טרף [1]

מיק עמד על מפתן הדלת ושלח את מבטו פנימה, סורק את הכנסייה העתיקה לאורכה ולרוחבה. אפו התעקם, ספק בחוסר שביעות רצון ספק בגועל. המראה של הכנסייה מבפנים לא היה מזמין יותר מהמראה החיצוני שלה, אפילו יותר מרתיע. ספסלי העץ הכבדים מכוסי האבק היו מסודרים בשורות לא לגמרי ישרות וקורי העכביש נתלו מכל פינה ומהנברשת הגדולה מצופת הזהב. חלונות הוויטרז' שבחתיכות זכוכית צבעוניות ציירו מלאכים ואת מריה הקדושה היו סדוקים, חלקם אף מנופצים. אור הירח שחדר דרך החלונות המנופצים היה מקור האור היחיד. הצבע התקלף מהקירות והספיק להצהיב עם השנים, ובמבט למעלה היה מתגלה חור בתקרה אשר חשף את הקיום של עליית הגג.
מיק נשם נשימה עמוקה, מנסה להכניס כמה שיותר אוויר לריאותיו ולאחר מכן צעד פנימה, מושך אותי אחריו. צליל צעדינו נבלע בשכבת האבק שכיסתה את רצפת העץ. מיק שחרר את ידי והתקדם אל הספסל הראשון שמוקם ממש מול במת הכומר, מול צלב העץ הגדול. הוא התיישב ובחן את הצלב במבטו. הבטתי בו בשתיקה וציפייה לתשובות.
הכנסייה העתיקה הזו ממוקמת בחורשה קטנה מחוץ לעיר. היא עומדת כאן, נטושה, כבר בערך מאה שנה. איש אינו מתקרב הנה, הכמרים והנזירים עזבו את המקום והוא ירד מקדושתו. האנשים המעטים שבאים לחורשה הזו אפילו לא מעיפים מבט חטוף אל הכנסייה, לא בגלל הטומאה, אלא מפחד. לא רק בגלל המראה שלה, אם כי יש לו חלק בלתי מבוטל בעיניין. הסיבה לטומאת הכנסייה היא זו שהבריחה מכאן את האמיצים ביותר. בחודש הבודד שמיק ואני גרים בעיר הזאת, וכבר שמענו את כל סיפורי הרוחות והאגדות האורבניות על המקום שרק הומצאו.
אחרי נבירה קצרה בעיתונים מתפוררים בספריה העירונית וסקירה אינטרנטית קלה הגענו אל הגרעין שחיפשנו. להפתעתנו הוא לא היה שונה בהרבה ממה ששמענו, אך זה כלל לא הסיר את הדאגה מליבנו. על פי מה שגילינו הכנסייה ירדה מקדושתה בעקבות מקרה רצח מזעזע בין כתליה. התיאור של זירת הפשע עורר את חשדנו ושתל בנו דאגות.
לפני קצת יותר ממאה שנה, אחד מילדי המקהלה שהקדים להגיע אפילו מהכומר גילה גופה כרותת ראש ממוסמרת אל הצלב שמיק ישב ובחן במו עיניו ברגעים אלו. המקרה הזה זעזע את כל המדינה בצורה יוצאת מן כלל ועיקר הזעזוע הגיע כאשר התברר שראש הגופה מעולם לא נמצא, וכך גם הרוצח. המקרה מעולם לא נחקר לעומק בגלל חוסר האמצעים לכך, כך שלאיש לא היו פרטים וגם הפרטים שהיו נשכחו עם השנים. הדבר היחיד שהיה ידוע למיק ולי היה שזו הייתה אישה צעירה. אפשר לומר על מיק ועליי דברים רבים, אך לא שאנחנו טיפשים. ידענו לעשות אחד ועוד אחד ולקבל את התמונה המלאה, וכלל לא אהבנו את מה שראינו.
מיק נשם נשימה עמוקה ולאחר מכן עוד אחת. הוא הרים גבה באי הבנה ונשם שוב.
"מה יש?" שאלתי.
"אבק, הרבה ממנו. שעוות נרות, עוד אבק ו-" עוד נשימה עמוקה. "בושם?"
"בושם," חזרתי באי הבנה.
"היה כאן מישהו. ממש לא מזמן."
"שי?"
"אני לא בטוח. זה ריח דומה לבן אדם, אבל הבושם נורא מטשטש את זה," הוא עונה ומביט בי.
"מתבגרת אידיוטית שמחפשת ריגוש?" שאלתי במונוטוניות.
"מתבגר. זה בושם לגברים," הוא משיב. "מה שכן, חוץ מזה עדיין רואים את החורים שנוצרו בצלב מהמסמרים, אבל זה לא עוזר לנו בהרבה."
"לא כל כך. יש כאן לפחות משהו שימושי אחד? אני ממש רוצה לחזור הביתה," אמרתי.
"לא. את צדקת. זה חסר תועלת. איחור של מאה שנה זה יותר מידי זמן בשביל להוציא מכאן משהו שימושי. אנחנו פשוט נצטרך להיות זהירים."
מיק קם והחל לצעוד אל הדלת, אך לפני שהספקתי לעשות צעד אחד בודד לכיוונו משהו בבטני התכווץ. זה סימן רע. מיק בורך בחושים חדים להפליא, ואני בורכתי ביכולת מניפולציה רגשית, אבל בניגוד למיק, אני יכולתי לעשות עוד כמה דברים. אני בעצמי עוד לא הבנתי איך זה קורה, אבל מקומות טעוני אנרגיה שלילית חזקה מעוררים בי משהו שנסתר אפילו מהבנתי שלי. חזיונות.
"אנג'לה, את באה?" מיק עצר במקומו והביט בי.
"עוד רגע," אמרתי לו ואילו הוא יצא להמתין לי בחוץ.
שמתי את צליל צעדיו העמום מתרחק בעודי נועצת את מבטי בבמת הכומר שניצבה מולי. הכיווץ בבטן והתחושה הרעה שהציפה אותי התחזקה אף יותר והתחלתי לחוש איך הכל סביבי משנה את צורתו הגשמית למשהו ויזואלי חסר גוף, כמו רוח רפאים. ציפיתי לראות את עצמי במקום אחר, אך הכנסייה נותרה כפי שהייתה. הבטתי לאחור בחיפוש אחר מיק, אך הייתי לגמרי לבדי. הסתובבתי על עקבי באיטיות, מנסה ככל יכולתי לא להשמיע כל צליל והבטתי בבמת הכומר. ליבי פסק את פעימותיו. נשימתי נעתקה.
על שולחן הנרות הונחה גולגולת. סדוקה, ארבע מהשיניים הקדמיות העליונות שלה חסרות, מלוכלכת בשאריות אדמה לחה. מעליה על השולחן דלק רק נר מאובק אחד ואורו הטיל צללים בצורות שונות על הקיר, הרצפה ופינת הארון שניצב בפינה הימנית. זעזוע חלחל לתוכי לאט, מפלח את בטני כסכין, מכין פתח עבור גל הפחד שהגיע מיד אחריו. הו, לא. רק לא זה. נשמע רשרוש מימיני והבחנתי בתזוזה בזווית העין. קפאתי במקומי.
"אנג'לה," קולו חסר הסבלנות של מיק שלף אותי החוצה מתוך החיזיון. הסתובבתי לאחור והבטתי בו, תחושת הקלה אדירה הציפה אותי. "סיימת? אני צריך לקום מוקדם מחר."
"כ-כן. אני באה," אמרתי וצעדתי במהירות לכיוונו.
תמיד הרגשתי בטוחה ליד מיק. ברוב המקרים לא הייתי זקוקה להגנה שלו, אך בכל זאת התחושה הזאת של הביטחון שהציפה אותי בכל פעם נתנה לי איזו אשליה של סדר. זה התבטא בהכל, אפילו במראה שלנו. מיק היה גבוה ממני בחצי ראש כמעט ובעל מראה הרבה יותר מאיים ממני, כיאה לאח גדול. אני לעומתו, ממוצעת בגובה, וניראת נורא קטנה ושברירית, כיאה לאחות קטנה. מעבר לזה מיק ואני גם היינו הפכים גמורים, כיאה לשני אחים. הוא היה בעל שיער בלונדיני קצר שעתידו היה להיות חלק אילו רק היה מאריך אותו, עיניים כחולות ושפתיי דקיקות. אני, בניגוד אליו, בעלת שיער חום, ארוך ומלא בקבוקים, עיניים ירוקות ושפתיים מלאות. הפכים משלימים.
מיק היה מתבודד ואני תמיד בסופו של דבר מצאתי את עצמי במרכז מעגל החברים שלי. מיק נהג לישון עד מאוחר בזמן שאני העדפתי להשקיע את הזמן שלי בדברים אחרים ויותר מועילים. מקום המפלט של מיק היה ספרים, ושלי היה מוסיקה. היינו הפכים מוחלטים אחד מהשני, אך במקום לריב כמו רוב האחים שיצא לי להכיר בחיי, אני ומיק השלמנו אחד את השניה.
התיישבנו ברכב ואני נשמתי לרווחה.
"מה ראית?" הוא שאל. קיוויתי שלא ישאל. לא רציתי להאמין או להיזכר במה שראיתי. החיזיון הזה כניראה היה הנורא ביותר שראיתי בחיי.
החזיונות שלי לא תמיד מדויקים. יתרה על כך, הם לא תמיד חוזים את העתיד. פעמים רבות הם רק מראים לי מקרה מהעבר, וגם אז יש להם נטייה לעוות מעט את המציאות. אני לא יודעת מה הסיבה לזה בדיוק כמו שאני לא יודעת על הסיבה לחזיונות עצמם. מעולם לא שמעתי על שי, חזק ככל שיהיה, שיכול לנבא את העתיד או לצפות בעבר מעוות. בהתחלה זה הפחיד אותי, לא ידעתי מה לעשות עם הייחודיות הזו, אך כעבור פרק זמן מסויים למדתי להשתמש בזאת לטובתי. פעמים רבות החזיונות הללו מנעו מאיתנו להיכנס לצרות ואני מאמינה שאפילו הצילו את חיינו.
"שום דבר שימושי, סתם ילדים רצים מסביב לכנסייה," שיקרתי.
החלטתי לא לספר למיק ולהתעלם מהחיזיון בעצמי אך ורק מהנסיבות האלו. לא מדויק ולא בהכרח מבשר על צרות שבאות. מה הסיכוי שראש הקורבן ימצא לאחר מאה שנים? וגם אם ימצא, אין לזה שום משמעות עבורנו היום.
"המקום הזה עושה לי צמרמורת, אני רוצה להגיע הביתה כבר," אמרתי לו.
"אנג'לה, שאלה אחת מוזרה, מילה אחת רומזת, מבט אחד מחשיד ואנחנו עפים מכאן. זה שכל זה קרה לפני מאה וקצת שנים לא אומר שאין כאן דור שני של ציידים או מה שלא יהיה. אני לא רוצה לקחת סיכון."
"גם אני לא," אמרתי וחגרתי את עצמי.
"תפקחי עיניים בבית הספר, בסדר? אפילו יותר ממה שכבר עשית עד עכשיו," מיק אמר.
"מבטיחה," השבתי.
הנסיעה לא ערכה יותר מעשר דקות, אך בכל זאת הספקתי להירדם. מיק העיר אותי כשהגענו ואני גררתי את עצמי במעלה המדרגות אל חדרי. למחרת חיכה לי יום לימודים עמוס. למעשה היה קשה לחדש לי משהו בלימודים בבית הספר, ולמען האמת זה היה די מיותר, אך מי שניראת כנערה בגיל תיכון צריכה ללמוד. זאת עיר פצפונת ועל כן יש בה רק בית ספר יסודי אחד ורק בית ספר תיכון אחד, אם לא אלך, יתחילו לשאול שאלות. הייתי רוצה שהתירוץ העתיק "אני לומדת בעיר אחרת" יהיה שמיש, אך זו עיר כל כך מבודדת שזמן הנסיעה לעיר הקרובה ביותר עורך כשלוש וחצי שעות. לא אמין במיוחד.
פשטתי מעליי את בגדיי, נאבקת בשרוולי החולצה ובחגורת המכנסיים ולאחר מכן קרסתי על המיטה. כלל לא שמתי לב למהירות שבה נרדמתי. היה עליי לאגור כוח.