אהבתם? זאת רק ההתחלה, וזה דיי גרוע.. פשוט כתבתי את כל הסיפור בטלפון, ועכשיו אני מקלידה את זה.
לא חשוב. באמת שכדאי לכם לחכות להמשך. .
ובאמת, בבקשה תעקבו ותכתבו חוות דעת.
כתבתי את זה מזמן, אבל ההמשך באמת טוב.
♥♥♥
The author

חפצי האזמרגד- פרק ראשון.

24/08/2013 687 צפיות אין תגובות
אהבתם? זאת רק ההתחלה, וזה דיי גרוע.. פשוט כתבתי את כל הסיפור בטלפון, ועכשיו אני מקלידה את זה.
לא חשוב. באמת שכדאי לכם לחכות להמשך. .
ובאמת, בבקשה תעקבו ותכתבו חוות דעת.
כתבתי את זה מזמן, אבל ההמשך באמת טוב.
♥♥♥
The author

חפצי האזמרגד פרק 1
צרחתי, גם ארי צרחה. יכול להיות שזה… יואב? " שאלתי. פתאום היה פיצוץ. עשן. צרחה. ארי נעלמה. בקצה החדר עמד איש בברדס-גלימה שחור.. לא. שני אנשים. הראייה שלי מטושטשת… אבל אני בהחלט מזהה את ארי קשורה בידיים של איש מגודל ושמן. הראש שלי מסתובב. זה חלום? אני מגששת על הרצפה בתקווה למצוא את הנוקיה הקטן שלי ולצלצל למשטרה. פתאום אני מזהה את צורתו של הדמות השניה.איש קטן ודיי רזה, במבנה דומה לי, ולארי קצת."אל תנסי אפילו, לקחנו אותו, וגם, המשטרה לא תעזור לך, כי כל המשטרה ממש לא קשורה לזה." הקול הזה נשמע לי קצת מוכר. מוכר מאוד. "אם תעשי משהו אחד לא במקום אני מבטיח לך שנהרוג את ארי." ארי? אבל רק אני, יואב, נועה ודנה קוראים לה ככה. והם מתים, או חטופים, או עזבו, אוף, אני פשוט כבר לא יודעת מה. כל מה שסיפרו לי נשמע כמו תירוץ עלוב עכשיו. אז זהו. רק הם קוראים לה ככה. הם ו… יותם.
יותם נעלם לפני שנה, המשטרה אומרת שהוא נחטף. לא ברור על ידי מי. פתאום הכל מתחבר לי.זה בברור אותו הקול. לא יכול להיות, זה פשוט לא קורה לי! ואז הוא הוריד את הגלימה-ברדס מהראש.
הוא השתנה.הסתפר, ועכשיו יש לו צלקת ארוכה מעל גבה ימין.אבל זה עדיין היה אותו יותם, שהייתי מאוהבת בו מכיתה א'. "יו..יו…יותם?" משהו ניצנץ בכיסו השמאלי. אקדח.
"כן, יהלי, מה נשמע? אני רואה שאתם מסתדרים פה בלעדי… אני צריך טובה, טוב? תעזרי לחבר מהעבר?" האיש הגדול הוריד את הגלימה. סליחה, אישה. לא סתם אשה. אולגה.
אולגה היא המדריכה שלנו בפנימיה. היא גדולה ומגושמת, ודיי מפחידה, אבל לומדים לחיות איתה. ואני בטחתי בה. כולנו. לפחות עד השנה האחרונה. ועד שאני וארי ראינו אותה כמעט רוצחת את החברים שלנו. אני לא עונה. אני לא רוצה לענות. אני בספק אם אני יכולה לענות.
יותם מילמל לאולגה משהו כמו 'עכשיו… בכל הכוח…' והיא הצליפה לארי. עכשיו אני עונה מיד. היא החברה הכי טובה שלי. "מה אתה עושה? אתה משתף פעולה עם הפסיכית הזאת? היא רצחה את יואב ואת דנה, ומי יודע את מי עוד?" . אני כבר מרגישה את הדמעות נקוות בעיני.
"אני הורתי לה לעשות את זה, סתם שני פוצים…" הוא אומר. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה. הוא כל כך.. לא יותם. "אתה לא יכול לעשות את זה! הם היו חברים שלך הם…" בלי כוונה אני מיבבת, על סף בכי. אני לא בנויה לזה. יותם מכוון אלי אקדח. "אני הייתי הורג גם אותך עכשיו! חבל שהמגיסטר צריכה אותך חיה… תזכירי לי, יהלי, היום זה יום מיוחד נכון?" היום היה יום הולדתי ה13. והוא ידע את זה.
"אני יודע מה את, מה יואב ומה ארי. מה דנה. אתם… לא כמוני. או כמו שאר בני האדם." הוא אמר את זה בגועל כזה. "במה אנחנו שונים? שאנחנו לא פסיכים?" עכשיו כבר ממש צרחתי עליו. זה קורה לי. התפרצויות זעם כאלה. אבל כבר כמעט שנה זה לא היה חזק כל כך. הפעם האחרונה שזה קרה, הייתה שהוא 'נחטף'. אירוני. "איך את מעזה? אני רק מטהר את העולם מדברים כמוך. זאת העבודה שלי. בשביל זה אני חי." הוא גער. כבר נתקלתי בזה. כשהוא ממש כועס, הוא נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. הוא דיי דומה לי. בדרך כלל זה מצחיק אותי. עכשיו- ממש לא. "אולי תספר לי מה אני באמת?" מיד אמרתי. ספק כדי לעצבן אותו, ספק כי ממש לא הבנתי ברגע זה. אני רק אני לא? יהלי. אני רק ילדה. בין רגע הכל החשיך. הרגשתי כאילו אני נשאבת למקום אחר. והרגשתי דקירה קטנה ביד. כמו של חיסון. ואז נרדמתי.
עבר יום, אולי יומיים מאז האירוע. אבל רק עכשיו התעוררתי. לא בפנימיה, לא בבית, אפילו לא ברחוב, הייתי בחדר קטן שבו הייתה מיטה עם מצעים לבנים ושידה קטנה מעץ. כל הקירות היו לבנים. אולי זה היה בית חולים. כבר התעוררתי למצב כזה. דלת חומה היתה מקובעת בצד הנגדי למיטה. קמתי מיד לפתוח אותה, אבל היא הייתה נעולה. הבנתי רשמית שבבית חולים אני לא. לא היו חלונות. הייתי לבושה בפיג'מה וורודה. בפינת החדר הייתה קופסא עם סורגים.היא היתה ריקה, חשבתי. לא, היא לא הייתה ריקה, היה משהו על הרצפה. מישהו. מישהי. ארי. ארי שלי.
"ארי?" נשימה ארוכה. היא לבשה את אותם בגדים, רק מלאים בדם. על הצוואר שלה.. שרשרת? לא, אזיקים. "יה… יהלי… יהלי… תברחי… מהר.." היא ענתה, והיא הרעידה אותי. קולה היה עצוב וחסר אונים, חסר תקווה. "מה קרה? תספרי לי… ארי, זאת אני!" עניתי. "הוא בוגד. בוגד עלוב.. יותם" היא מלמלה.. "אבל זה לא אשמתו…" היא אמרה. "הם רצחו את יואב, את דנה, את נועה! על מה את מדברת?" אני רתחתי מזעם. מה זאת אומרת לא אשמתו? "לא יהלי, הוא לא רצח אותם.. הם הקריבו את עצמם בשבילך.. כי את אחרת.. את מיוחדת. והם ידעו את זה. עלייך צריך לשמור…"


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך