זאבים – סיפורה של קסה

החדר היה חשוך לחלוטין ומאוכלס רק בשלושה אנשים בלבד. כל אדם אחר היה חושב שזה חסר חשיבות אך לא היא.
היא ידעה שאחד מהם אוחז במפתח, ואם היא תוכל להניח את ידיה עליו היא תוכל לברוח מכאן.
אך שוב, החדר היה חשוך, ריק ושתי אנשים נוספים היו בו, וזה הקטין את סיכויה לחופש.
הם התלחשו בתנאי העברה שלה. כמובן שהם היו מודעים לכך שהיא יכולה לשמוע אותם, למרות שקולם היה חלש במידה שאוזן רגילה לא היתה יכולה לשמוע.
הם בחנו אותה, לכן היא עשתה הכל כדי להיכשל.
"קוראים לה קסה… כן, נקבה… מיוחד נכון? אני חושב שהיא יחידה במינה, שאר הבנות לא הצליחו לשרוד עוד לפני לידתן… היא בת חמש עכשיו, אך אני מבטיח לך שהיכולות שלה מוגברות… כן, היא בהחלט הדבר האמיתי…" הסוהר שלה העיף לעברה מבט חמדני ומלא זימה, אך גם מלא גועל ופחד.
מרתק שהוא יכול להביע רגשות כאלה באותו מבט.
למרות גילה הצעיר היא לא היתה טיפשה. אמה השאירה לה בסתר מחברת קטנה עם רשימת אזהרות ודברים שהיא צריכה לדעת לעתיד בתור אישה.
באחד הלילות הוא פתח את דלת המחסן הגדולה. הוא ידע כמובן שרעש כזה יעיר אותה, אך לא היה לו אכפת. הוא התקדם לעברה בצעדים גדולים והניח את ידיו השמנות עליה. הוא הסריח מסגריות ובנזין, והיתה לה תחושה חזקה מאוד שהוא שיכור.
היא היתה מבוהלת בהתחלה ונסוגה לאחור. זו היתה הפעם הראשונה שהיא הרגישה חסרת אונים בחדר הפח הריק והחשוך הזה, אך כשידיו אחזו בה, היא קפצה לאחור והתחלפה, חושפת את צורת החיה שלה. הטפרים שבכפתה שרטו אותו לאורך פניו ועד לחזהו, מחוררים תוך כדי את גרונו. הוא פלט זעקת חרחור חרישית ושלף תחבושת (היא בכלל לא שמה לב שהיה עליו דבר כזה) ממהר לעטוף את גרנו לפני שיאבד יותר מידי דם.
זו היתה הפעם הראשונה שהיא ניסתה לברוח מהחדר הזה, אך לצערה הוא החזיק בידו מכשיר קטן ושחור שפלט זרם חשמלי שהימם אותה.
רק יותר מאוחר, כשהתעוררה, היא הבינה זאת.
"ילדה טיפשה!" הסוהר צעק עליה וחבט בה עם שוט שהיה בידו, מוציא אותה מהרהוריה במקרי החודש הקודם.
היא החניקה ייבבה, מנסה להבין מדוע הוא כועס עכשיו. "את תהיי ילדה טובה ותקשיבי לכל מה שהוא אומר לך, זה ברור?!" הוא צעק והמשיך להכות אותה. היא הרגישה איך עצביה מתחממים ונהמה בקעה מגרונה. אוזניה כבר יצאו החוצה.
היא חצי התחלפה.
ההבעה על פניו של הסוהר שלה התחלפה לגאווה כשראה את אוזניה. "אמרתי לך שהיא מציאה מיוחדת. איפה עוד תמצא זאב שמסוגל לעבור חצי התחלפות?" החיוך על פניו של הלקוח היה זחוח. הוא היה מרוצה, וזה אומר שהוא ייקח אותה. הוא הפנה את מבטו אל הסוהר. "פרטים חשובים שאני צריך לדעת בטיפול בה?" קולו היה עמוק ומחוספס, לא מהסוג המושך, זה בטוח.
"היא יכולה לחיות בלי כלום, אך אתה יכול לפנק אותה, אם תרצה." הוא העביר את ידו על הצלקת הארוכה שפניו לבשו. "אך תיזהר שלא להתקרב יותר מידי, היא שורטת." שני הגברים צחקו.
צחוק היה הדבר היחיד שזכרה, אחר כך, רק חושך וכלוב מתכת בתנועה.

הוא הוריד את בד הגס והשחור מעיניה ודחף אותה קדימה אל תוך החדר החדש שבו היא עומדת לבלות את שארית חייה.
היא נדחקה אל הקיר בחשדנות.
"מ… מה אתה רוצה?" מלמלה לעברו. החדר היה מאובזר. היה בו ארון, שידה ומיטה. על המיטה היא ראתה כרית ושמיכה ויותר מזה, היה עליה סדין.
זה הרבה יותר ממה שהיה לה קודם, שזה כלום בעצם.
הוא נענע את ראשו לשלילה והחל לצעוד בחדר. היא קלטה אותו מחכך את ידיו זו בזו והחליטה לשמור את התנועה הזאת במוחה.
"כששמעתי על תנאי המגורים הקודמים שלך חשבתי שהוא צוחק, אך כשראיתי את זה במו עיני הזדעזעתי, באמת, את מאמינה לי נכון?" הוא לא חיכה לתגובה שלה והמשיך. "הרגשתי רע על כך שהיית צריכה לישון על הרצפה ושלא חווית עד כה חיים רגילים. איתי זה לא יהיה ככה." הוא פתח את ארון והיא ראתה בפנים בגדים, הרבה בגדים. באחד המדפים הנוספים שהיו שם היא ראתה גם ספרים. הוא קלט אותה מסתכלת עליהם. "אלו ספרי לימוד. בקרוב תבוא לכאן מישהי שתלמד אותך לקרוא ולכתוב, ובהמשך גם שפות שונות. החיים שלך ישתפרו איתי, את תראי…" היא נלחמה בדמעות שעלו בעיניה. מצד אחד היא אסור לה להוריד את הכוננות שלה בקרבתו. הוא עלול לתקוף אותה בכל רגע. מצד שני היא באמת הרגישה שאיתו הכל יכול להשתנות. שהמצב יהיה יותר טוב.
אולי אמה טעתה כשאמרה שכל האנשים רעים.
הוא עזב אותה להתרגל לחדר החדש שלה לבד.
קסה לא היתה תמימה. אמא שלה היתה אישה רגילה שננשכה בזמן שהיתה בהריון – כיוון שלא היו נשים זאביות. היא היתה במצב נואש, ולא היה לה כבר כלום, כך שכשבאו אליה עם הצעה כזאת – תהיה אשר תהיה – היא הסכימה.
היא רצתה בזה.
לאחר שקסה נולדה אמה מתה מהמאמץ. תחילה היא חשבה שהיא סתם היתה פתטית, אך היא הבינה שלאחר מכן היא הצטערה על כך.
אביה היה זאב אלמוני שהכריחו אותו לקיים יחסים עם אמה כדי שתוכל להרות. הם רצו לראות עם לשני זאבים ייוולד תינוק עם גנים זאביים, כיוון שעד כה – למרות שהגן הזאבי שולט – אם רק אחד מההורים היה זאב, הגן פשוט לא היה תופס והילד היה יוצא אנושי, ללא המורשת זאבית.

לאחר שיעור הקריאה השלישי, קסה החליטה שהיא תשחק את המשחק. בינתיים היא עוד ילדה, והיא זקוקה להשכלה שהוא מעניק לה אם היא רוצה להצליח לברוח לתמיד יום אחד.
למרות האיסור, באחת מהפעמים שהמורה שלה לימדה אותה על חודשי השנה, היא פלטה בטעות את היום והתאריך שהם נמצאים בו, אך היא לא שמה לב לכך. זה גם הקל על קסה מאוד את העבודה, לכן היא הודתה לה על כך בליבה.
היא החליטה להישאר שם במשך שלוש שנים פני שתברח.
משום מה, הפעם היתה לה תחושה שהתוכנית שלה תצליח. היא יכלה להרגיש את זה.

זה היה ביום שבו היא היתה בחופש. לא היו לה לימודים או פעילויות אחרי הצהריים. כלום. היא אספה בכל פעם מעט מידע ממה שהצליחה לשמוע דרך הקירות. הם לא היו עבים, אך נראה שהמבנה היה נפרד מהמגורים של הבעלים שלה. היא הרגישה איך היום מתחלף ללילה. זו היתה ההזדמנות המושלמת.
היא התחלפה במהירות, צועדת בשקט כמה שאפשר כדי שטפריה לא ישרטו את הרצפה. היא הכניסה טופר אחד אל תוך חור המנעול והחלה לשחק.
אם היא תצליח זו תהיה הבריחה המושלמת. היא תוכל להשתחרר, לנעול את הדלת חזרה מבחוץ ולשוב ולברוח בצורת הזאבה שלה.
וזה בדיוק מה שהיא עשתה.
היא החלה לרוץ הרחק מהמתחם, משתדלת כמה שאפשר להישאר בצללים ולא לדרוך על מוקשים או להפעיל הזעקות כלשהן. היא הכירה היטב את המתחם דרך אוזניה.
חושיה אמרו לה שהיא רצה כבר במשך ארבע שעות, ועדיין לא נראה שיש איש אחריה. זה היה דבר טוב, כי היא ידעה שבעלות הבוקר הוא ייפתח את דלת חדרה, וכשיגלה שהיא נעלמה… דברים רעים יקרו, זה בטוח.
מה גם שהיא היתה בטוחה שהוא לא ירחם עליה כמו שעשה עד כה.

בזריחה היא הגיעה אל יער הנמצא סמוך לעיר. היא לא ידעה את שם העיר, אך זה לא שינה לה במיוחד. בכניסה ליער היה שלט איסור כניסה ללא רשות מפקחי השמורה וקל וחומר איסור ציד. זה היה הבית המושלם בשבילה. ביער היא יכלה למצוא לעצמה מזון ומקום מחסה. בני האנוש התייחסו אליה מאז שנולדה כאל עכבר מעבדה, לכן אין לה שום עדיין להתערבב באורך חייהם.

היער היה אדיב איתה והיא היתה כלפיו. חיות רבות – שהיא החליטה לא לצוד – כיבדו אותה והיא נהנתה מחברתם. היה אפשר לחוש שהיא זאבה שונה, אך כיוון ששני הוריה היו זאבים זה היה קלוש.
היא היתה ביער במשך שנה וחצי עד שהגיע החורף, שאילץ אותה ללא רחמים לצאת ולמצוא מחסה בעיר.
זה היה בסופו של החורף כשהוא מצא אותה, זאבה מלוכלכת ופצועה, מכוסה בסימני דם קרוש מפציעות שונות שנקרו בדרכה. הוא היה נער אדיב שלא נרתע ממנה ומחזותה המאיימת.
זה היה הוא שהצליח לפתות אותה החוצה.
באותו רגע היא החליטה שהיא לא קסה יותר – שם שהיא מעולם לא אהבה ושהזכיר לה את עברה הכואב.
מאותו רגע היא היתה קאמי.