התליון – פרק 1

~מוקדש לכל חברי האחווה~

פרק 1
התליון

סקיילר פקחה את עיניה לרווחה לצליליו הקולניים והצורמים של שעונה המעורר, ומיד צמצמה אותן בניסיון להתרגל לאור לפנות הבוקר שפרץ דרך חלון חדרה הגדול שנמצא צמוד למיטתה. היא קיללה בליבה את ההרגל המטופש שלה להשארת החלון פתוח בלילה.
היא הזיזה את מבטה אל השעון המעורר שנמצא על שידתה, ולקחו לה כמה שניות להתגבר על ראיית הבוקר המטושטשת ולהבין כי השעה היא שש וחצי לפנות בוקר.
סקיילר נאנחה ברוגז, קמה ממיטתה, כיבתה את השעון המעורר והזכירה לעצמה שהיא חייבת לקנות לעצמה אחד שמשמיע קולות שלא יוציאו לה את עור התוף ממקומו. היא תהתה ממתי בכלל היא מכוונת את השעון שלה לשעות כאלו, ופשוט הטילה את האשמה על טים, אחיה הקטן, שמשום מה מנצל כל הזדמנות אפשרית להציק לה.
היא סגרה את תריס חלונה הפתוח, וצנחה אל המיטה שלה בעייפות. לאחר ניסיונות כושלים להירדם, החליטה לקום ולהכין לעצמה שוקו קר שיעיר אותה. היא דבקה באמונה שאתה אף פעם לא מבוגר מדי בשביל שוקו.
עיניה התכולות צומצמו בעייפות, ושיערה החום-בהיר והגלי היה מלא בקשרים שיאלצו אותה לעמוד מול המראה במשך שעות כדי להביא אותו למצב של כמעט נורמאליות.
היא התקדמה אל דלת חדרה הלבנה, וכאשר ניסתה לפתוח אותה לא הצליחה. היא הצמידה את צד גופה אל הדלת ולחצה על הידית. הדלת החלה לזוז באיטיות, צליל חריקתה לווה בצליל גרירה, ככל הנראה של הדבר הכבד שחסם את הדלת מבחוץ.
סקיילר קיללה בשקט, מאשימה שוב את אחיה הקטן והתעלולים שלו במעשה.
כשהצליחה ליצור מרחב מספק בין הדלת למשקוף, יצאה מהחדר. הדבר שחסם את הדלת התגלה כתיבה גדולה, זהובה ויקרה למראה. כשסקיילר התכופפה, הבחינה בכל מיני עיטורים לבנים, כחולים, תכולים וכסופים שצוירו בעדינות על התיבה, והיו כמעט בלתי אפשריים לראייה ממרחק.
בלי להתעמק יותר מדי בעיטורים או בשאלות ששטפו את ראשה באותו רגע, פתחה את הסוגר ונדהמה לגלות שכל מה שנמצא בתוך התיבה הגדולה הוא רק תליון כסוף ויקל למראה עם עיטורים כמעט זהים לאלו שעל התיבה. באמצעו נמצאה אבן חן לבנה ודי גדולה, שניצוצות ופסים תכולים זזו בה. התליון היה מחובר לשרששרת לבנה.
היא הרימה את התליון מהשרשרת, הניחה אותו על כף ידה ופתחה אותו. בצד אחד נחרטו הרבה סלסולים לבנים וכסופים, ומהצד השני דמות אישה נאה עם שיער גלי שהזדקר מעלה כאילו מטח אוויר פוגע בו מלמטה, לבושה בשמלה פשוטה ומרימה את ידיה.
מתחתיה הופיעו סלסולים כמעט זהים לאלו שנחרטו על הצד השני, שהזכירו בצורתם סופה או זרימת אוויר, כמו בסרטים מצוירים שנהגה לראות כילדה.
סקיילר הניחה כי מדובר בזיוף של כסף, אבל העבודה שהושקעה בפרטים הקטנים והאבן באמת הרשימה אותה.
כשעמדה לסגור את התיבה, גילתה שיש בתוכה דבר נוסף. פתק לבן, שנמצא לפני כן מתחת לתליון. הוא היה כמעט בלתי נראה, בהתחשב בעובדה של פנים התיבה היה לבן.
היא השיבה את התליון למקומו בתיבה, סובבה את הפתק, כך שראתה את הצד המלא שלו, והרימה את הפתק. נכתבו עליו מילים שחורות בכתב מסולסל ורשמי. היא קראה אותו בראשה.
"התליון הזה חזק וחשוב הרבה יותר משתצליחי לדמיין, סקיילר. הוא טומן בתוכו כוחות שחשבת שקיימים רק בסרטים, וצרות שחשבת שלעולם לא תעמדי מולן.
מכל מקום יכול להופיע אדם שרוצה בו, פקחי את עינייך ושמרי עליו כמו על חייך.
השתמשי בו בחוכמה, הוא נועד רק לך ולא יעבוד על שום אדם אחר."
בשלב זה של הקריאה, סקיילר פלטה גיחוך מפיה. לרגע אחד היא שוב חשבה שמדובר באחיה הקטן, אבל מיד שללה את האפשרות – הוא לא היה יכול לזייף פתק רשמי שכזה גם אם רצה, בטח שלא להשיג תיבה שכזאת.
"אולי את לא מאמינה שלב זה, אבל בבוא העת את תביני. בדיוק כמו קודמייך.
יום הולדת שמח, סקיילר."
המשפט האחרון הפתיע אותה לרגע אחד, כאילו אינו הגיוני בעליל, אבל אז היא נזכרה – היום הוא אכן יום ההולדת שלה. סקיילר תמיד הייתה בעלת זיכרון לטווח קצר, אבל הפעם היא באמת הצליחה להפתיע את עצמה.
היום הוא יום ההולדת שלה, היא בת שש עשרה באופן רשמי. היא העלתה על פניה חיוך נבוך במקצת, למרות שאף אחד לא היה בסביבתה.
היא לקחה את התליון מהתיבה שוב, והפעם ענדה אותו על צווארה.
פתאום סקיילר הרגישה קור בכל עצמותיה. לא קור מקפיא, יותר כמו רוח קרה, כמו אלו שסקיילר אהבה במיוחד. תמיד הייתה לה חיבה מיוחדת לחורף. אור תכול מילא את המסדרון וגרם לסקיילר לעצום את עיניה בחוזקה. כשהאור נכבה והיא פקחה את עיניה, היא הודהמה לגלות את עצמה מרחפת באוויר.
פחד ולחץ החלו לשטוף אותה. היא הרגישה כאילו סופה עוטפת אותה ומסובבת אותה. היא לא הייתה יציבה במיוחד, היא זזה בין ימין לשמאל ובין למעלה ולמטה בלי שום שליטה. בהתחלה אלו היו לא פחות מתנודות קלות, אבל לאחר מכן היא מצאה את עצמה מותחת בקירות המסדרון וצריכה להיעזר בכל כוחה כדי לא למצוא את עצמה צמודה לתקרה.
היא לא רצתה להגיע למצב בו פתק בתיבה גורם לה להאמין בפנטזיות, אבל לזרוק מעליה את התליון היה הצעד היחיד שעליו סקיילר יכלה לחשוב באותו הרגע. היא הושיטה את ידה כדי למשוך אותו מעל ראשה, אבל משב רוח עוצמתי ופתאומי העיף את ידה אל מאחורי גבה. היד השנייה סבלה מגורל דומה שניה לאחר מכן. לא משנה כמה ניסתה להתנגד, זה הרגיש כאילו אזיקי ברזל החזיקו את ידיה.
היא רצתה לצרוח לעזרה, אבל משהו בה אמר לה שלא. כאילו אותות אזהרה מגופה אמרו לה שלא כדאי שמישהו יראה אותה במצב הזה.
זה במילא עניין של זמן עד שמישהו יתעורר בגלל זה, חשבה לעצמה. בדיוק באותו הרגע, הקור הפסיק לגמרי. מנקודה של כמעט היצמדות לתקרה עם ידיים מרותקות לאחורי הגב, סקיילר נחתה על הרצפה, משוחררת לגמרי.
הבית נשאר שקט. במזל סקיילר לא העירה אף אחד.
היא נכנסה אל חדרה, פתחה את החלון והתריסים. אף אחד לא התהלך ברחוב, שום מכונית לא נשמעה. סקיילר בדקה עד כמה ריק השטח וזרקה את התליון בחוזקה. היא ידעה שהמרחק, הכיוון והחוזק שבו זרקה את התליון יספיקו כדי שלא תראה אותו בשלמותו עוד לעולם.
התליון פגע במדרכה והתנפץ לרסיסים.