זה לא קורה – לי אחרית הימים

סיפור פנטזיה : זה לא קורה לי אחרית הימים

"זה לא קורה לי זה לא קורה לי" שיננתי . עופר ואייל לא זזו. אוריה גלי ונועם לא מצמצו לרגע. רק אני התחלתי לתכנן במהירות האפשרית את תוכנית הפעולה איך נצליח לברוח מהיצורים האלו? ואם זה לא יצליח? אם לא נשרוד?. לא הצלחתי להבין איך נתתי ללבי להשתלט על החשיבה ההגיונית, לגרום לי לשכנע את חברי יחד עם עופר לעשות את המעשה המטופש הזה. להיות גיבורים? כן בטח אולי להיות מתים זה כבר יותר הגיוני. ואני אמרתי לעופר שזה לא יצליח, שזה מסוכן מדי, אבל הוא לא הקשיב אלא הפנט אותי במבט הכריזמטי שלו ואמר שהכול יהיה בסדר שאנחנו נצליח שכולם יחזרו בחיים ועוד גיבורים!.
איך הוא האמין שנמצא את כל החברים,הנעדרים שתמונותיהם התחילו להתרוצץ בראשי. ומה יהיה על המשפחה שלי? הם לא מבינים לאן נעלמנו. הם כרגע נמצאים עם החיילים שנאבקים באמהות בכל כוחם שלא ירוצו אל היער. והאבות, הם רותחים מזעם בטח,מתוסכלים ובטח חושבים לעצמם שזו הייתה שטות,טעות מוחלטת חסרת אחריות. ואנחנו כאן מול יצורים מזוויעים,דמיוניים,מה הם מתכוונים לעשות לנו?. כנראה דברים רעים.הנשימות שלי נעשו מהירות יותר הסתכלתי אל חברי שקלטו שמבטי מופנה אליהם. הם חיכו להוראות ממני או מעופר. בשלוש אנחנו רצים לחשתי אליהם. הם הנהנו מעט עם ראשם. מפוחדים ומצטמררים.היצורים התחילו להתקרב אלינו לאט. שלוש,שתיים אחת צעקתי אל חברי. היצורים הבינו שאנחנו עומדים לברוח אז הם התחילו לרוץ אחרינו. הם נופפו בנבוטים,סכינים משונים שנראו קטלניים ביותר.
התחלנו לרוץ כאילו אין מחר והם בעקבותינו חסרי נשימה היינו, הרגשתי שעוד שנייה אני מתעלפת אבל כבר לא יכולנו לעצור.