ילדי הכוכבים- פרק 1

~דמיינו שיכולתם לחזות את העתיד.
לראות לנגד עיניכם דברים שיתרחשו בתקופת זמן מאוחרת יותר.~
ג'ודי מייס שאפה לתוכה את הסיגריה הדקיקה שהציתה, והביטה בעולם השוקע בתנומה, בעוד הכוכבים הראשונים מנסים למלא את מקומה של השמש, שנעלמה זה מכבר בהרים.
היא השעינה את ראשה על מעקה המרפסת הקריר, והעבירה עליו את ידה בהיסח הדעת. לפתע נרתעה, הבעת סלידה על פניה, ומיהרה להרים את ראשה. המעקה היה מכוסה אבק.. כמובן, חשבה ג'ודי בזעף, ושאפה את העשן פעם נוספת.
בתה שנאה את הרגלה המגונה. היא טענה שאדם שנותן לניקוטין להכניע אותו הוא חלש אופי. ג'ודי הרהרה באופייה שלה, ואחרי כן נדדו מחשבותיה אל בתה היחידה. את ההחלטיות והנחישות היא ללא ספק לא קיבלה מאמה. אביה היה זה שהתעקש על כל דבר, והיה צודק יותר מאשר חכם. ג'ודי ידעה טוב מאוד שלא זאת הסיבה למותו, אך זה לא מנע ממנה להשתמש בו כטיעון נגד בתה. טיעון ללא הוכחות הוא טיעון שאי אפשר לסתור.
ג'ודי הסיתה קבוצת שיער בצבע בלונד מלוכלך מפניה, בזמן שכילתה את הסיגריה. את מראה ירשה ג'ונה מייס בעיקר מאמה- הדבר היחיד שגרם להן להיראות קשורות זו לזו איכשהו. לשתיהן היה את אותו השיער הבלונדי הדהוי, שנפל גלים גלים על עורפן. אצל ג'ונה הוא גם הסתיים בעורף, בעוד ששיערה של ג'ודי הגיע כמעט עד למותניה.
לשתיהן היו פנים עגולים מעט, ואותו אף קטן וסולד. עיניהן לעומת זאת, היו שונות בתכלית- עיניה של האם היו ירוקות, ועיניי בתה היו אפורות-כחולות. צבע זה של העיניים היה גם צבע עיניו של אביה.
בעודה מהרהרת, נזכרה ג'ודי בבהלה שהיא נטשה סיר פסטה בשמנת על הגז. היא קמה במהירות מכסאה, ורצה למטבח. כעבור כמה שניות חזרה למרפסת- היא שכחה את קופסת הסיגריות בחוץ.

ג'ונה מייס ישבה בחדרה ושירבטה גולגלות. אחת יצאה מוחשית במיוחד, וג'ונה העמיקה את הצללתה. בדיוק כשעמדה לחתום את שמה על הרישום, כמנהגה, צלצל הטלפון.
"היי" היא זיהתה מיד את קולו של טוני.
"מה עכשיו?" היא שאלה ביובש, אף על פי שלבה האיץ פעימה.
"השגתי שני כרטיסים למסיבת הבית של ז'אנט!" קרא בהתלהבות.
ג'ונה נשפה בבוז, "היא מחלקת כרטיסים למסיבת בית?"
"נו, עשירים" טוני אמר בביטול
"וחוץ מזה" ג'ונה המשיכה והתעלמה ממנו, "מה לנו ולה?"
"נו באמת, ג'ון" הוא אמר, "היא חתיכה הורסת ומקובלת!".
"כרגע חיזקת את העמדה שלי" היא אמרה בלגלוג.
"אבל, ג'ון, נו" טוני נשמע מתחנן.
"תלך, בכיף, אני לא רוצה להפריע" היא נאנחה בחשאי. בנים הם כאלה עיוורים. טוני וג'ונה הכירו בחטיבת הביניים, ומאז הטיפש הזה תופס מקום גדול בצורה מדאיגה בלבה. היא באמת לא הבינה מעולם מה מצאה בו- הוא היה אחד מאותם הנערים שבנות מעדיפות כידידים: שיער פרוע בצבע נחושת מוזר, עיניים חומות נטולות כל ייחוד,מבטא מוזר ולבוש הזוי.
ובכל זאת.. משהו בו היה כל כך…מדהים. היא לא יכלה לחשוב בבהירות כשחיבק אותה או לחש לה בדיחה.
"את שם?" טוני העיר אותה.
"הממ, כן" היא חזרה לקולה הזעוף.
"בבקשה תבואי, אני לא רוצה להיות האאוטסיידר היחיד" הוא אמר, וגרם לה לצחקק בניגוד לרצונה.
היא נאנחה.
"בסדר, אבל זה חד פעמי" היא אמרה לבסוף.
"את מלכה, תודה! אני אבוא לאסוף אותך עוד שתי שניות" קרא באושר, וניתק.
"אבל… אבל…" היא גמגמה, "בגדים..".
צליל הניתוק כמו צחק עליה, כשהעיפה את הטלפון לאן-שזה-לא-יהיה, וצללה אל תוך הארון.
בנתיים כבר שמעה את דלת הכניסה נפתחת, ואת אמה מציעה לטוני מהפסטה (שבטח נשרפה, נאנחה). הוא סירב בנימוס, וצעדיו המתקרבים אל הדלת נשמעו בבירור.
"לא!" צעקה כשהדלת החלה להיפתח, "אני בפיג'מה!".
"פיג'מה?" קולו העמום של טוני נשמע מעבר לדלת, "השעה כמעט תשע בלילה!".
"לכבוד מי בדיוק הייתי צריכה להחליף את הפיג'מה היום?" ג'ונה ענתה, בעודה שולפת בניצחון חולצה של אחת מהלהקות שרק היא ידעה על קיומן.
"לכבודי?" הציע טוני, וגרם לג'ונה לגלגל את עיניה. היא פשטה את הפיג'מה, ונכנסה בקושי רב אל תוך הג'ינס הקרועים שלה. רע מאוד, ציינה לעצמה. היא בוודאי תצטרך לעשות ריצות כשמזג האוויר יהיה נוח יותר. לאחר שמצאה גם ז'קט והעבירה בחופזה מסרק בשערה הקצר, פתחה סוף כל סוף את הדלת.
"אני מוכנה!" קראה, וטוני נראה משועמם.
"עכשיו תחליפי את הפיג'מה" אמר. היא הביטה בו בהשתאות, ואז חבטה במצחה.
"טוני, אתה צריך לעבוד על הטאקט שלך. וחוץ מזה, אף אחד לא ישן עם ג'ינס!" קראה בזעם, וחטפה את תיק הצד המרופט שלה, תרה בעיניה אחרי הטלפון הסלולרי האבוד.
"אני ישן עם ג'ינס" העיר, אבל ג'ונה בחרה להתעלם.
"טוב, אני מניחה שאוכל להסתדר בלי המכשיר הארור ערב אחד" סיננה, וגררה את טוני החוצה.
"ביי, אמא!" צעקה, ומיהרה לצאת מהבית.
"רגע!" ג'ודי מייס יצאה אחריהם למסדרון, עם כף פסטה בידה.
"מה, אמא?" ג'ונה אמרה בקול רוטן.
"לאן את הולכת?" שאלה. ג'ונה גלגלה עיניים.
"מסיבה טיפשית. אני בטוחה שטוני ישמח להרחיב על זה בהמשך" אמרה, ונופפה לאמה לשלום, כדיי לסמן שהשיחה נגמרה.
"תהני, ותודה שעידכנת אותי" אמרה ג'ודי, וטרקה את דלת הכניסה בזעף.
"אז, שנלך?" ג'ונה אמרה, בעודה מזמינה מעלית.
היא לא חיכתה לתשובה, ולפתה את ידו של טוני, סוחבת אותו למעלית.
ואז חשה בידו החמימה אוחזת גם היא את ידה.