כחול שחור אפור- פרק 5- ההכרעה

04/08/2016 752 צפיות אין תגובות

כחול שחור אפור- פרק 5- ההכרעה

רומיאו היה מבולבל לרגע.
הוא הביט לרגע באנטון ובבנג'מין. הוא נדהם. בנג'מין חייך. "אנטון, קח אותו מפה!" הוא פקד על אנטון. אנטון שנראה מחויך וחביב עשה כמצוותו. רומיאו קם על רגליו ואנטון משך בזרועו וגרר אותו אל מחוץ לחנות, שם הוא גרר אותו על המדרכה ברחובות העיירה, כשלעתים הוא זינק וניתר מעל ספסלי גינה אחדים ומעל רכבים אחדים. כעבור זמן קצר, השניים הגיעו לקצה המרוחק של העיירה, שם המתינו מרכבות ורכבים רבים, גדולים, צבעוניים מעץ משובח, עץ ארז ועץ אגוז, ושולחנות כתיבה שנמכרו בדוכנים אחדים, רומיאו סקר את הקצה המרוחק של העיירה בעיניו, הוא זיהה את פנסי הרחוב המסוגננים, אך לא את המקום עצמו, הוא ליקק את שפתיו היבשות, טעמן היה מר, והוא היה כה רעב וכה מותש, ולא ידע מה רצה יותר, לאכול או לישון, השמש קפחה מעל ראשו והכבידה על עיניו, הוא ניסה לעצום את עיניו, כשאנטון משך אותו במהירות אל הגנים המרוחקים שמעבר לעיירה, רומיאו לא רצה לעשות כמעט דבר, הוא חש כאב, לעתים אבנים אחדות הלמו בראשו, הוא עצם את עיניו, כדי לחוש שוב ברגיעה, אך החולשה גברה עליה ויותר משנעשה יותר רגוע, הוא נעשה יותר שקוע במחשבות ומוטרד מהמצב וממה שקורה סביבו, הוא שמע אנשים שמדברים, מדפדפים בעיתונים, הוא פקח לרגע את עיניו, הגנים היו כה יפהפיים, הספסלים היו נאים, עליהם ישבו ספסלאים, אנשי ספסל שכינו אותם לעתים יצורי ספסל, שהיו חובבי ספסל אדיבים מאוד, נשכבו על הספסל, קראו עיתון על הספסל , ויכלו לשנות את צורתם לספסלים, אכן, הם היו ספסלאים אדיבים, נבונים וחכמים, בריאים ושלמים, עץ חזק, קשה, ללא פגם, רומיאו המשיך לסייר בגנים המרוחקים, באי רצון ובדרך משונה ביותר, הוא המשיך לעצום את עיניו, וכעבור דקות אחדות, הוא שמע טריקת דלת, דיבורים, קולות נוגים, אנשים נאנקים, נאבקים ומכים בסורגי כלוב מתכת, הוא פקח את עיניו, הוא הגיע למקום, שדודו החורג ייחל פעם שיגיע אליו, היכל הגורל, או בקיצור, היכל הייסורים, מקום כה מפחיד, מרתיע, אפל, אנשים היכו בסורגי הכלוב, נאנקו, צווחו, קולותיהם החרישו אוזניים. רומיאו נאבק באחיזתו של אנטון, אך אנטון לא הרפה מאחיזתו בו, הוא גרר אותו לעבר המעלית, נכנס ולחץ על כפתור כלשהו, רומיאו לא ראה את המספר שטבוע על המעלית במסגרת עגולה, המעלית עלתה לקומה כלשהי, תחושה מוזרה עברה בגבו של רומיאו, שעה שאנטון גרר אותו אל מחוץ למעלית, אל קומה מוזרה ביותר; ובקומה הקטנה שנראתה כמו חדר המתנה, ישבו שני אנשים על כיסאות עץ , כיסא אחד לידם נותר פנוי, אנטון הורה לרומיאו לשבת בכיסא הפנוי, הוא הרפה באחיזתו. רומיאו עשה כמצוותו וישב על הכיסא, דלתות המעלית נסגרו במהירות ובקול חבטה עז, דלתות גדולות ורחבות, היו בחדר ההמתנה הצר, ככל הנראה לחדרים שונים, אך לאילו? כעבור דקות ספורות, כשאיש גבה- קומה וארוך שיער יצא מאחד החדרים וטרק אחריו את דלת העץ, אנטון הורה לרומיאו להיכנס לחדר שממנו יצא האיש, ובחדר ישב איש בחלוק לבן, מאחורי שולחן עץ רחב, הוא הניח את כליו על השולחן, אחד אחד, בזה אחר זה. אנטון הביט באיש הלבוש לבן ופקד עליו לבדוק את רומיאו, הוא הצביע עליו לרגע ואז ישב על כיסא עץ בפינת החדר, כשהוא משלב את ידיו בנימוס. האיש בחן את רומיאו, הוא בדק את עיניו, את אישוניו, את אוזניו, את איברי גופו, את זרועותיו המצולקות, את רגליו המיוזעות.
"שמי דייויד, המטפל הבודק."
"המטפל הבודק?" שאל רומיאו. אנטון השתיק את רומיאו; "אל תדבר כשלא פונים אליך" הוא אמר בתוקף. "האם יש לך הבזקים, הבזקי צבעים חוזרים ונשנים? או ירידות קיצוניות במצב הרוח, הגורמות לחולשה באברי גופך?" שאל דייויד ברכות. "כן", אמר רומיאו, "ואני לא מבין מה אלו ההבזקים האלה. הבזקים בכחול, בשחור ובאפור…" "חדל דיבור!" צווח אנטון, "דוקטור דייויד, הנער הזה לא מוצא חן בעיניי! הוא התגנב למחסן של אבי!" "אך בעיניי הוא מוצא חן, יש לו הבזקים!"
"אז מה אם יש לו הבזקים?" "הוא לא מודע למה שהוא יכול לגרום!" אמר דוקטור דייויד בנימה קולנית ופנה אל רומיאו המבולבל ברכות, "רומיאו, אתה יודע למה אתה כאן?!" רומיאו הניע בראשו לאות שלילה, בבלבול. "אתה יצרן דקטליזים פרוטוקטנטים מורכבים העלולים לגרום לסופות ברקים, גשמים כבדים, השפעה רב גונית באופנים שונים… בקיצור, אתה תינעל בכלוב עם כל היצרנים האחרים, אם יש לך התנגדות, ואתה רוצה להביע ערעור, כמו כולם שלא הצליחו, אתה מוזמן לפגוש את מיסייה פרטו השופט, הוא יושב בקומה העליונה."
"אפשר לגשת אליו עכשיו?" שאל רומיאו במרץ, בעודו מתנשף ומתנשף. "בוודאי!" אמר דוקטור דייויד. "אה! אני מביע התנגדות!" אמר אנטון בחוסר איפוק, "הוא נכנס למחסן של אבי." "שמא המחסן היה פתוח ולא סגור ונראה מוזנח…" אמר דוקטור דייויד בקולו המרגיע. "ואיך ייתכן שבאותו מקום בדיוק, הייתה חנות שבשבות?!" שאל רומיאו בבהלה. "אמרתי לך לא לדבר כשלא פונים אליך" אמר אנטון בנימה קולנית, פניו החווירו. "אני רוצה ללכת עכשיו לשופט!" אמר רומיאו. "בבקשה", אמר דוקטור דייויד בחיוך. "מה אתה עושה?!" צווח אנטון, "שכחת שאת עובד אצל סבי." "וסבך לא חושב כמו אביך!" אמר דוקטור דייויד בנימה קולנית. רומיאו עלה במעלית לקומה העליונה במעלית, המעלית עלתה, וכעבור רגעים ספורים נעצרה, דלתותיה נפתחו בחריקה צורמת אוזניים. רומיאו יצא מהמעלית במהירות, למולו, במרחק- מה ממנו, ישב השופט, זעוף הפנים, רבים ישבו מולו, על יד שולחנות עץ, הרבים האומללים, שאחדים מהם רצו לזעוק, לצעוק, אך האחרים השתיקו אותם וטענו שזה לא מנומס, וזאת בכדי להרשים את השופט. "נו, באת גם אתה להגיש ערעור?" שאל השופט, "אם כך, בוא קרב אליי! מה שמך, נערי?"
"אני רומיאו, חטפו אותי, לא ידעתי שאני יצרן… אני רוצה להמשיך בחיי הרגילים כאילו לא קרה דבר…" אמר אנטון כמתחנן.
"האם חשפת את כוחותיך בפני מכריך?" השופט שאל ביובש.
רומיאו הניד בראשו לאות שלילה.
"לא ידעתי על כוחותיי עד שהביאו אותי לכאן", אמר רומיאו, מבוהל.
"ובכן", אמר השופט, "הועדה תשקול אם לאפשר לך לשהות במתחם החופשי?"
"המתחם החופשי?" תהה רומיאו, "חשבתי שאני אצא מכאן."
"חשבת… אני אתייעץ עם הועדה, ואל תצפה ליותר מדי דברים. מיד אכנס את הועדה. אתה יכול בינתיים לחכות בחדר ההמתנה…"
"בחדר ההמתנה?" שאל רומיאו בשקט, אנטון בחדר ההמתנה, הו לא, רק לא אנטון, חשב לעצמו, הוא יתבע לדעת מה אמר לי השופט, הוא יביע התנגדות ואז… ואז….
"אתה מוזמן לחכות בחדר ההמתנה!" אמר השופט בקול רועם ודפק בפטיש העץ על המשטח הרבוע, "מה לא ברור?!"
"איני יכול לחכות כאן? יש כאן כיסא פנוי!" אמר רומיאו, הנער שישב ליד הכיסא הפנוי הביט בו, תמוה.
"אה, בסדר אתה יכול לשבת שם", אמר השופט, "מוזר שלא הבחנתי בכיסא הזה קודם."
רומיאו ישב על יד הנער, שהביט בו בכעס.
"שלום" אמר רומיאו בחינניות, הוא ניסה לעשות רושם טוב בעיני הנער, "מה שמך?" להתחבב
"שמי?" אמר הנער, "ומדוע אתה רוצה לדעת מה שמי ולהתחבב בצורה כה מוזרה?"
"בצורה כה מוזרה?" אמר רומיאו בבלבול, "ולמה צורה מוזרה."
השופט כינס את הועדה, ודיבר עם האנשים המכובדים. רומיאו היה מתוח.
"רציתי להעביר את זמני, עד שהועדה תקבע היכן אשהה.."
"הה," אמר הנער, "אני אהיה במתחם החופשי."
"מאיפה אתה יודע?"
"אני בטוח בכך, אני שולט בסערה הפנימית שלי", אמר הנער, "אתה נראה כמו נער שלא שולט בסערה הפנימית שלו ונותן לה להתפרץ ואופן הדיבור שלך… שמי פיליפ, אם אתה רוצה לדעת. מה שמך?"
"שמי רומיאו."
"מי? רומיאו מ'רומיאו ויוליה'?" גיחך פיליפ.
השופט דפק בפטישו על משטח העץ. "הועדה החליטה", הוא אמר, הוא נשמע החלטי, בטוח בעצמו, רומיאו זיהה זאת בקולו והוא קיווה מאוד שהתשובה תהיה חיובית והוא יוכל להסתובב במתחם החופשי.
"פיליפ," אמר השופט.
"מה פיליפ? מה פיליפ? מה איתי?!" אמר רומיאו.
"זה רק מחמיר… אל תתעסק איתו…" אמר פיליפ ושילב את ידיו באיפוק.
"פיליפ", אמר השופט בהחלטיות, "אתה ורומיאו תשהו במתחם החופשי!"
פיליפ ורומיאו שמחו. פיליפ חייך אל רומיאו. רומיאו חייך אל פיליפ.
"אתם תצטרכו לזכור את הכללים," אמר השופט בנימה קולנית, כשהוא תוקע את אגרופו בשולחן העץ, "אסור לקפוץ על המיטות, לדפוק על השולחנות, לדבר בזמן האוכל…" אך בטרם השופט סיים את דבריו, הנערים כבר מיהרו לעלות במדרגות אל המתחם החופשי. מתחם בקומה החמישית שהיה כה גדול, אולם צבעוני ענק דמוי בית מלון, בו היה גם חדר אוכל וחדרי משחקים, חדר עיון, חדרי שינה, חדרי אירוח ומראהם של החדרים נראה מזמין. פיליפ ורומיאו נעצרו וניצבו מלפני הדלפק שבכניסה, אישה גדולה בעלת בטן תפוחה שהתנודדה לכאן ולכאן, שפניה היו גדולים ומעוותים, נתנה לפיליפ ורומיאו כרטיסים ומלבושים. פיליפ ורומיאו הביטו בכרטיסים שלהם ועלו לחדריהם בבטחה, כל אחד קיבל חדר אחר עם שותף אחר, אך הם הבטיחו לשמור על קשר זה עם זה, הם עלו במדרגות במהירות וראו את חדריהם הגדולים, קפצו על המיטות, זה בחדרו של זה וזה בחדרו של זה. כעבור שעות אחדות, פיליפ ורומיאו גילה את הנערים שהיו להם שותפים לחדריהם. השותפה של פיליפ הייתה מארי איורה, שנראתה בעיניו בתחילה, יפהפייה וחכמה, בעלת שכל ובינה, וצנועה. השותף של רומיאו, לחדרו היה רובי שגב, שנראה בעיניו כנער שנטפל, מציק, בעל חוש הומור, חייכן ואופטימי. אך פיליפ ורומיאו לא נתנו לרושם הראשוני להשפיע עליהם.
"שלום מארי", אמרה פיליפ.
"כדאי שתלך להתקלח עוד מעט יש כיבוי אורות."
"אני מודע לכך מארי, כלומר, כמעט מודע לכך, השופט הוא…"
"מה? אני לא מבינה?"
"השופט הוא דיבר ואוזני…"
"אוזנך?"
"לא יכולתי להטות את אוזני אליו, כי היו לי עניינים יותר חשובים לסדר", אמר פיליפ.
"עניינים יותר חשובים מלהקשיב לשופט, שהחליט עם הועדה שתשהה במתחם החופשי? אילו עניינים יכולים להיות יותר חשובים?…"
"אל תתחקרי אותי, מארי, אלו לא עניינים שלך! את רק השותפה שלי לחדר ותו לא!"
"הירגע, רק שאלתי, למה אתה ישר מתנפל?! אתה חייב ישר להתנפל, אה?! ורק שתדע שאני חכמה ומחכימה ואתה מפגין את מה שאתה לא אמור להפגין, לא מקשיב לשופט, אה? הבנתי איזה מן טיפוס אתה!" אמרה מארי.
רומיאו ופיליפ פסעו לעבר חדרי המקלחת המשותפים לכולם.
ושם התחוללה מריבה גדולה. חתול שחור עבר בין הנערים והכל נדחפו אל תוך המקלחות, אל הדלתות, הכול דפקו בחוזקה על תאי המקלחות בזעם.
"מה זה? על מה הם רבים?!" שאל רומיאו.
"על מי יכנס ראשון למקלחת", אמר פיליפ, "אני חושב."
"כולם כאן יצרנים?" שאל רומיאו.
"כן", אמר פיליפ, "אך הם יצרנים מסוגים שונים. חלק מהם שולטים ביסודות, חלק בברקים, חלק בעננים, באור, בלילה, משפיעים על אנשים, ואפילו על הסהר."
"מה?" נדהם רומיאו, "משפיעים על הסהר?!"
פיליפ הנהן בחיוך.
"אתה לא מודע לכך, אה?"
"ואתה, היית מודע לכוח שלך?"
"הייתי מודע כי אחי גם הוא יצרן, והוא הסביר לי על זה יותר, הוא השתמש בכוחו פעם אחת, אך זה היה כשהיה בן ארבע וחצי לפני הרבה זמן, והיום הוא בבית."
'אה…'
"גם לי יש אח", אמר רומיאו, "שמו יוקי. הוא בטח צועק מהחלון: 'רומיאו, רומיאו' וכל הרחוב שומע אותו."
"מה? כך הוא נוהג לעשות?!" שאל פיליפ בחיוך רחב.
"כן", אמר רומיאו, "אני יודע, זה הרגל מוזר, כשהוא לא רואה אותי אז הוא צועק מהחלון."
"אז מה? לא נתקלח היום?!" אמר פיליפ.
"הם צריכים מנהיג, כמו בסרטים שיצעק: 'שקט', וכולם יקשיבו לו."
"חוששני שפה זה לא כמו בסרטים", אמר פיליפ, "אני חושב שיש תאים נוספים בקומה העליונה."
"בקומה העליונה? קומת הבדיקות?!" רומיאו שאל בתדהמה.
"כן, שם, יש שם כמה תאים… ואיני חושב שיש שם הרבה נערים, רבים מהם מתעצלים ובוחרים להשתמש באלה…" אמר פיליפ ומשך בזרועו של רומיאו, ואז רומיאו נזכר בתחושת המועקה, כשאנטון משך אותו אל מחוץ לרחובות העיירה, אך הוא לא אמר דבר.
רומיאו נעצר לרגע.
"מה קרה רומיאו?" שאל פיליפ, מבולבל.
"אה… הכול בסדר, רק חשבתי על משהו…"
רומיאו ופיליפ נכנסו למעלית, הם עלו לקומה העליונה, יצאו מהמעלית ושם הם ראו את אנטון.
"רומיאו, אני עוד אגיש נגדך ערעור! 'המרחב החופשי' הזה…" אמר אנטון.
"תתעלם ממנו…" לחש פיליפ.
"מה? איך הוא יודע שאני במרחב החופשי?!"
"התוצאות מתעדכנות כל הזמן; הוא כנראה כבר הספיק לקרוא אותן, בוא כבר, אנחנו צריכים להזדרז, שנגיע לפני כיבוי אורות, זה לא נעים להגיע למיטות בחושך.. יש צללים מפחידים ואורו של הסהר…" אמר פיליפ, הוא אחז בזרועו של רומיאו, והם פסעו יחד לעבר תאי הרחצה.
נער אחד התרחץ בקומה.
חמשת התאים הנוספים נותרו פנויים, כך פיליפ ורומיאו חשבו לפחות.
רומיאו נכנס ראשון לאחד התאים ושם, כשפתח את הדלת, הבחין בכך שנער בשם בילי מתקלח שם והוא לא נער נחמד במיוחד, הוא גילה את זה יחסית מהר.
"תסגור את הדלת, ילד, תעיף את הידיים שלך מהדלת!"
"בילי! בילי! אל תדאג! אנחנו נסיים לפני כיבוי אורות!" קרא הנער האחר.
"גם אנחנו צריכים לסיים להתרחץ, קדימה רומיאו תתרחץ בתא הימני ואני בתא השמאלי!" אמר פיליפ.
פיליפ ורומיאו נכנסו לתאים והתקלחו.
לאחר שהתקלחו, התנגבו היטב והתלבשו, הם עלו במדרגות אל המתחם החופשי, רומיאו ופיליפ נכנסו למיטות, ומן הנימוס ברכו את השותפים לחדריהם בברכת לילה טוב.
כעבור זמן קצר, דפיקה נשמעה על דלת חדרו של רומיאו.
"רומיאו? רומיאו?"
רומיאו פקח את עיניו באיטיות.
זו הייתה האישה בעלת הבטן התפוחה, ששמה היה אליס.
"רומיאו, אתה יכול לבוא רגע בבקשה? יש כאן מישהו שרוצה לשוחח עמך!"
רומיאו קם ממיטתו, שפשף את עיניו באיטיות, ופסע אחרי אליס במסדרונות האפלוליים ושם, הבהיקה דלת לבנה שהייתה מוארת באור לבן, אליס ניצבה בפתח ורומיאו נכנס פנימה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך