חיים של נערה מתבגרת…ואיש זאב ♂♀ פרק 2

למחרת בבית הספר אני רואה את הנער מקרחת היער,הוא לא רואה אותי,אני חושבת.אני חולפת על פניו מנסה להיעלם,לא רוצה שיראה אותי,אני לא רוצה שחברותיי ידעו שאני מסתובבת ביער בזמני הפנוי ולא רוצה שהנער הזר הזה יתחיל לשאול שאלות מיותרות,אז אני מסתירה את פני בספר לימוד והולכת לכיתה שלי.
אני נכנסת לכיתה וקים מסמנת לי שיש מקום פנוי לידה.אני מתיישבת בכיסא ומוציאה את ספר ומחברת מתמטיקה מהילקוט שלי.
גברת בלייקוב,המורה הזקנה והמפחידה ביותר ביקום נכנסת לכיתה.היא מניחה את ספל התה שלה בקצה השולחן ומתיישבת בכיסה שלה."בוקר טוב תלמים" היא אומרת במרירות.
"בוקר טוב.." ממלמלים כמה תלמידים בתשובה.
"תפתחו בבקשה את הספרים בעמוד 52.." דפיקה בדלת קוטעת את דיברי המורה.
הדלת נפתחת ובכניסה לכיתה עומד נער צעיר בעל שיער חום ועיניים חומות."אתה בטח האדון גלייר?" שואלת המורה.
"כן גברתי."הוא עונה "אני יכול להיכנס?"
"בטח,אתה רוצה גם כוס קפה ומאפה?" היא מביטה בו בזעם אבל זה ניראה שלא אכפת לו.
"אני מבין שאני לא יכול." הוא מסתובב לצאת אך לפני שיוצא מהכיתה הוא מביט בי,ואני ישר מזהה אותו,זה הנער מאתמול.

מאז אותו היום שפגשתי את הנער עברו כמה חודשים,ומאז לא הייתי כאן.זה ניראה כאילו המקום לא השתנה,כאילו לא חלפו להם כמה חודשים מאז הביקור האחרון שלי בקרחת היער,תמיד היה נדמה לי שהזמן פועל אחרת כאן,כאילו שהעצים לא ממהרים להחליף את צבעם של עליהם או שהציפורים לא ממהרות לנדוד לפני בואו של החורף הקר. התגעגעתי למקום הזה.לשקט שלו ובעיקר ליופי של הטבע.
הנער,אדון גלייר,כך מכנים אותו המורים בבית הספר,לומד איתי באותה השכבה ואנחנו חולקים גם כמה שיעורים משותפים,הוא קצת מוזר,הוא שקט מאוד ובקושי מדבר,ויש עוד משהו מוזר,אבל זה לא חשוב עכשיו.
אני עומדת כמה דקות במרכז קרחת היער,נותנת לרוח ללטף את פני,אני מרגישה שיש מישהו מאחורי,אני מסתובבת ורואה אותו מולי.
"לא התכוונתי להפחיד אותך" הוא אומר.
"זה בסדר,לא נבהלתי."אני עונה לו.
"סליחה שהברחתי אותך באותו היום." אני לא ממש יודעת מה לומר לו,אני לא רוצה שיחשוב שאני כועסת אבל מצד שני אני באמת כועסת,המקום הזה תמיד היה שלי,איש לא באה לכאן קודם חוץ ממני,ואז הוא מגיעה ומשנה הכל.איך אפשר שלא לכעוס?
"סלחתי".
"אנחנו לומדים יחד." הוא מנסה לפתח שיחה.
"אני יודעת"
"קוראים לי הארי" הוא אומר ומושיט את ידו.
אני לא מושיטה לו את היד שלי אני רק אומרת "הארי זה לא שם של איש זאב."
אני לא בטוחה שהוא איש זאב,ואולי הוא חושב שאני מטורפת,אבל אני ראיתי זנב של חיה בפעם הקודמת שנפגשנו ואני כמעט בטוחה שזה זנב של זאב,וחוץ מזה הוא נעדר מבצפר בכל חודש באותו תאריך ולזה יכולים להיות רק שני הסברים.הראשון הוא שהוא אדם זאב-אני יודעת זה מטורף.
וההסבר השני הוא: שהוא שמקבל מחזור פעם בחודש ובגלל זה הוא לא בא לבצפר-אני יודעת זה עוד יותר מטורף מההסבר הקודם.
"מה?" הוא שואל בהלם.
"באמת הארי אני יודעת מה אתה,ראיתי אותך משנה צורה."
"את משוגעת!" הוא אומר.
"אני יודעת שאני משוגעת ואני גם יודעת שאתה איש זאב.אתה תמיד נעדר מבית הספר כשיש ירח מלא וביום שנפגשנו לראשונה ראיתי אותך משנה צורה,ואני יודעת גם שאתה מצייר זאבים כל הזמן,ראיתי את הפנקס שלך,זה שאתה מקשקש בו בשיעורים."
הוא לא מגיב במשך כמה דקות,הוא רק מסתכל עלי וניראה קצת עבוד.
"איך ציפית שיקראו לי?ג'ייקוב?" הוא שואל בסופו של דבר.
"ידעתי!" אני אומרת בהתלהבות."אתה זאב!מגניב." אני ממשיכה "ובקשר לשם שלך,אני חושבת שסם או קול הם שמות יפים יותר לאנשי זאב."
"תגידי את שומעת את עצמך?" הוא שואל.
"כן,תמיד." אני אומרת ורואה שחיוך עולה על שפתיו.
"את באמת לא נורמלית .איש זאב.באמת?"
"נורמלי זה משעמם,ואתה לא צריך להתבייש במה שאתה." יכול להיות שטעיתי? ניל תמיד אומרת לי שאני רואה יותר מידי סרטים,יכול להיות שהיא צודקת.
"נורמלי זה באמת משעמם ואני לא מתבייש במה שאני,אני פשוט לא איש זאב" אומר הארי ומחחיך חיוך רחב שחושף שיניים חדות.