה . לוחם … הסקתי לעצמי.
הוא היה גבוה , והיה לו שיער מתולתל עד הכתפיים בצבע חום כהה . ככל שהוא התקרב שמתי לב לפרטים אחרים , כגון – הנמשים על לחיו , העיניים הירוקות , והבגדים הקרביים . הוא נירא מבוגר , בן 19-20 ?
אחר כך העפתי מבט במפלצת – אריה ענקי , בגודל לפחות 4 מטרים עמד באמצע הפארק , מוחץ ברגליו עצים ומתקנים כאחד . הדבר היחיד שהצביע על חוסר היותו אריה (חוץ מהגודל) היה הזנב – היו שם שלושה זנבות פלומתיים ואדומים , כל אחד מצליף לכיוון אחר . הצטערתי שאחר הצהריים שלי נהרס ככה , אבל מה לעשות ? העבודה אינה יוצאת לחופשות .
"את בסדר ?" שאל הנער , מתנשף .
התאכזבתי מעצמי שלא הרגשתי , או שמעתי אותם מתקרבים . אבל התגברתי על זה במהירות .
עדיין עמדתי בתנוחת החתול שלי . עצמתי עיניים לשנייה , ויכולתי ממש להרגיש את משב הרוח , שנייה לפני שהוא נעלם .
כשפקחתי את עיני כבר הייתי לבושה לקרב – מכנס קצר (היה ממש חם הקיץ) , מגפיים צבאיות , חולצת טריקו צהובה רפויה , וכפפות עור . החרב שלי הייתה בנדן הירך שגם הופיע יחד עם התלבושת .
"אני בסדר" עניתי לנער , בעודי קמה ומתמתחת .
הוא ניראה מופתע , מן הסתם . אם היו מודעים על עוד לוחמים בסביבה בוודאי היו מודיעים להם . רק שאני לא הייתי ברשימת הבלטורס שלהם .
עכשיו שהייתי לבושה בסגנון מתאים לקרב , באותו הסגנון שגם הוא היה לבוש , הרגשתי שייכת . כמו שמעולם לא הרגשתי בחברת מלאכים בדרך כלל .
"מה חשבת ? שאתם הבלטורס היחידים בסביבה ?"
אמרתי לו , משתדלת לא להתפוצץ מצחוק ואדרנלין שהתפרצו לגופי כאחד , בעודי מפנה מבט לשני הלוחמים האחרים שהסתובבו סחור-סחור סביב האריה הענקי .
"האמת , שכן …" הוא ענה , ולא ציפיתי לתשובה אחרת .
חזרתי להביט בו . "ניראה שלא תזיק לכם עזרה ,"
ציינתי בפניו , למרות שהוא גם ככה ידע את זה .
"ברור . את מוזמנת …" הוא הפנה את ידו במחווה מזמינה . בדרך כלל בחורים מזמינים בנות להיכנס ראשונה בדלת , אותי מזמינים לקרב …
שלפתי את החרב , ופתחתי בריצה לכיוון הקרב שהשתולל באמצע הפארק , ובדיוק חשבתי שמאזן הכוחות שם לא ממש הוגן .
עמדתי לרגלי המפלצת . וואו . הוא היה ענקי .
מזווית עיני ראיתי נערה שהצליפה ברגליו בשוט שחור . לרגע היא הפנתה אליי מבט, וראיתי את הדמיון בין השניים – אותו עור שחום , אותו שיער מתולתל , גם אותם נמשים שכיסו את רוב פניה .
היא נראתה די מבולבלת , אבל כנראה גם הגיעה למסקנה שלא תזיק להם עזרה . היא הסתובבה חזרה למפלצת , והמשיכה להצליף ברגליו , מסיחה את דעתו ממני . מעולה . פשוט מעולה . חשבתי לעצמי . לא ראיתי את הלוחם השני בסביבה , אבל הייתי יכולה להישבע שהיו שם שלושה …
הפרווה של האריה הענקי הייתה זהובה , ומרשימה . כמו השמש . היה כל כך חבל שאין חיות מחמד עם פרווה כזאת .
קפצתי הכי גבוה שיכולתי (האמת , לא הכי גבוה . אם הייתי מזנקת לגובה של כל ה-7 מטרים של המפלצת אז היה טיפה מוזר , לא ?) , ותפסתי פלומת פרווה . התחלתי לטפס , בעודי מעבירה ידיים בפרווה ומושכת את עצמי למעלה .
היא הייתה כל כך רכה , כל כך נעימה … התחלתי להאט . הפרווה הייתה כל כך חמימה , ובאותו רגע ממש רציתי שמיכת פרווה כזאת למיטה , להתכסות בה . התחלתי להרגיש מנומנמת . רציתי פתאום לישון . כבר עצמתי את העיניים , ודמיינתי לעצמי את המקום שעליו קראתי לי בספר , עד שהאריה ריטש אותו . בדיוק לפני שנרדמתי חלפה בראשי מחשבה בודדה ,
זה סוג היפנוס … מה הוא עושה פה ? באותה השנייה הכרחתי את עצמי להתעורר , פקחתי את עיני בחוזקה , ונאבקתי להשאיר אותן פקוחות , ולא להיסחף לשינה .
היפנוס ! המפלצת הזאת נקראה על שם אל השינה היווני ! הפרווה שלה הייתה מלאת … ארס . ארס מרדים .
עדיין לא הבנתי מה לעזאזל מפלצת היפנוס עושה במקום כזה , הם בדרך כלל נמשכים לקור , ולא לחום ….
התעלמתי מהשינה שאיימה לסחוף אותי איתה כל שנייה , והמשכתי לטפס . רף הסיבולת שלי היה מאוד גבוה , אבל לא אינסופי .
טיפסתי מהר יותר , ומהר יותר . נאבקתי בעייפות ובגלים ששוב ושוב כאילו הדפו אותי למטה .
עוד קצת , נישאר לי עוד קצת ! דקלמתי לעצמי .
הייתה לי הרגשה שאם אגיע לגב שלו , שם הפרווה קצרה יותר , ההשפעה תחלוף . הארס לא יהיה כל-כך חזק .
ממש שנייה לפני שהתעלפתי סופית , הרגשתי את פני השטח מתיישרים . הגעתי לגב.
עזבתי את הפרווה , ונעמדתי על הרגליים . ותחושת הבטן שלי לא אכזבה אותי , כאן ההשפעה של הארס לא הייתה כל כך חזקה . היא הייתה כמעט בלתי מורגשת .
אני לא ידעתי למה עליתי דווקא לגב . למדתי פעם שלכל המפלצות הגדולות נקודות התורפה נמצאות במקום שאי אפשר להגיע אליו .
טוב , הגב בהחלט ניראה לי מקום שנמצא מחוץ לתחום ללוחמים .
העפתי מבט מסביב , בעודי מתנערת סופית מהתשישות והעייפות . לא ראיתי את הראש שלי האריה . הוא היה כפוף במקום כלשהו למטה , כנראה ליד הנערה .
"היי !" מישהו צעק אי-שם מאחורי , הסתובבתי לכיוון הקול , ונזכרתי שהיו בעצם שלושה לוחמים …
הנער השלישי היה תלוי במהופך על אחד מזנבות האריה , אבל הוא לא ניראה מפוחד במיוחד . תהיתי איך הוא הצליח להגיע לשם , ועוד יותר חשוב – איך הוא הצליח להישאר שם ?
הוא היה שונה לגמרי מהשניים האחרים – שיער שחור עטף את ראשו , וצנח על עיניו בפוני רדוד (כך תיארתי לעצמי , כי כרגע הוא היה תלוי במהופך והיה כמעט בלתי אפשרי להבין איזה תספורת יש לו) . הוא היה לבוש בגדים של בלטורס – חולצה שחורה עם כיתוב לבן, מכנס רפוי עם שרשראות באזור החגורה , ומגפיים צבאיים .וואו , אימו להחריד … חשבתי לעצמי .
הוא היה קרוב מספיק , וראיתי עיניים זהובות עם טיפת כסף בתוכן שלא ממש התאימו למראה החיצוני שלו , אבל איכשהו עדיין נראו מאוד יפות . העור שלו היה שזוף קצת פחות משלי , והרבה פחות משני האחרים . האמת ? הוא ניראה בסך-הכול די חיוור .
הבטתי בו בשאלה .
"מה את עושה ?!" הוא שאל בקול כעוס , וגם קצת נעלב . כאילו גנבתי לו את הקטע. לא ידעתי למה , אבל משהו בטון הזה , בקול הדורש והיהיר שלו ממש הכעיס אותי .
הפניתי את המבט בהפגנתיות , וחזרתי לסקור את האריה .
"עוזרת . אין בעד מה ." עניתי בטון כעוס וקר .
הייתה לו מין השפעה עליי , כעסתי עליו פתאום ולא ידעתי למה .
"תודה רבה , אבל אני לא צריך עזרה ." הוא עזב את הזנב של ההיפנוס ונחת לצדי על גבו .
"שאר הצוות שלך דווקא אמר שכן …" יריתי לעברו , והבטתי לו בעיניים . הן היו מקסימות …
הוא נאנח בהכנעה . כנראה הגורל של אנשים תמימים היה חשוב יותר בשבילו מהגאווה שלו .
"טוב נו … אז מה את מחפשת ?" הוא הביט מסביב כמוני , וכנראה לא ראה חדש.
"אני מחפשת …" התחלתי את המשפט , וראיתי את הראש האריה מתרומם גבוה "את זה !" צעקתי בעודי מצביעה על פלומת שיער סגולה , שצמחה ממש ליד העורף שלו , קטנה כל-כך שהיא כמעט נבלעה בתוך הרעמה הכתומה .
"מה זה ?" שאל הנער , אך התחיל להתקדם איתי לכיוון העורף .
"זאת נקודת התורפה !" אמרתי , עם תחושת ניצחון בבטן . מצאתי אותה !
התרברבתי לעצמי .
פתאום האריה התחיל לטלטל את עצמו מצד לצד , כאילו הרגיש שיש אורחים לא רצויים על הגב שלו .
מבלי אפילו להקדיש לכך מחשבה , זינקתי קדימה בשלל סלטות , גלגילונים , וזינוקים . הגעתי לראש (שהיה שוב מלא פרווה) ותפסתי באוזנו , כך שלא היה יכול להעיף אותי . רק אז נזכרתי בנער המסכן , שבטח כבר נפל מגבו . הרי קשה לעקוב אחריי , ועוד יותר קשה להישאר על גב של מפלצת שיכורה (לפחות ככה הוא זז) …
"אז מה עושים עם זה עכשיו ?" פתאום הוא פשוט הופיע מתחתי , בעודו נאחז בפלומת השיער הסגולה . הוא נראה מנומנם כמוני , וידעתי ששם השפעת הארס גדולה יותר .
מין הסתם ממש הופתעתי לראות אותו שם , אבל מסתבר שהוא לוחם מיומן .
"אל תיגע בזה !" צעקתי לכיוונו , והוא מיד שמט את ידו .
הוא נשאר עומד , ללא כל אחיזה . האריה לא עמד בשקט לרגע , ותארו לעצמכם עד כמה הייתי מופתעת שהוא נישאר עומד , ולא הועף למטה .
החלקתי בחינניות על עורפו , ונחתי ליד הנער .
שלפתי סוף-סוף את החרב שלי מהנדן , והתייצבתי מול הפלומה הסגולה . הבטתי בה , וכנראה זה היה ממש מטומטם .
"לא ניראה לי שמהתבוננות היא תימס …" ציין הנער , ושוב הרגשתי את הכעס שוצף בתוכי , בתור תגובה לארסיות שבקולו .
"לא . היא לא ." חייכתי חיוך נבזי למראה , ותקעתי את החרב שלי עמוק ככל שיכולתי בגרון שלו . (למרות שהייתי שמחה גם לעשות את זה לנער) .
כאשר הוצאתי את החרב מזרקה קטנה של דם שחור פרץ מתוך עורפו , והפצע התרחב יותר ויותר .
"צריך לקפוץ !" קראתי לכיוון הנער , בעודי מתרחקת מהדם . לא רציתי להתלכלך . כנראה זאת באמת הייתה נקודת התורפה , כי האריה שאג בזעם ובכאב , התחיל להתנודד על רגליו .
הבטתי בנער , ונזכרתי שלוחמים בדרך-כלל לא ממש מסוגלים לקפוץ מגובה 7 מטרים ולא לשבור משהו . מצד שני , לוחמים בדרך כלל לא מצליחים להישאר על הרגליים על גב של מפלצת שמטלטלת אותו מצד לצד , ככה שלא ממש הייתי מופתעת כשהוא הנהן בהסכמה .
ההיפנוס התחיל להתמוטט , ואני בהיתי בנער וחיכיתי לראות איך הוא יקפוץ . טוב אז מסתבר שהוא דווקא יודע לקפוץ .
הוא זינק למטה , וראיתי אותו נוחת למטה , לא ממש על הרגליים אלא התגלגל על הגב , אך הוא קם כאילו כלום . התכוננתי לקפוץ , כשהאריה החליט שאם הוא נופל- הוא לוקח אותי איתו .
הוא התהפך על הגב , לפני שהספקתי לקפוץ למטה . ניסיתי לפעול במהירות מבלי לעורר חשד של האחרים שכעת התרחקו , והביטו בי באימה .
מה שיצא בסוף היה מין חצי קפיצה , ואז האריה נפל על הגב .
אבק עלה מכל עבר , ואני הרגשתי את הרגליים שלי נמחצות תחת כובד משקלו של ההיפנוס הענקי .
נהדר ! חשבתי לעצמי .
לא נפצעתי . לא כל-כך קל לפצוע אותי , אבל זה היה רישול מבחינתי . בקיצור – כל אחר הצהריים לא הלך מי יודע מה .
עצמתי את העיניים , שלא יכנס אבק , ונשכבתי על הגב בעודי משלבת את הידיים מתחת לראש , כאילו אני משתזפת .
חשבתי על כל הדברים שקרו – מפלצת , לוחמים צעירים שביניהם גם נער יפה תואר מרשים במיוחד מבחינה גופנית … מעניין … למה לכל הרוחות יש מפלצת בפארק ציבור בבוסטון ? זה … מוזר .
האבק התחיל להתפזר . שמעתי קולות צעדים מצד ימין , אבל לא פקחתי את העיניים . רק כשהם נעצרו לבסוף , הבטתי למעלה ונתקלתי במבטו של הנער שחור השיער , שהסתכל עליי מלמעלה והיה כולו אדום . אולי ממאמץ , אולי מצחוק . לא יכולתי להגיד . התחלתי לאבד תחושה ברגליים שהיו עדיין לכודות תחת גופו הענק של ההיפנוס .
מבלי שהוצאתי הגה מפי , הוא התקרב . ניסיתי לקום לתנוחת ישיבה, זה היה קשה. נעזרתי בידיים כדי לפחות להישאר 10 סנטימטרים מעל לאדמה . נשענתי על המרפקים שלי .
ראיתי אותו מתכופף , ומושיט ידיים ישר לתוך הפרווה הזהובה . כשהפרווה הגיעה עד הכתף שלו , הוא התחיל לנסות להרים את המפלצת . הטלתי ספק בכך שיצליח , אבל גם זה היה לשווא כי במאמץ מסוים (שלא ניראה קטן) הוא הרים חלק קטן מגופו , והרגשתי את המשקל שעל הרגליים שלי פוחת .
"קדימה" הוא אמר , תוך התנשפות . הפנים שלו הפכו אדומות אפילו יותר .
לא שהזדקקתי לדרבון נוסף . במהירות החלקתי את רגליי החוצה , והתיישבתי לישיבה מזרחית .
הוא עזב את הפרווה , ושמעתי קול "פוף" חלוש של נפילה .
מתחתי את רגליי לאורך , ושפשפתי אותן . הן לא כאבו , אבל נרדמו טיפה . בסופו של דבר קמתי , והעפתי מבט מסביב .
ההיפנוס שכב מת על גבו , וכתם דם שחור התפשט מתחתיו . שני הלוחמים האחרים הצטרפו אלינו . עכשיו יכולתי לומר בוודאות שהם קרובי משפחה – היו להם אותם תווי פנים , אותם נמשים , אותו שיער , ואותו צבע עור .
הם עמדו במרחק מסוים מהנער השחור , ותהיתי האם הם בכלל חברים או שסתם נתקעו איתו . הרגשתי הזדהות . הוא היה מעצבן , ולא הייתי מופתעת אם גם הם לא מחבבים אותו במיוחד .
"את בסדר ?" שאל הנער הבוגר .
העפתי שוב מבט ברגליים שלי , שלא נשארו עליהן סימנים , "כן" אמרתי .
"מי את ?" שאלה הנערה , ואפילו קולה דמה לקול הנער הראשון .
"ניילה" אמרתי בקצרה , ולא הרחבתי . אסור היה לאף-אחד לדעת מי אני באמת … כאילו , באמת קראו לי ניילה , אבל לא סיפרתי שאני מלאכית . בעקרון מלאכים לא ביקרו על כדור הארץ כבר אלפי שנים , לפחות ככה חשבו הבלטורס . מלאכים שהיו מבקרים לפעמים לא היו מספרים על ביקורם . הם לא רצו למשוך תשומת לב של כל מיני ארחי-פרחי .
"טוב … אני תומאס , וזאת אחותי ליסה . אממ …תודה על העזרה ." הוא לא הציג את הנער השלישי (שעכשיו היה עסוק בבחינת הפרווה של המפלצת) .
הוא העיף מבט לכיוונו , כאילו לא היה לו נעים ממנו .
"שנייה" הוא הסתובב והתרחק ממני , ואחותו באה בעקבותיו . לא היה לי אכפת מה הם עושים , אז הסתובבתי והלכתי לנער השלישי .
"ארס . הפרווה מורעלת בסם שינה ." הוא דקלם כשהרגיש אותי מתקרבת , הרי הוא אפילו לא הסתכל עליי .
"אני יודעת . זה היפנוס ." ציינתי , והוא קם על רגליו ופנה להביט בי . בסך הכול הופעתו הייתה די מרשימה , היה לו מבט יהיר בעיניים , ותווי פניו היו כמעט מלכותיים . סקרתי אותו – היו לו חבורות מעטות , ובגדיו היו מלוכלכים קצת מדם מפלצות .
"אני ג'ס." הוא הציג את עצמו , ונשען על ההיפנוס .
"ניילה . אתה יודע שהוא לא יתפוגג , כן ?" ציינתי בפניו .
הוא ניראה מאוכזב . "כן . אבל אין אצלנו מישהו שיודע להשתמש בנאודיז ." הוא אמר , ופלטת אנחה .
נאודיז הייתה רונה שנראתה כמו צלב עקום , ובדרך כלל השתמשו בה כדי להעלים מפלצות גדולות . ובמקרה , היא גם הייתה רונת השם שלי .
שלפתי את החרב שלי (שהופיעה בנדן שלי מחדש) וחרטתי את האות על המפלצת . ביעילות מפתיעה הוא פשוט התפוצץ , ועננת אבק עלתה ממנו . ג'ס ניראה מופתע , ונתן בי מבט ידידותי יחסית .
"נחמד ." הוא פלט .
"אז מה הם … כאילו , הלכו להודיע למישהו ?" שאלתי אותו , בעודי מצביעה על תומאס ועל ליסה שעמדו בקרבת מקום ודיברו למכשיר שנראה כמו טלפון .
"כנראה . זה מה שהם אמורים לעשות ." הוא משך בכתפיו .
"מה אתה ברצינות לא יודע ?" התפלאתי . תמיד האמנתי שבלטורס מגובשים . אפילו עם יש ביניהם נער יהיר ומעצבן .
"לא אכפת לי וגם להם לא אכפת . אני עושה את העבודה שלי והם את שלהם ." הוא אמר במהירות , כאילו לא רוצה לדבר על זה . הבנתי לליבו .
פתאום הפלאפון שלי צלצל , ואני שלפתי אותו מהכיס .
"הלו ?" שאלתי לתוך השפופרת , והבנתי ששכחתי לבדוק מי מתקשר .
"ניילה ! איפה את ?" לא הייתי צריכה לבדוק כדי לזהות את הקול של פבריס … הוא נשמע מפוחד , מבוהל . הבעה רצינית התפשטה על פני .
"אני בבוסטון . מה קורה ?" שאלתי אותו , ורק אז שמעתי את קולות הצעקות שהיו בקרבת מקום לידו .
"תעלי חזרה ! מתקיפים אותנו ! צריכים אותך !" הוא צעק במהירות , ונשמע לשנייה כאילו הוא חבט במשהו .
"בסדר . אני כבר שם !" החזרתי תשובה , וניתקתי את השיחה . לא רציתי להסיח את דעתו מהקרב .
הייתי מאוד מודאגת . זה כמעט בלתי אפשרי לפרוץ לגן עדן , בטח שלא להתקיף אותו ! תהיתי במה אבא שלי הסתבך הפעם …
"היי , אז … לאן הוא נעלם ?" ליסה שאלה , בעודה מתקרבת חזרה אליי ואל ג'ס . תומאס היה ממש מאחוריה .
"אני משתמשת נאודיז . אני ממש צריכה ללכת , היה נעים להכיר ," אמרתי במהירות , ואז הסתובבתי לג'ס והבטתי בעיניו . "תודה" אמרתי בקול מלא הכרת תודה אמיתית .
"מה ? לאן ?" צעק תומאס , אבל אני כבר התחלתי להתרחק משם , התחלתי לרוץ עד שאהיה רחוקה מטווח הראיה שלהם. שלא יראו אותו עפה לשמיים .
בפינה שהייתה פחות או יותר מבודדת הצמחתי את הכנפיים שלי , ובמהירות על פרצתי למעלה , בכיוון השמיים .
תוך חצי דקה עמדתי על רצפה מוצקה , הפורטל .
זה היה על גג הטירה שלי , שלי ושל אבא שלי .
גן העדן היה מדהים . יפהפה . עמק לבן נפרש לכל אורך העיר , ובניינים אפורים ולבנים ובכל מיני צבעים קישטו את העיר . היו הרבה מזרקות של מים טהורים , וחלק מהמבנים נראו ישנים יותר , ומרשימים יותר מהאחרים . זה היה יכול היות נפלא פשוט לעמוד שם ולבהות בזה , רק שמתחת לטירה התחולל קרב .
המראתי שוב , והפעם נסקתי למטה במהירות על .
נחתי לצד אבי , ואריאל . אריאל היה מלאך שומר , אחראי האבטחה של גן העדן . הוא היה אחראי על הצבא , ועל הפורטל , ועוד מלא דברים .
הוא ניראה כמו גבר בגיל העמידה – שיער לבנבן דליל , עיניים כחולות מלאכיות , כנפיים גדולות ומרופטות בצבצו מגבו , והוא היה לבוש בטוקסידו שחור-לבן , שאני אישית לא ממש הבנתי איך הוא יכול להילחם בו .
"אהה ! ניילה ! טוב שהצטרפת !" נאנח אריאל בהקלה , בעודו חובט בשד . הצטרפתי לקרב , וקיבלתי חיוך מברך מאבי .
"מה לעזאזל קורה ?" שאלתי בין חבטות . הייתי ממש חזקה , עם כי תשושה אחרי הקרב מול היפנוס . חוץ מזה , השתמשתי ברונה שלי , וזה לקח ממני לא מעט כוחות.
"הצבא תקף לפני כשעה . אין לנו מושג איך הוא הגיע לפה , אבל אנחנו הודפים אותו ." דקלם אריאל שגם היה עסוק בלחימה .
"טוב נימאס לי !" אמרתי , וזרקתי את החרב הצידה .
אבא שלי הביט בי במבט מזהיר , כאילו לא רצה שאני אעשה את זה , אבל באמת שהייתי עייפה , ורציתי לגמור עם הקרבות להיום .
עפתי גבוה , וריחפתי לשנייה בשמיים . כחכחתי בגרוני , נשמתי נשימה עמוקה , וצרחתי .
היה לי כישרון מיוחד … כישרון הבעה עצמית ? אף פעם לא באת הגדרתי אותו . הנקודה היא שהייתי מוכשרת מאוד בכתיבה , והייתי מוכשרת בתנודות קוליות .
התנודה שבחרתי עכשיו , משפיע רק על בני השטן – כלומר השדים והמפלצות . ראיתי כיצד ההדף מהקול שלי מפוצץ כמה מהם , והשאר נסוגו לגבול העיר , ומשם פשוט נפלו למטה , לארץ האנושית .
ירדתי חזרה למטה . כל המלאכים הלוחמים התחילו להתפזר , ורק אבא שלי ואריאל נשארו נטועים במקומם .
"לך תמצא את פבריס , ותסדרו את הבלגן" ציווה מטטרון , ואריאל פנה ללכת משם.
כן אני יודעת , אריאל ופבריס היו אמורים לסדר לבד את גן העדן כולו לבד אחרי פלישת שדים , אבל בשבילם זאת לא בעיה . הם היו מוכשרים בקסמי ניקיון וריפוי , אז הם יכלו להתמודד עם העיר לבדם … טוב אולי עם טיפה עזרה ממלאכי ניקיון רגילים …
"בואי ניילה . אני רוצה לדבר איתך." אבא אמר בקול רציני , ואני עליתי בעקבותיו לטירה .