וורקראפט: נקמתו של גול'דאן – פרק 1

"אנשי העדר והברית המאוחדת! מורלוקים ועוגרים! ברוכים השבים לזירת הקרב של סטראנגלת'ורן! נכון מאוד, רק אחד יוצא מהזירה בחיים…! הקרבות פה מלאות בדם, אכזריות, רמאות ומה לעזאזל לא! אז בואו ונקבל את הלוחמים שלנו לקרב הבא…!".
זירת קרב עתיקה וקטנה באמצע יערות סטראנגלת'ורן. מאות של צופים באו לראות את הקרבות עוקבי הדם, וגם להמר בזהב על המנצח והמפסיד. המון עידודים וצעקות מההמון היושב מסביב לזירה המלאה בחול, גופות, שריונות שבורים ודם.
"בצד השמאלי, קבלו את העוג, הדו-ראשי, הכבד, הענק, והמלא בזעם! צור'גאר!".
מן השער השמאלי בזירה נשמעה זעקת קרב כבדה, ומשם יצא עוג כבד משקל בעל שני ראשים – ראש אחד עם עין אחת, והראש השני עם שני עיניים. בידו השמאלית גרזן ענקית מעוטרת בגולגלות, ובידו הימנית נבוט מאבן שחורה וקשיחה. צבע עורו היה כחול עם קעקועי קרב אדומים המתפרסים לאורך ידיו חזהו.
"ראאאאר!!!" שאג הראש עם שני העיניים. "צור מוחץ!"
הראש בעל העין האחת צחקק בקול מוזר. "גאר מפחלץ!"
הקהל התחיל להריע בקול רם לעוג הגדול.
"ובצד הימני, קבלו את הבלתי מנוצח, הזריז, הקטלני, הנוכל, והאל-מוות! סקאביזה!".
מן השעה הימני בזירה לא יצא אף מתחרה. הקהל החל לצעוק בבוז.
העוג החל לצחוק בקול כבד. "צור רוצה למחוץ פחדן!" אמר הראש בעל שתי העיניים. "גאר אבל לא מוכן!" אמר הראש בעל העין אחת בפחד.
אחרי כמה רגעים של קריאות בוז מהקהל והתנשאותו של צור'גאר, הייתה דממה בזירת הקרב.

לפתע, נשמעה ירייה של אקדח. צור'גאר נורה ברגלו השמאלית ונפל בכבידות על האדמה.
העוג הפצוע הרים את ראשו לאט לאט כדי לראות את אויבו לזירה.
מול העוג נעמד אל-מוות בגודל אנושי. יצור המורכב מעצמות ועור יבש ורקוב. מחזיק בשתי חרבות ארוכות ומושחזות, בעל שריון קל מעור ופרווה, ועל גבו גלימה שחורה. עיניו זהרו בצהוב, שיערו ארוך ומסורבל, ולסתו התחתונה חסרה – לשונו תלוי ומתפתל.
האל-מוות הניף את שתי החרבות במכה, וערף את שני הראשים של העוג במקום.
הקהל הריע בקול רם אף יותר ממקודם.

"גבירותי ורבותי! שוב, ללא שום הפתעה, האל-מוות – סקאביזה, ניצח בקרב!"
סקאביזה, האל-מוות בעל שתי החרבות הסתכל סביב. אינו מראה כל רגש או התלהבות בעיניו מהמתרחש. הרי זה תמיד היה ככה.
"ועכשיו, אל המתמודד הבא שלנו! האדם שאינו מראה פחד משום דבר! קבלו אותו! לירוי ג'נקינז!"
מן השער השמאלי הגיע בריצה בן אנוש האוחז בחרב גדולה. "ליייירויייי ג'נקינזזזז!" הוא צרח ורז לכיוון סקאביזה עם החרב מונפת.
לא עברו שתי שניות, וסקאביזה שלף אקדח קטן וירה בראשו של לירוי.
הבן אנוש עף אחורנית ונפל על הרצפה.

"יפה, הינה השכר שלך" אמר גובלין קטן וירקרק לסקאביזה, והגיש לידו שק מטבעות נחושת. "נתראה מחר, שלד" צחקק הגובלין והלך לדרכו מחוץ לזירה.
זה היה כבר לילה, ואין אף אחד בזירה, כולם הלכו. רק סקאביזה נשאר לבד עם שק מטבעות נחושת בידיו.
עליו להתכונן לקרב הבא ביום למחרת, שם זה יהיה בדיוק אותו הדבר – זריז ולעניין.

— — —

נשמעו צעדי בריחה על חול רך. ויחד עם צעדי הבריחה, התנשפויות כבדות. היה חם מאוד במדבר טאנאריס.
היה זה בן אנוש שרץ לחייו כשבידיו פסל מאבן. הוא רץ במדבר האינסופי, על החול הלבן, ומסביבו שלדים יבשים של חיות גדולות שלא שרדו את המדבר.
בן האנוש מצא מקווה מים קטן, שם הוא עצר להתנשף ולנגב את הזיעה.
"תגיד לי" אמר קול צרוד ומחוספס. "ככה אתה מוותר על מרדף?". צחקק הקול בבוז.
בן האנוש הסתובב לאחור וראה את היצור שרדף אחריו. פניו נעשו חיוורות והוא החל לאבד את נשימתו.
מול בן האנוש עמד לו גובלין ירקרק עם שיער שחור – אסוף בגומייה מעור, לבוש בשריון קשקשים, ובידו השמאלית רובה ציידים ארוך.
"אני מאמין שיש לך משהו שאני רוצה, הא?" חייך הגובלין.
"בסדר! בסדר! תפסת אותי!" נכנע בן האנוש וירד על ברכיו. "קח! קח את הפסל הארור שלך כבר!" הוא אמר בפחד וזרק את הפסל מאבן על החול. "גם ככה זה סתם גוש של כלום…!" מלמל בן האנוש.
הגובלין הרים גבה. "תשמע, קודם כל, זה לא סתם גוש אבן, זה הרבה יותר מזה–"
"לא מעניין אותי! פשוט תהרוג אותי כבר! גם ככה אני הולך למות פה…!" קטע בן האנוש את גברי הגובלין.
"ודבר שני…" חייך הגובלין. "אני לא הולך להרוג אותך".
בן האנוש הסתכל במבט מפוחד על הגובלין המיוחך.
הייתה דממה.
הגובלין שרק לו שריקה קטנה.
בן האנוש הסתכל אחורה, אל מקווה המים הקטן.
"בתיאבון, קראבזי!" צחקק הגובלין באכזריות.
מן המים יצא לו סרטן כחול וגדול, בעל שריון קוצני וצבטות כבדות וחדות.
בן האנוש ניסה להתחמק, אך נכשל כשרגלו נתפסה מהצבטות של הסרטן הרעב.

הגובלין הרים את פסל האבן מהחול הלבן. "איי איי איי… אני מת לראות את הפרצוף שלהם כשיראו מה יש לי" הוא חייך.
"אחרי הכל, לא סתם קוראים לי הוריס – צייד האוצרות" צחקק הגובלין באכזריות.
"היי, קראבסי!" צעק הגובלין לכיוון הסרטן הזולל. "בלי ללעוס את העצמות, כן?".

— — —

ת'אנדר-בלאף. אדמת מגורם של הטאורנים. נוף ירוק של הדשא, וכחול של השמיים.
אי שם באדמה, עמד לו טאורני, מתקשר עם רוחות הטבע. יצור הדומה לשור, עומד על שתי פרסות, על ראשו קרניים לבנות, ועיניו כחולות כמו השמיים.
הוא עמד לו מול אבן גדולה, עליה סימנים עתיקים.
"קאבאל…" נשמעו לחשושים. "קאבאל…".
הטאורני נזף מעט באפו הגדול. "אתם מרגיזים את הרוחות…!" הוא אמר בכול כבד ומאיים.
"קאבאל… הנשמה שלך… שייכת לנו…" אמרו הלחשושים.
הטאורני נזף שוב. "אמרתי… שאתם מרגיזים את הרוחות!" הוא שאג ושלף שני פטישים כבדים והכה באדמה – היא נחצתה לשניים לטווח קצר.
קאבאל – הטאורני, הבין כי אין לו מה להילחם. הרי אלו לחשושים הבאים מהרוחות של האלמנט הרע שבטבע. מבין כל האלמנטים הקיימים בטבע, ישנו אלמנט נוסף שאף יצור חי לא יצרה לאחוז בו. אך קאבאל הרגיש את נוכחותו הלא רצוייה.
"משהו פה לא בסדר…" מלמל קאבאל. "האלמנט המקולל נעלם מזה מאות שנים… לא שמענו ממנו כלל…".
"קאבאל…" נשמעו הלחשושים שוב. "הוא חוזר…".
לפתע מן השמיים הכחולות היה ניצוץ ירוק.
"תחושו שוב…" התחזקו הלחשושים. "את כוחו… של ה'פל'!"