זהבה ושלושת הדובים – פרק 1
" זהבה , זהבה!" קול מוכר ניער אותי ממחשבותיי . בכלל לא שמתי לב שנרדמתי פה. ולפי אור השמש שנכנס לתוך החדר. הבנתי שהבוקר הגיע.
אימא המשיכה לנער אותי , ועדיין לא רציתי להיפרד מהשמיכה החמה.
" זהבה , היום יש לך יום הולדת. מזל טוב , את בת חמש עשרה!" היא אמרה לי בחיוך.
שפשפתי את עיניי והבטתי בה בעייפות.
מה , אני היום בת חמש עשרה?! קמתי והתיישבתי על המיטה. העברתי מבט על החדר.
קמתי מהמיטה , מבטי נפגש בראי שהיה תלוי על הקיר.
" איפה הדובי הקטן שהיה פה?" שאלתי בחרדה , הייתי מושפעת מן החלום שחלמתי על האגדה הידועה " זהבה ושלושת הדובים".
" איזה דובי קטן? תקשיבי , את חייבת לשכוח מזה. זה רק חלום. זה לא באמת חשוב." העירה אימא בעדינות והבטתי בה ממושכות.
" איזה מוזר!" מלמלתי בחולמניות , בעוד עיניה של אימי ננעצו בי ככידונים.
" מה מוזר בזה?" אימי הציפה אותי בשאלות ולא ידעתי כיצד אני צריכה להשיב עליהן.
בעוד היא הביטה בי , נזכרתי בחלום שחלמתי אמש.
ניסיתי ככל יכולתי שלא לחשוב על מה שחלמתי ויותר להיות יותר מציאותית.
אבל לא כל כך הצלחתי.
ניסיתי לתרגל נשימות קצובות ואיטיות ככל האפשר.
" זהבה , תתארגני מהר ואבא יסיע אותך לבית הספר!" שמעתי את קולה של אימי כמו מדבר אליי.
" כן , אימא. אני כבר יורדת." הוספתי בצייתנות.
מבטה של אימי לא הוסט ממני עד שנכנעתי וירדתי אחריה באיטיות במורד המדרגות.
" הכנת משהו לאכול?" שאלתי בקצרה והצצתי במקרר לבדוק אם היא הסתירה איזשהו תבשיל בפנים.
" את רוצה צנימים עם ריבה?" היא שאלה אותי והתבלטתי לרגע מה לענות לה.
" כן , אני רוצה!" עניתי כמו רובוט. הסתכלתי בחוץ והבחנתי שגשם חזק יורד זה עתה.
אימי הגישה לי שני צנימים ובצד היא הניחה צנצנת ריבה ובתוכה הונחה הסכין.
" תודה!" אמרתי ואכלתי את הצנימים עם הריבה.
לא בזבזתי דקה ומיד מצאתי את עצמי בחוץ נאבקת עם הגשם.
רציתי להגיע מוקדם לבית הספר. אבי לקח אותי וכשהגענו , אז בדיוק פעמון בית הספר הכריז על שהתלמידים צריכים להיכנס לכיתות.
במקום ללכת לכיתה. יצאתי משטח בית הספר לעבר היער הגדול שהיה ענק במיוחד.
אני לא זוכרת מה קרה כשאיבדתי את הדרך לבית.
איך עכשיו אדע לצאת מכאן בחזרה אל מחוז חפצי?
תגובות (0)