חלומות אפלים- פרק 1

אף אחד לא מבין אותי אפילו ההורים שלי לא מבינים רק ניקו, סולינה וסופיה אחיי התאומים מבינים. "ג'יימס אתה מקשיב ?" המורה שואלת, אני מביט אליה, במבט תמים של ילד עצוב… וכמובן שהיא עוזבת אותי הרי כל מי שאני מביט לו בעיניים מקשיב למחשבות שלי. כאילו העיניים שלי מהפנטות אותם כמו קסם או משהו. אבל ברור שזה בלתי אפשרי, הרי אין דבר כזה קסם.
אחרי סיום הלימודים אני צועד עם ניק בשקט, ברחוב אל עבר הבית שלנו, אחוזה גדולה ולבנה עם 3 קומות ובריכה, וכל שאר המותרות שההורים שלנו הרשו לעצמם. סרגיי, המשרת הנחמד שההורים שלנו שכרו לפני שבועיים, בא לברך את פנינו. הוא שואל "איך היה היום בבית ספר?" "כרגיל", אמר ניק. אין לי כוח לנחמדות של סרגיי, לפעמים הוא כל כך נחמד שזה מעצבן. סול מופיעה ושואלת "היי ג'יי אתה יכול בבקשה, בבקשה, לשחק איתי ועם סוף בבקשה…." "טוב בסדר" אמרתי לה. עליתי עם סול למעלה במדרגות לסלון הגדול אבל ברגע שהתיישבתי לידה, כאילו מישהו צפה בי וידע מתי להתחיל. כל הבית רעד והאורות הבהבו הסתכלתי מסביב לסלון אבל האורות כבר כבו.
קול נמוך וכבד נשמע מהקומה למטה, אבל זה לא נשמע כמו אחד מהמשרתים, "מה זה ?" שאלה סוף בפחד. "אין לי מושג" עניתי לה צעדים נשמעו מהמדרגות, ואור כחול עלה. אבל לא ממנורה או פנס, זה יצא מיד של איש גבוה ושזוף, עם מעיל עור שחור ומשקפי שמש הוא עלה והדליק את האור בחדר, ואז הוא התקרב אלי ושם את ידו על ראשי. היא הייתה חמימה כמו מים באמבטיה. הרגשתי שאני נרדם ומתחיל לשכב על הרצפה ואז הכל הפך שחור.
"אתה בטוח שזה הם ?", "בטוח, אמרתי לך שצפיתי בחלומות שלהם והם היו מתאימים" . שני אנשים דיברו אחד עם השני. אחד מהם היה זה שנגע בראשי והשני היה איש שחור עם חליפה ירוקה. "הוא מתעורר" אמר האיש השחור, "שלום ג'יימס, אני רומירו" אמר האיש מביתי. "איך, איך אתה יודע את שמי?", "קראתי את חלומותיך" ענה רומירו, זה נשמע לגמרי לא הגיוני. שמעתי על אנשים שקוראים מחשבות, אבל אף פעם לא שמעתי על אנשים שקוראים חלומות.
אולי עכשיו אני רק חולם ?, ניסיתי לצבוט את עצמי אבל, כל מה שהרגשתי זה רק הכאב והכל נשאר אותו דבר. "איפה ניק סול וסופי?" שאלתי את רומירו. "הם בחדרים שלהם, עוד מעט תיפגשו בינתיים, תתכונן" הוא ענה. "מה אני צריך לעשות ?" שאלתי את רומירו. "כדאי שתשב כדי שאסביר לך…"