חולמים – פרק 1

-1-

לא שהחלומות האחרים שלי לא היו מוזרים, כן? אבל החלום הזה היה מוזר. ממש מוזר, כמעט הזוי. בחלומות, מוזר והזוי הן לא סתם מילים נרדפות. יש מוזר, ויש הזוי, ויש מין גבול שקוף, בלתי נראה ביניהם. והחלום הזה, תיכף וחוצה אותו.
העיניים שלי נפקחו כאילו התעוררתי משינה, אבל במקום להתעורר עם הראש על הכרית במיטה הנוחה שלי, התעוררתי במקום אחר לחלוטין.
אני חושב שהיה יום, בוקר או צהריים או משהו באמצע, כי הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את העיניים היה אורה המסנוור של השמש. כשפקחתי את העיניים קצת יותר לרוחב, גיליתי שצדקתי. השמיים היו כחולים בהירים. טוב, אולי לא כל-כך מתאים להגיד שלא היה אף ענן בשמיים, כי דווקא היו עננים, אבל הם היו ענני נוצה לבנים, עדינים ובלתי מזיקים.
עכשיו שדה הראיה שלי התרחב קצת. ראיתי גורדי שחקים באופק, וכביש צר ושחור, ארוך ומתפתל כמו נחש. מכוניות נוסעות, אנשים לחוצים ולבושים בחליפות עסקים שנראים כאילו הם ממש מאחרים לפגישה חשובה, שלטים זוהרים, חלונות ראווה… נראה כמו סתם עוד רחוב שגרתי בעיר, אבל אם היית קצת יותר חד עין, היית קולט שהמקום לא היה שגרתי לגמרי.
טוב, אז במה להתחיל? או, כן, האיש בחליפה הכחולה, עם המשקפיים המרובעים, שסחב מזוודה ביד אחת, וביד השניה החזיק טלפון נייד, שבו דיבר עם מישהו כרגע, והלך בקצב ממש מהיר, כשהוא הסתובב, היית יכול לראות שבערך בקו המותניים, באמצע, היה חור, ומשם יצא זנב. כן, ממש זנב, ארוך ומסתלסל, אדום כמו זנב של שועל או חתול ג'ינג'י. ולפי מה שאני יודע, אנשים עם זנב שועל זה לא משהו נפוץ בניו-יורק. זה אפילו לא משהו נדיר. אין כאלה.
אה, והבחורה עם החולצה הירוקה, שנראתה קצת כמו תיירת, עם כובע המצחיה המשוך לאחור שלה, והעור השזוף שלה, ועם בקבוק משקה האנרגיה האדום שאחזה בידה השמאלית, ובתיק הטיולים על הגב? לא היו לה אוזניים. טוב, לא אוזנייים רגילות, במקום הרגיל. איך שנגמר המצח ומתחיל החלק של הראש עם השיער החום והמדובלל שלה, היו לה אוזניים. אוזניים קטנות, מחודדות, כמו אוזניים של עכבר. וזה לא הכול: ליד האוזנים, היו לה קרניים קטנות ומחודדות. ומשם המצחייה התחילה, כאילו הכול בסדר, וזה נורמלי לגמרי שלאנשים יש אוזני עכבר וקרניים.
או, כמובן, והילד הקטן הזה, ממש תינוק, עם השיער הבלונדיני והחולצה הצבעונית, שכל הזמן משך בזרועו של אביו וילל בנימה מתפנקת "ארטיק, אבא, ארטיק…", אם היית מסתכל עליו קצת יותר מקרוב, הייתה רואה שאיפשהו בין היד למרפק, צמחו שתי כנפי עטלף קטנטנות, בלתי נראות, שהצליחו להרים אותו לכמה שניות באוויר, וישר אחרי זה הפילו אותו על הרצפה. נראה לי שהוא שמח, כי הוא מצא סיבה חדשה להתבכיין. אני, במקומו, לא הייתי שמח במיוחד אם היו לי כנפיים.
כן, אני יודע טוב מאוד מה אתם חושבים עכשיו. 'איזה ילד מוזר! אנשים עם מאפיינים של חיות? נפלת על הראש?' טוב, אז רק שתדעו, החלק המשוגע עוד לא התחיל. אז תהדקו חגורות, ותתכוננו. או, שכחתי, לילד המוזר יש שם.
ריימן.
ריימן אינדיגו.
ויש גם עוד שמות אמצעיים, הרבה שמות, אבל אתם לא תרצו לדעת מה הם. בינתיים, בואו נתרכז בעיקר. טוב, אז איפה הייתי? או, כמובן, עכשיו אני נזכר. בעיר הבלהות, עם האיש עם זנב השועל, והאישה עם הקרניים, והילד עם כנפי העטלף. והבטחתי שהחלק המשוגע עוד לא התחיל. אבל עד שהוא יתחיל, תצטרכו לחכות בסבלנות, כי היו עוד הרבה דברים לא-שגרתיים בעיר הזו שצריך לתאר.
למשל, חנות התכשיטים. לרגע אחד היא הייתה חנות תכשיטים פשוטה. סובבתי את הגב לשתיי שניות וחזרתי להביט בה, אבל לא מצאתי אותה. במקומה (כן, בדיוק במקום שבו עמדה,) הייתה מאפיה, ובמקום ניצוצות התכשיטים הורחו ניחוחות המאפים. שוב סובבתי את הגב, כדי לבדוק אם משהו יקרה כשאסתובב בפעם הבאה, והמקום הפך למספרה. מהחלון השקוף היה אפשר לראות ספר עושה לילדה גוונים אדומים וכחולים בשיער שלה. פיתרון חסכוני, חשבתי לעצמי.
והמכוניות – מכונית סובארו בי-4 אדומה אחת שעמדה בין המדרכה לכביש, שנראתה כאילו בכל רגע יבוא פקח וישים עליה דוח, אישה אחת בז'קט חום נכנסה אליה והתניעה. המכונית לא התחילה לנסוע על הכביש. טוב, היא התחילה לנסוע, אבל לא על הכביש. מאחורי המראות שלה, לאט לאט צמחו כנפיים כמו של מטוס, ועפה באוויר, ולאט לאט מכוניות רבות החלו לעשות את אותו דבר.
ואפילו משקאות האנרגיה שבדוכן הבוריטו היו מוזרים. הצבעים שלהם התחלפו מכתום לירוק, מירוק לסגול ומסגול לאדום. תהיתי גם אם הטעמים מתחלפים, ויכול להיות שהייתי קונה בקבוק אם היה משהו לקנות בו. לא שידעתי עם מה קונים במקום המשונה הזה. אולי עם מטבעות רגילים, או אולי עם משהו אחר ומוזר כמו קונכיות או אבני חן.
הבטתי סביב, אולי כדי לנסות למצוא את הרמזים בנוגע לתשובה על השאלה הגדולה שעמדה במוחי כרגע. איפה אני?
ואז ראיתי את השלט הזוהר והצבעוני, שלאט-לאט, באוויר, מעל כל הבניינים והחנויות, החל להתגלות, יחד עם הקול הנשי הנעים כמו ששומעים במעליות, שכאילו הקריא את מה שהיה כתוב בו:
אתה נמצא ב
פרונקידור
ברוך הבא, השב, או היוצא מן העיר

האמת היא, שלא ידעתי מה אני בדיוק. אני הגעתי לעיר, כן, זה היה ברור. אני חוזר לעיר? לא זכור לי שהייתי כאן קודם. אני יוצא מהעיר? אולי. זו ההחלטה שלי… אבל לאן? אני לא מכיר שום עיר אחרת במקום הזה, אני לא יודע איפה היציאה, לא יודע מאיפה להזמין רכב, לא יודע עם מה לשלם… לא, החלטתי. אני נשאר כאן, עד שתהיה לי אפשרות אחרת.
התחלתי ללכת. מוזר שאת כל זה ראיתי רק מהמקום שבו עמדתי בו, חשבתי לעצמי. אם ראיתי רק את כל זה, מעניין מה יקרה כשאמשיך ללכת.
אבל הכל היה בערך אותו דבר. אנשים עם עוד מאפיינים של חיות, אנשים אוחזים כלי נשק משונים כמו במשחקי תפקידים, דוכנים מוזרים מלאים במאכלים שמעולם לא ראיתי, ו… אאוץ'. מעדתי על משהו.
מיהרתי לקום (תוך כדי כך גם הסברתי לעצמי שזו לא ההצגה השנתית, ולכל אחד זה קורה, ואין לי במה להתבייש,) ולנקות את ברכי מעפר. צעדתי צעד אחד אחורה כדי לראות על מה מעדתי – זו הייתה אבן. אבל לא סתם אבן – אבן חן אמיתית, קטנה ועגולה, זוהרת באדום בוהק, שניצוץ השמש חודר דרכה.
הרמתי אותה. בעולם שלנו, היא הייתה שווה אולי כמה מאות מיליוני דולרים. אבל אני לא הייתי בעולם הזה. הייתי בפרונקידור, או איך שלא קראו למקום הזה, וכאן היה נראה כאילו אף-אחד לא מתייחס אליה, כאילו אבני חן הן דבר נורמלי שם. טוב, ככה לפחות חשבתי, עד ששמעתי מישהו מאחורי צועק:
""לנתחשבשתהלכמזה?"
לא הבנתי מילה מהמשפט הזה, אז תרגמתי אותו ל: 'לאן אתה חושב שאתה הולך עם זה?!'
הסתובבתי כדי לראות מי צעק את המשפט הלא ברור הזה. ציפיתי לראות… טוב, אני לא יודע מה ציפיתי לראות, אבל אני יודע מה ראיתי. טוב, אני גם לא יודע בדיוק מה ראיתי. אני רק זוכר שלוש דמויות משונות בברדסים שחורים כמו של מלאך המוות. קיוויתי מאוד שזה לא מה שאני רואה. זה שעמד במרכז, שכנראה היה גם זה שדיבר קודם, פתח את הפה שלו (נראה לי שזה מה שהוא עשה), והוסיף:
"תחזרתבןאזאתמידאושניפצלחתך!"
את המשפט הזה תרגמתי ל: 'תחזיר את האבן הזאת מיד או שאני אפצלח אותך!'
לא ידעתי לגמרי איך להגיב. "א… אתה רוצה את האבן הזו?" שאלתי. לעזאזל, זה שוב קורה לי. הגמגומים האלה תמיד חוזרים אלי במצבי לחץ, חשבתי. לא שהייתי מגדיר את זה כמצב לחץ. או שאולי כן…? זו הייתה הבעיה. לא ממש ידעתי באיזה מין מצב אני נמצא.
הדמות שמשמאלו הלכה צעד אחד קדימה, והתחילה לדבר גם היא. "איירון אומר שתחזיר לו את האבן שלו. אני, במקומך, הייתי נותן לו אותה. אחרת…" הבחור הזה דיבר קצת יותר לאט. זה היה נוח יותר, אבל הוא לא השלים את המשפט, וזה מה שעיצבן אותי. במקום להשלים אותו, הוא שלף חרב. כן, ממש חרב סייף אמיתית, שנראתה מאוד דקה וגם מאוד חדה. האחרים שלפו גם חרבות.
אני מניח שלא רציתי להסתבך עם האנשים בברדס, אז בחרתי באפשרות הפשוטה ביותר: לתת להם את האבן. הושטתי את כף היד שלי. "הנה, קחו." הבחור במרכז, איירון, שמט את החרב על האדמה וניגש אל ידי כדי לקחת אותה. הוא ניסה להרים אותה, והרגשתי צריבה נוראית בכל כף היד שלי, כאילו כרגע חטפתי כוויה. היד שלי, כולה, הפכה לאדומה זוהרת, כמו הצבע של האבן.
האבן הייתה דבוקה לכף ידי.
"מוזר…" אמר הבחור שעמד משמאל, זה שעדיין לא דיבר. "האבן הזו כנראה מוצאת בו משהו. איך זה קורה לה?" הוא הביט בי כשאמר את המשפט האחרון, כאילו השאלה הייתה מיועדת לי. ואני לא ידעתי להסביר.
"נו? למה זה קורה?" שאל שוב.
"א…אני לא יודע," אמרתי. זו הייתה האמת. אבל כנראה שהם לא האמינו. "אל תיתמם. מה הסוד שלך?"
"כבר אמרתי לכם, אני באמת לא יודע!" את המשפט הזה אמרתי בצורה חדה וחלקה, בלי שום גמגומים. לא ידעתי מה קורה לי. הרגשתי שגל של אומץ ועיקשות גואה בתוכי. אבל הגל הזה רק גרם צרות. "כנראה שנצטרך להוציא ממנו את זה בכוח," אמר הזה מימין. "תפסו אותו!"
שלושתם התנפלו עלי בחרבות שלופות. לא ידעתי מה אני אמור לעשות. לא היה לי שום דבר להילחם איתו נגדם. ואז עלה בי רעיון גאוני.
נשאתי רגליים וברחתי משם.

*
לא ידעתי לאן אני אמור לרוץ. לא ידעתי לאן אני רץ. לא ידעתי אפילו לאיזה כיוון, למרות שבעולם האמיתי ידעתי למצוא את הצפון בצורה מעולה. כל מה שידעתי היה שהחבר'ה בברדסים השחורים דולקים בעקבותי עם חרבות שלופות, והם רוצים את אבן החן שכרגע דבוקה ליד שלי. אלו מספיק סיבות בשביל לרוץ, לא?
עקפתי את כל מה שנקרה בדרכי – מפחי זבל עד ללהקות של אמני רחוב. לא פעם התנגשתי באנשים, ולא פעם שמעתי משפטים שנאמרו בנימה כעוסה, כמו: "ילד, תיזהר קצת!", או, "תסתכל לאן אתה הולך!" לאנשים בברדסים הם לא אמרו כלום. מוזר. כמו שבבית הספר מורות מעירות לי במקום לבריונים שרודפים אחרי כי אני חייב להם שקית חטיפים. טוב, זה היה שונה. לבריונים לא היו חרבות סיף, היו להם אגרופים. לשנייה התחלתי לתהות מה יותר גרוע, אגרופים או חרבות סייף, אבל לא היה לי זמן כי הם עדיין רדפו אחרי.
המשכתי לרוץ, עד שהגעתי למקום שנראה כמו השער של פארק ציבורי. לא הייתה לי שום ברירה אחרת, אז עברתי דרכו. זה נראה כמו פארק רגיל לגמרי – זוגות צעירים מהלכים יד ביד, ילדים משחקים, אימהות עם עגלות של תינוקות, דברים כאלה… כן, חוץ מהמאפיינים החייתיים וכלי הנשק. היה נראה שזה אופנתי להסתובב בעולם הזה עם כלי נשק. כמו, 'ועכשיו! קנו קשת ואשפת חצים רק בארבע מאות שקלים, ותקבלו במתנה ג'ינס סקיני!'
וכן, אני יודע שזה נדוש, אבל המשכתי לרוץ, מעיף מדי פעם מבטים לאחור ומנסה לחשב מה המרחק ביני לבין הברדסים, עד שנתקלתי באחורייה של אישה שמנה מאוד (ולא, זו לא הייתה חוויה). לא נראה לי שהיא כל-כך שמה לב, כי כל תשומת הלב שלה הייתה מופנת אל דוכן גלידה (או משהו שנראה כמו גלידה – כדורים נוזליים, סגולים, אדומים וירוקים) שאליו תגיע כשהתור יסתיים.
בעודי דבוק לישבנה של האישה, הבטתי לעבר המבורדסים. הם הלכו והתקרבו, ופתאום החרבות שלהם נראו חדות מאוד. לרגע מבט עיני נדדו שוב אל דוכן הגלידה, או מה שזה לא יהיה, ורעיון גאוני עלה בראשי, אפילו יותר גאוני מלרוץ. דחפתי בכח את האישה השמנה.
בצרחת "אוווווווווווווווו!" ארוכה במיוחד, ראיתי אותה נופלת על האיש שלפניה בתור, והוא מפיל את האיש שלפניו, וכך קורה גם לכל האחרים לאט-לאט, כמו חיילים במשחק דומינו. לבסוף, כולם התמוטטו על הדוכן ועל המוכר המסכן, ומקפיא הגלידה התהפך והתגלגל, עד שכל הכדורים החליקו היישר אל המבורדסים, וכך המשכתי לרוץ, משאיר אותם מכוסים בעיסה סגולה-אדומה-ירוקה דביקה. טוב, זה ייתן לי עוד קצת זמן.
ושוב מצאתי את עצמי ממשיך לרוץ, מעיף מבטים לאחור. המבורדסים לא נראים בשטח. כנראה שבפעם הבאה שאראה אותם, הברדסים שלהם לא יהיו שחורים אלא גם סגולים, אדומים וירוקים. מצחיק לחשוב על האויבים שלך מכוסים בגלידה, ועוד יותר מצחיק זה לדעת שהם באמת כאלה. אבל אז, נקודה שחורה נראתה באופק. והיא גם סגולה, ואולי אדומה וירוקה קצת. העתיד של המרדף הזה בינתיים נראה שחור. ומבורדס. ואדום-סגול ירוק.
כן, אלה הם. והם מתקרבים. הגברתי את הקצב. והגברתי. והמשכתי להגביר. והגברתי – ונתקעתי בקיר. כעת, הם נראו ממש קרובים – אולי מרחק של עשרה מטרים ממני. המראה ממש לא היה מצחיק. מוזר. דווקא הגלידה שדבוקה לברדסיהם ולחרבותיהם הפכו אותם לקטלניים יותר. רציתי לברוח משם, ורק אז קלטתי שקיר חוסם אותי. לא היתה שום דרך להתחמק.
"נוקדימבונרהתך", אמר הבחור שמדבר מהר, איירון. המוח המופלא שלי תרגם את זה ל:'נו,קדימה, בוא נראה אותך.'
"נראה אותך במה?" שאלתי. כן, כאילו שלא ידעתי את התשובה – הם רצו קרב.
"אתה יודע, עוד לא היה אף אחד שהפיל עלינו מקפיא כדורי-ג'לי ויצא מזה חי," אמר אחד מהם. כדורי ג'לי, חשבתי לעצמי. אז ככה הם קוראים לדבר הזה.
"אה… חשבתי שאף אחד עוד לא הפיל עלינו כדורי ג'לי," אמר אחר.
"אוי, תסתום, גורדון", הוא ענה לו והעיף לעברו מבט נוזף. טוב, לפחות זה מה שהיה נראה לי שהוא עשה. לא ראיתי כלום מתחת לברדס. הבחור המשיך. "בתחבולות ומלכודות אתה טוב. במקוריות מגיע לך ציון לשבח. עכשיו בוא נראה אותך בקרב פנים אל פנים." והוא הסתער עלי עם החרב שלו.
כשהחרב איימה לחתוך את פניי לשניים, האינסטינקטים שלי הצליחו לפעול – התכופפתי, התחמקתי והתגלגלתי לצד השני. כשהרמתי את ראשי ראיתי חרב נוספת מעלי – שוב הצלחתי להתחמק ולהזיז את הראש לצד השני. עוד מכה – עוד התחמקות. ככה עברו שלושים השניות הבאות, עד שאחר רצה להסתער עלי, התנגש בזה שתקף אותי כרגע ושניהם עפו על הקיר. ממש כמו בסרט אקשן.
שלושתם נעמדו ליד הקיר – הייתה לי תחושה שאני יודע מה הם מתכננים. עבודת צוות. "עכשיו!" שמעתי אחד מהם צועק, ושלושתם התנפלו עלי בחרבות שלופות. ביי-ביי, עולם, חשבתי בעגמומיות. אבל אז-
וויש! נראה זרם חשמלי באוויר, אחד מהם נפל. וויש! הנה השני נופל. וויש! השלישי – וזהו. שלושה ברדסים מונחים על הארץ – בלי כלום בתוכם. אולי רק חושך. הסתובבתי, לראות מי המציל האלמוני שלי, אם כי לעולם לא התלהבתי במיוחד מהרעיון של להיות 'עלמה במצוקה'.
נער גבוה יחסית, ורזה מאוד, עם עור בצבע פולי קפה קלויים, ושיער שחור ארוך, ועיניים משונות – כל אחת מהן בצבע אחר – עין ימין שלו הייתה עין ערנית בצבע ירוק זית, ועין שמאל – עין חומה כמו העור שלו, עם ניצוץ משוגע, כאילו שתה כמו מוגזמת מדי של משקאות אנרגיה. כרגע, כל מה שהוא עשה, היה להביט בי בדאגה. "אתה… בסדר?" הוא שאל.
"כן, אני ב…" פתחתי את הפה, אבל התחרטתי ברגע שפתחתי אותו. אנקת כאב יצאה במקומו – הכאב מהאבן האדומה חזר, והזרוע שלי שוב זרחה באדום. השמיים נעשו אדומים. הבניינים נעשו אדומים. אפילו הנער ההוא נעשה אדום. ומטושטש. הרגשתי את עצמי נופל – ואז איבדתי את ההכרה.

*
פקחתי עיניים. הדבר הראשון שראיתי היה שובל קטן של אור על תקרת החדר. ניסיתי להיזכר איפה בדיוק אני נמצא. תמונות חלפו בראשי – איש עם זנב שועל, מכונית מעופפת, אנשים בברדסים… פרונקידור, השם של העיר המשונה הזאת חזר לראשי.
התבוננתי סביב… חלון מרובע, ושולחן כתיבה, ופוסטר של מפת העולם… ואז הבנתי. אני בחדר שלי עכשיו.
הכל היה רק חלום.
לפתע, הרגשתי במשהו על ידי. הוצאתי אותה מהשמיכה כדי לראות במה מדובר. זו הייתה אבן, קטנה, אדומה ובוהקת. ניסיתי למשוך אותה, והיד שלי צרבה עד לכדי כאב. מאיפה היא הגיעה? חשבתי לעצמי. ואז נזכרתי, איפה ראיתי אותה בפעם האחרונה.
רק חלום?