.
אני אשתדל לנסות להמשיך אתזה מהר אבל לרוב אם זה יהיה סיפור ארוך אז הפרק עצמו יהיה ארוך אבל הזמן בין הוצאה של כל פרק תיקח זמן אז אני אומרת מראש שיקח זמן עד שאר הפרקים.
אני אישית ממש אוהבת את הדמויות כאן, מקווה שגם אתם תאהבו אותם 3:

זיכרונות דם השדים, פרק ראשון: זיכרונות אבודים מתגלים.

. 22/12/2013 727 צפיות 4 תגובות
אני אשתדל לנסות להמשיך אתזה מהר אבל לרוב אם זה יהיה סיפור ארוך אז הפרק עצמו יהיה ארוך אבל הזמן בין הוצאה של כל פרק תיקח זמן אז אני אומרת מראש שיקח זמן עד שאר הפרקים.
אני אישית ממש אוהבת את הדמויות כאן, מקווה שגם אתם תאהבו אותם 3:

הדלת הפתוחה הכניסה אור אל החדר הקטן בו ישבתי על הריצפה הקרה. שמעתי קולות מהדלת, ובמעורפלות ראיתי מישהו. לפני שהאור הגיע אל עיניי וסינוור אותי, שמעתי קול, אבל לא הצלחתי להבין מה הוא אמר. סגרתי את עיניי אל החשכה שנעלמה במהירות, ואיבדתי את הכרתי.

פתחתי לאט את עיניי, לאור מסנוור. "אין כאן שום דבר על מיהי, או על המשפחה שלה או חברים שלה" שמעתי קולות מדברים. "אנחנו לא יכולים פשוט להוציא אותה מכאן!" הקולות רבו. הצלחתי במהירות להתרגל לאור המסנוור, וראיתי 3 אנשים מבוגרים, שניים היו רופאים ואחת הייתה אחות, שלושתם רבו עד ששמו לב שהתעוררתי. "את, מה שמך?" האחות שאלה אותי בדאגה. הבטתי בה כמה רגעים בשקט, 'מה…שמך…' השאלה השתהתה במחשבותיי. "אני…" באתי לומר, אך כאב ראש תקף אותי במהירות. האחות שמה לב ונתנה לי מהר כוס מים עם כדור קטן ולבן. "זה כדור נגד כאב ראש" היא אמרה, ואז הלכה אל שני הרופאים. שלושתם מילמלו בניהם במהירות בזמן שבלעתי את הכדור ושתיתי את המים. אך הדבר היחיד שהצלחתי לקלוט היה "היא צריכה לנוח!" שהאחות אמרה. כעבור דקה שלמה של מלמולים, שני הרופאים יצאו והאחות חייכה אליי בחיוך עצוב. לא הבנתי כלום ממה שקרה, אז פשוט נשענתי לאחור ועצמתי את עיניי. השאלה שהאחות שאלה מקודם עדיין השתהתה בראשי, 'מה שמך' חשבתי, אך שום תשובה, שום ידע. כמה מוזר מצידי, לא לדעת את השם שלי, הרי זה לא מה שכולם יודעים כברור מאליו? אני לא יודעת כלום…'אני בטח טיפשה' הייתה המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי.

התעוררתי באותה המיטה שהייתי עליה ממקודם, ורק עכשיו שמתי לב שאני בחדר בית חולים. החדר היה שקט למשך כמה רגעים עד שהאחות ממקודם התפרצה אל החדר. היא התעלמה ממני וניתקה ממני כמה צינורות שהיו מחוברים אליי. היא אמרה לי לקום, וכך עשיתי. הגוף שלי הרגיש כל כך כבד והיה לי קשה להשאר לעמוד. היא סידרה את החדר, ואז אחריי כמה רגעים יצא מהחדר, והובילה אותי אל תוך המעלית. כעבור כמה דקות יצאנו במהירות מהמעלית, והיא פתחה את דלת הכניסה של בית החולים. "אני מצטערת אבל אין מי שישלם לך על השהייה כאן" היא אמרה ולא הסתכלה לכיווני. הבטתי בה במבט ריק למשך דקה, ואז יצאתי מהדלת. כשהסתכלתי לאחור הדלת כבר הייתה סגורה, ונשארתי לבד, ובקור, ברחוב.
באותו יום קר, הייתי רק בת 12. אבל מאז, התחילו חיי ברחוב.

"הי קליב! יש היום כמה לחמניות שנשארו, קחי" חייכתי ומיהרתי אל האופה, "תודה קארלין, זה נחמד מצדך כל יום להביא לי את הלחמניות שנשארות בסוף היום או בבוקר" הבטתי בשמחה אל האישה שעובדת במאפייה. היא תמיד נחמדה אליי ומנסה לעזור לי, אין לה חדר בבית שלה שאוכל לישון בו, כי יש לה מלא ילדים. אבל היא משתדלת לעזור כמה שתוכל. היא גם לרוב נותנת לי בגדים שקטנים על הבת הגדולה שלה. אני לרוב מטיילת ברחובות ומחפשת דברים שאנשים החליטו לזרוק שיכול להיות שימושי, כן זה אולי מעשה מביך, אבל ברחוב מאבדים את הכבוד מהר.אה כן, שכחתי להזכיר, המצאתי לעצמי שם משלי, קליבארי. זה אולי שם מוזר, אבל האופה אמרה לי שזה שם מאוד מיוחד ויפה. היא לרוב מקצרת אתזה ל'קליב'. אז כן, אלה החיים שלי ברחוב, בגיל 16. אני אולי לא הנערה הכי שמחה, הכי מאושרת, והכי מזליסטית, אבל אני לא שונאת את זה. עוד יום רגיל שאני מסתובבת ברחוב, מריחה את הפרחים בפארק, מלטפת את חתולי הרחוב, כשחזרתי לבקר את המאפיה, ראיתי איש מוזר מדבר עם האופה. היא שמה לב אליי עם מבט מודאג, וכך גם האיש המשונה. הוא אמר לה תודה, והלך אל כיווני. הוא היה משונה, שיערו היה אדמדם באורך קצר עד האוזניים. עיניו היו מוחבאות מאחורי משקפי שמש. "קליבארי, נכון?" הוא שאל וחייך אליי קצת. הנהנתי לאט, "אני..מכירה אותך?" שאלתי, לא בטוחה. הוא רק פלט צחוק קטן ואז הראה לי לצאת מהדלת, אל מחוץ למאפייה, עשיתי כמו שהוא רצה, בזהירות כלשהי. "אעדיף לדבר איתך במקום יותר..פרטי." הוא אמר והתחלנו ללכת הרחק מהמאפיה. "את כנראה לא יודעת, אבל מהרגע שנולדת, נולדת מיוחדת" הוא אמר, והמשיך לדבר כשהביט במבט המבולבל שלי. "בגלל זה הכינו לך ארוס מיוחד. תוכנן שבגיל 20 את תתחתני איתו, ובגיל 16 תפגשי אותו. אני המשרת הראשי שלו, שמי קרול," הוא הוריד את משקפיו ומאחורם התגלו עיניים בצבע חום בהיר, עם ריסים ארוכות. הבטתי בו במבט ריק, כי עדיין בפנים לא קלטתי באמת את מה שהוא אמר. הוא קד קידה קטנה ואז המשיך לומר "באתי לכאן כדי להביא אותך לאחוזתו של אדוני, ארוסך" הוא אמר בכבוד, והוביל אותי אל מכונית יקרה. נכנסתי למכונית, עדיין עם מבט ריק, לא הצלחתי לקלוט מה שהוא אמר לי, עד שהתחלנו לנסוע. 'מ-מה?! מאז שנולדתי…ארוס?…משרת?…מיוחד? האנשים האלה יודעים מה קרה לי לפני שאיבדתי את הזכרונות שלי?..ואיך הם בכלל מצאו אותי?!' המחשבות שלי נמלאו בכל כך הרבה שאלות. עד שהתחלתי להיבהל, כבר הגענו לאחוזה ענקית ויפייפיה.

המשך יבוא….(?)


תגובות (4)

קרול זה "מאושרת", וזה שם לבנות XD
קליבארי זה מגניב! D:
תמשיכי~

22/12/2013 05:27

המשך!

22/12/2013 05:52
. .

אז אני אשנה אתזה לקרול! (kroll) אומשו כזה~ טוב זה לא כזה משנה XD
ותודה! זה סוגשל שם שהמצאתי בעצמי (בטח יש מישו שיש לו שם כזה אבל זה סתם עלה לי לראש ברנדומליות)

22/12/2013 05:54

מושלם תמשיכי
זה ממש יפה ואני ממש מסוקרנת לראות לאן זה יקדם!!!

22/12/2013 06:45
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך