טרף [2]

מיק עצר מול שעריי בית הספר והביט בי.
"יום טוב," הוא אמר.
"גם לך," השבתי ויצאתי מהרכב, מתקדמת לשער בצעדים מהירים. הייתי עייפה עוד מאתמול והסיוטים שהטרידו אותי כל הלילה לא תרמו לי. אני מניחה שגם נראתי כאילו ברחתי החוצה מסיוט. השיעור הראשון שלי לאותו יום היה ביולוגיה, והמורה היה ידוע בהיותו יצור אנרגטי ונמרץ בצורה כמעט מפחידה, כך שלישון בשיעור יהיה בלתי אפשרי.
הספקתי לעשות רק כמה צעדים בודדים אל תוך שטח בית הספר וכבר שמעתי את קולו של רון קורא בשמי. הסתובבתי לכיוון ממנו קולו בא וראיתי אותו מתקרב בצעדים מהירים, כמעט דילוגים.
"מה נשמע, יפייפיה?" הוא שאל בעודו מחבק אותי לשלום. הוא בחן אותי במבטו לרגע. "מותק, את ניראת כאילו זחלת החוצה מארון קבורה."
"השיער שלך כתום," אמרתי בשמץ הקנטה.
"תאונת צביעה קטנה. זה היה אמור להיות אדום," הוא אמר והעביר את ידו בשיערו.
התחלנו להתקדם אל תוך הבניין יחד, ובחמישים המטרים שהלכנו רון כבר הספיק לעדכן אותי בכל הרכילויות שראה כמעניינות ולציין את מקור הרכילות. רון הוא מסוג האנשים שמתחברים עם כולם. באמת שלפעמים נדמה לי שכולם מכירים את רון. מעבר לזה שהוא תמיד מעודכן ברכילויות ודואג להשאיר אותי מעודכנת –בין אם אני רוצה בכך ובין אם לא- הוא גם דואג ששנינו וליז נהיה מוזמנים לכל המסיבות שמתקיימות בעיר, גם אלה שהוגדרו כ"מגניבות" וגם אלה שהוגדרו כ"לא מגניבות".
"אז חוץ מזה, האחיות דאק סיפרו לי שדיאן גרין יצאה מהארון," הוא המשיך את רצף הרכילויות שהיה נדמה שלא יגמר לעולם.
"האחיות דאק?" שאלתי.
"ג'ניפר ולין דאף, אני פשוט קורא להן דאק. שתיהן נראות כמו ברווז," רון הסביר. "ליז אומרת שסקוטי מק'גיבן אמר לה שיהיה בוחן פתע בהיסטוריה מחר, לכי תדעי אם זה נכון, אבל תעברי על החומר בכל זאת ליתר ביטחון. אה, ויש שמועה שמגיעה מישהי חדשה מעיר אחרת. כמוך, בעצם, כשאני חושב על זה. אני לא בטוח מאיפה השמועה הזאת הגיע או עד כמה היא נכונה, אבל אומרים שקוראים לה כריסטינה והיא מגיעה מחר. בואי ניראה, מה עוד, מה עוד… אה! שמעתי…" זה היה השלב שבו הפסקתי להקשיב.
אני המשכתי להיזכר בחיזיון שלי בלי סוף, לא משנה כמה חזק ניסיתי להסיט את מחשבותי לכיוון אחר. לא הצלחתי להוציא מהראש את המחשבה על האפשרות שימצאו את הראש של הקורבן כמעט מאה שנה לאחר הרצח. גם אם ימצאו, מה המשמעות שיש לזה היום? יש לזה משמעות בכלל? אולי זה ימשוך ציידים. למרות שבעצם, למה שזה ימשוך? זה קרה לפני יותר ממאה. הסיכוי קיים, הסיכוי שזה ימשוך ציידים תמיד קיים. אה, בשם האב מורלוק, הכל מושך ציידים!
מחשבותי נדדו יותר מן הראוי להן. תפשתי רק צירופי מילים בודדים מתוך צרור הרכילויות שרון מסר לידי ידיעתי, והוא כנראה הבחין בכך שאינני מקשיבה.
"שלום, בוקר טוב מלאכית קטנה, הגיע הזמן שתתעוררי," רון אמר.
"אני ערה לגמרי," השבתי לו בהיסח דעת.
"מה היה הדבר האחרון שאמרתי?" הוא שאל ועצר מולי, מחזיר אותי לחלוטין לכאן ועכשיו מעולם המחשבות שלי.
"משהו על עוגת שוקולד וחרוזים אנאלוגיים," השבתי בפנים מתנצלות.
"הבנתי, את חיה על כוכב אחר בכלל," הוא אמר והפנה את פניו לקיר מימיני ולאחר מכן החזיר אותו אליי.
"סליחה, רון, אני פשוט ממש עייפה. ישנתי כמו תינוק," אמרתי.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל והביט בי באי הבנה.
"התעוררתי כל שעתיים ורציתי לאמא."
רון צחקק וחייך חיוך רחב מתמיד.
"את לא רעה בכלל," הוא אמר, כמאשר את חוש ההומור הדל שלי.
התקדמנו יחד אל מעבדת הביולוגיה ומחשבותי שוב נדדו רחוק מידי. כלל לא הבחנתי בליז מתקרבת אלינו. ליז היא רכלנית לא קטנה בעצמה, ולשלב אותה יחד עם רון יכול להיות משעשע מאוד לעיתים, ולעיתים יכול להיות פשוט מייגע. זאת הייתה אחת הפעמים המייגעות, ולמעשה רק חיכיתי שהצלצול יגאל אותי מייסורי.
ליז היא דוגמא מושלמת לשבירת הסטריאוטיפ של הילדה הבלונדינית, ובו זמנית חיזוק מושלם שלו. ליז לא טיפשה, לפחות לא באמת טיפשה. למעשה היא חכמה להפליא, ואני התקשתי להבין כיצד היא עוד לא הבינה שמשהו בי שונה מכל שאר החברים שלה. למען האמת בלבד, אינני יודעת אם היא לא שמה לב או שמה זה בגלל יכולת המניפולציה הרגשית שלי.
המניפולציה הרגשית שלי, בניגוד לחושים של מיק, היא דבר רפלקסיבי כמעט לחלוטין. מעטות הפעמים שבהן אני משתמשת בכך באופן יזום. ברוב המקרים זה פשוט קורה אפילו ללא ידיעתי. אני נוטה להניח שזו גם הסיבה לכך שאני תמיד מוצאת את עצמי במקום נחמד בין מרכז העניינים לשוליים, לא בדיוק מתחת לאור הזרקורים, אך גם לא בפינה חשוכה.
את מחשבותי שלא נתנו לי מנוח קטע הצלצול בצליל צורם שלא ריחם על אוזניי. זאת הייתה אחת הפעמים היחידות ששמחתי לשמועו. ליז ואני מיהרנו אל מעבדת הביולוגיה ואני התיישבתי במקומי הקבוע ליד דיין. אני ודיין לא באמת הכרנו. הסיבה היחידה שישבתי לידו היא שכשהגעתי הנה לראשונה היא בגלל שזה היה המקום הפנוי היחיד. יומיים לאחר שהגעתי תלמידה אחרת העבירה את שיעורי הביולוגיה שלה לשעות אחרות ועזבה את הגוש שלנו, אז התפנה מקום נוסף, אך כבר הספקתי להתיידד עם דיין במידת מה ולא ראיתי צורך לעבור לשבת ליד מישהו אחר.
דיין שאל לשלומי ועניתי לו בכנות, נורא. כאשר הוא שאל מדוע התחמקתי מלתת לו תשובה, ולמעשה בצורה די אלגנטית. זה גרם לי לחייך מעט.
"בשיעור קודם מר הסקינגס אמר שנתחיל ללמוד היום נושא חדש," דיין אמר.
"כן, זה כניראה היה השיעור שהברזתי ממנו."
"תהיתי לאן נעלמת."
"הוא אמר מה לומדים?" ציפיתי לדעת בקוצר רוח ממש.
"לא. רק אמר שמתחילים חומר חדש וזהו," דיין אמר ובזאת שיחתנו נקטעה על ידי מר הסקינגס, המורה לביולוגיה, שנכנס לכיתה בצעדים שמחים ונמרצים מהרגיל. כן, אם דקה קודם לכן עוד הייתה לי תיקווה שאוכל להשלים את שעות השינה החסרות לי בשיעור הזה, כעת גם זה נעלם ומת.
"בוקר טוב, תלמידים," הוא אמר בשמחה שקרנה החוצה ממנו בעודו מניח את תיקו על שולחנו ומפשפש בו. הוא הוציא קלסר גדול וכחול, ולאחר מכן שקית ניילון מלאה בניירות. תחילה פשפש בין הניירות, ולאחר מכן שלף אחד מהם והניחו על השולחן. "הינה זה."
הוא הוציא עט מכיס חולצתו הצהובה והמכופתרת שגרמה לי לתהות מה לעזאזל חשב לעצמו כשיצא כך מביתו והחל מקריא שמות מהרשימה. הרמתי את ידי כתגובה אוטומטית למשמע השם שלי והנחתי את ראשי על השולחן בתיקווה לנמנם לפחות קצת. הרשימה הסתיימה מהר משחשבתי והבנתי שלא נותר לי זמן רב על שישים לב.
"היום, תלמידים יקרים- אנג'לה תרימי את הראש," הוא אמר ואני הרמתי את ראשי. זה היה מהיר משחשבתי. "היום אנחנו נתחיל ללמוד נושא חדש ומעניין."
מר הסקינגס ניגש אל הארון בפינה והוציא ממנו דבר מה עגול ולבן. לא הבנתי מה זה באותם רגעים. אומרים שאם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו על התוכניות שלך. אני התכוונתי לשכוח מהחיזיון שלי.
מר הסקינגס הניח את החפץ על השולחן והורה אליו בידו. ליבי החסיר פעימה. או שתיים. נשימתי נעתקה. זה היה רמז לא נחמד מהיקום על כך שלא משנה מה יקרה, לא אצליח לשכוח מהחיזיון שלי ומאותו לילה עם מיק בכנסייה.
"זה לא יכול להיות," שמעתי את עצמי ממלמלת.
"שיניי האדם!" הסקינגס הכריז בגאווה.
על השולחן נח דגם פלסטיק מדויק של גולגולת.