זאבים- הווידוי של ווילס

הוריו של ווילס גרים בבית קרקע ענק באזור נידח ומרוחק משאר אנשי העיר. הבית עצמו ממוקם קרוב מאוד ליער לאזור שבו מותר להקים אוהלים ומחנאות לשינה לרשות הציבור, כך שזה היה אחד הדברים הטובים שבו ולכן ווילס לא התעקש שהם יעברו למקום שקרוב יותר לחבריו או לבית הספר, או אפילו לקולנוע ולספרייה או לכל דבר אחר בערך שווילס אהב אך לא היתה לו גישה ניידת אליו.
הוא עמד מאחורי השיחים הגבוהים שגדלים בצד השביל, הדרך היחידה שבה הוא יכול להסתכל על הוריו מבלי שהם יראו אותו. כבר עבר חודש מאז שהוא עזב את הבית בטענה שהוא יוצא לטיול מחנאות ארוך לבדו, שבמהלכו הוא הספיק להשתנות ולהיתקע בצורתו הזאבית, למצוא את הלהקה שנמצאת ביער (הודות לריח הטריטוריה המובהק של דילן), וללמוד מהם איך להתחלף חזרה לדמותו האנושית ולשלוט בכוחו. הוא לא יודע מה היה קורה לו אם הוא לא היה מוצא את הלהקה. בטח הוא היה נורה על ידי אחד מהציידים או שמישהו היה מתקשר למשטרה או למוקדני חיות ומדווח על זאב משוטט, ואז היו כולאים אותו באיזה מכלאת חיות, כמו אלה שקאמי סיפרה עליהם.
החיים בלהקה הם נפלאים וווילס באמת מרגיש שזה המקום שהוא צריך להיות בו, אך מידי פעם עולות בו מחשבות על הבית.
הוא כבר היה בוגר וגם עשה זאת כמה פעמים (כלומר, את היציאה לטיולים, למרות שהוא תמיד הקפיד לחזור הביתה כדי לא לקבל עונש גדול מידי). הוא יכול לצאת לעצמאות עכשיו מבלי לחשוש ממה שיהיה לאימו להגיד, אך הוא בכל זאת מצא את עצמו עומד מול הבית ומתלבט איך להסביר את ההעלמות הארוכה שלו.
הוא לא יוכל לחיות עם עצמו אם הוא לא ידבר עם הוריו ויפתור את העניין כמו שצריך.
בלי היסוסים מיותרים – שסביר להניח שיניעו אותו מלעשות כך – הוא יצא ממקום מחבואו והחל להתקדם לעבר הבית.
הוא נעצר מאחורי הדלת ונקש שתי נקישות.
דממה.
רעש צעדים קל ופתאום הדלת נפתחה בעוצמה, כשמולו עומדת אימו ומביטה בו בעיניים פעורות. עוד לפני שהוא הספיק לפתוח את פיו היא משכה אותו אליה לחיבוק עוצמתי וארוך, ממלמלת מילות הודיה.
הוא התיישב בסלון הרחב והמתין שם עד שאימו שבה כשבידיה צלחת ענקית מלאה בעוגות ועוגיות וחטיפים ומה לא. השתייה כבר היתה על השולחן עוד לפני שהוא הספיק להבין איך היא הגיעה לשם.
"אז אתה מתכוון להגיד ל איפה היית?" היא שאלה אותו בנינוחות. מכל האנשים בעולם ווילס ידע שאימו לא תאמין למילה שתהיה כתובה בפתק אלא אם היא תשמע אותה מפיו, גם אם זה יהיה הוא שכתב את הפתק.
הוא הביט בה מבולבל. "את לא כועסת עליי?" הוא שאל. הוא דמיין את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים שבמוחו- אימו צועקת עליו, מגרשת אותו מהבית, מחבקת ואז מכה אותו בכתף קלות- בכל כך הרבה סיטואציות שזה בכלל לא עלה במוחו שאולי הרגע הזה יוכל להתנהל בנינוחות.
היא שילבה את ידיה והביטה בו ברצינות. "כן, אני כועסת. כל כך הרבה זמן חיכיתי שתחזור הביתה, או שלפות תתקשר כדי שאוכל לשמוע את קולך ולדעת שאתה בחיים ושאתה בסדר. עוד כשראיתי את הפתק שלך שכתבת שאתה יוצא לטיול הבנתי שאתה כנראה צריך זמן להיות עם עצמך ושמשהו כנראה עובר עלייך, אבל ציפיתי שתבוא ותדבר איתי. אנחנו תמיד מדברים על הכל."
הוא השפיל את עיניו בשקט ולקח את הכוס אל ידיו, לוגם מעט. אצבעותיו עקבו אחר האיורים שעל הכוס. "בגלל זה חזרתי אמא, כי עכשיו אני מרגיש מוכן לדבר איתך על מה שקורה, אני פשוט לא יודע איך להסביר הכל – וכן, זה יותר מסובך ממה שאת חושבת. אני מפחד שאם תדעי את האמת את תשנאי אותי או תפחדי ממני או שתתקשרי למשטרה או משהו… הכל כל כך מסובך אצלי עכשיו!" הוא אמר, קצת יותר מידי חזק ממה שהתכוון. אימו נשארה רגועה, אם כי משהו רעד קל חלף על פניה לשנייה ואז נעלם.
"לא הרגת מישהו, נכון?"
"מה? לא אמא! אני פשוט קמתי באותו בוקר והכל היה שחור. לא ידעתי איפה אני, מי אני… הרגשתי כאילו שאני הולך לפגוע במישהו עוד רגע, ואז את הופעת מולי כדי להעיר אותי וידעתי שאני חייב לעשות משהו כדי להשתלט על עצמי אחרת לא אוכל להתקרב אלייך ולהישאר רגוע. ברחתי כי הכל נהייה מבולבל. במשך תקופה לא קטנה לא הייתי עצמי ולכן לא יכולתי להתקשר, אך גם כשהכל כבר הסתדר ונרגע לא ידעתי מה להגיד לך…" אימו התקרבה אליו ואחזה בידו בחוזקה, מסרבת לשחרר, כאילו שאם זה יקרה אז בנה ייעלם ממנה לתמיד. ידה הכריחה אותו להביט בעיניה כדי שידע שהיא רצינית. "ווילס, אתה הבן היחיד שלי, הדבר הכי חשוב לי בעולם. לא משנה באיזו צרה הסתבכת בטעות תדע שאני עדיין אוהבת אותך ושאני כאן כדי לעזור לך בכל מה שתצטרך. במשך כל הזמן הזה רק קיוויתי שתחזור הביתה כדי שנוכל דבר… רק תגיד לי מה מפריע לך." התחינה בקולה שברה אותו. הוא כמעט היה יכול לראות דמעות יורדות מעיניה. הוא הבן שלה, למה הוא מרגיש שהוא מאכזב אותה?
"אמא אני… אני…" היא הרימה את עיניה כדי להביט בו בדיוק ברגע שבו עיניו שינו את צבען לאפור ואז שבו לצבען המקורי. בלבול רב ניקר בפניה אך היא בכל זאת לא שיחררה את ידו מאחיזתה.
"מה קרה עכשיו?" היא שאלה אותו בשקט.
"חלק ממני הוא זאב, אמא."
זהו, הוא אמר את זה.
"ועכשיו ברצינות."
הוא ניער את עצמו מאחיזתה ונעמד על רגליו. "אני יכול להראות לך, אבל את חייבת להבטיח שלא תתחרפני ותירי בי." עיניו פזלו קלות לעבר השולחן. הוא ידע שהוריו מחביאים מתחתיו רובה ציד.
היא הנהנה בראשה בשקט, חסרת יכולת לזוז מההלם של מה שבנה היחיד, זה שהכירה במהלך כל חייה וגידלה בהדיקות רבה, שטיפלה בו במסירות ואהבה, אמר לה הרגע.
הוא עצם את עיניו ותוך פחות משנייה נעמד בסלון זאב בעל פרווה בצבע אפור כהה. הוא הביט באימו, שעכשיו הביטה בו בבהלה וכיסתה את פיה בידה כדי שלא לצרוח. לפחות היא עמדה בהבטחתה ולא ירתה בו.
"זה אמיתי…?" היא מלמלה כמעט בלחישה. היא הושיטה את ידיה קדימה וחיכתה שהוא יעשה צעד לעברה. אפו רחרח אותה ואז הוא הרכין את ראשו מטה כדי שתוכל ללטף אותו. רק כשזאב בוטח בך אתה יכול לעשות דבר כזה, אחרת אל תבכה אם הוא ינשך אותך ויוריד לך חצי מהיד.
ידה טבעה בתוך פרוותו. היא מעולם לא הרגישה משהו כה רך וחי יותר מזה. האישה הסתובבה סביבו, בוחנת כל תו ותו בגופו, מזנבו עד לקצה אוזניו. הצורך ליילל תחת נעימות מגעה היה כמעט חזק ממנו, אך הוא הצליח לשלוט בו רק לעוד כמה דקות ואז השתנה חזרה לאדם. הוא לבש את חולצתו במהירות והתיישב על הספה לצד אימו, שעדיין נראה מבוהלת ונדהמת.
"אתה תמיד ערום חלקית כשאתה משתנה חזרה לצורה אנושית?" זו היתה השאלה הראשונה שהיא שאלה אותו. הוא צחקק קלות, נבוך, והעביר את ידו בשערו. "אני חושב שזה קשור לאימון ולכמות השנים שבהם אתה זאב. חלק מאבדים רק חולצה, כמוני, וחלק מאבדים את כל הבגדים, למרות שאני מכיר שני זאבים שיכולים להשתנות חזרה בלי בעיה…" הוא עצר את דבריו לנוכח מבטה של אימו. "הכל בסדר?"
"יש… יש עוד כמוך, אנשי זאב?" הוא הבין פתאום שהוא חשף סוד דיי גדול. "אה, כן… מצאתי אותם כשברחתי. הם הסכימו לעזור לי ולצרף אותי ללהקה שלהם… אמא, את חייבת לשמור את כל מה שאמרתי לך בסוד! אסור לך לספר לאף אחד, אפילו לא לאבא! דברים נוראיים יכולים לקרות לנו אם מישהו יידע על קיומנו, אני יודע זאת בוודאות…" כאב הבזיק בעיניו. הוא חשב על כל מה שקאמי עברה. למרות שהיא לא סיפרה אף אחד –אולי פרט לדילן- כולם יודעים שמשהו נורא קרה לה בעבר ובגלל זה היא לא מוכנה להשתנות מול אחרים.
אמא של ווילס נתנה מבט נוסף בעיניו ואז הנהנה לעברו שוב. "אני מבטיחה לשמור את הסוד שלך, אבל תבטיח שאם משהו קורה אתה מתקשר ישירות אליי! אני צריכה לשמוע את הקול שלך מידי פעם כדי לדעת שאתה עוד חי…" היא מיהרה לנגב את דמעות ההתרגשות שיצאו מעיניה ונעמדה על רגליה, מרימה אותו ביחד איתה. "אתה חייב ללכת עכשיו. אביך עומד לחזור הביתה ומשהו אומר לי שהוא לא יקבל את זה בקלות כמו שאני קיבלתי. אתה מכיר אותו, בהחלט עלול לירות בך." ווילס נרתע מהמחשבה על אביו מחזיק רובה ומכוון אותו אליו.
הם יצאו מהדלת האחורית ופתחו את השער המוביל אל היער. "תודה אמא. את לא מבינה כמה זה חשוב לי שאת תביני למה עזבתי את הבית. אני לא יכול לדבר עם אף אחד אחר על זה." הוא נתן לה חיבוק אחד אחרון ומיהר לחמוק אל בין עצי היער, בדיוק שנייה לפני שהרכב של אביו נכנס לחנייה וקולו קרא ברחבי הבית בחיפוש אחר אשתו.
"מה קרה?" הוא שאל וחיבק אותה לאחר שראה את הדמעות בעיניה.
"כלום, גילברט, פשוט לרגע חשבתי שראיתי את הבן שלנו." היא לחשה לתוך החיבוק שלו, גורמת לווילס לעצור מריצתו כדי לנקות את עיניו מדמעות ואז לחדש את דרכו אל ה'בית'.