אשמח לקרוא תגובות, ולדעת אם אכן יש קוראים לסיפור שלי.

כחול שחור אפור- פרק 7- הערעור

04/08/2016 934 צפיות אין תגובות
אשמח לקרוא תגובות, ולדעת אם אכן יש קוראים לסיפור שלי.

כחול שחור אפור- פרק 7- הערעור

הכול נכנסו לחדר האוכל, שם הוגשו פנקייקים, חביתות, סלטים וגבינות.
ואז רומיאו נזכר שאנטון אמר שהערעור בבוקר, הוא השתדל לאכול במהירות, הוא הכניס לפיו כף סלט ובלס ירק ירק, ואחר כך את הגבינות הקשות בלעיסות ארוכות ואת החביתות והחביתיות, הפנקייקים…
ריצ'ארד פנה אל רומיאו.
"נו, רומיאו… רומיאו…"
"ריצ'ארד, איני יכול לדבר עכשיו."
"למה?"
"אני עסוק", אמר רומיאו ושתק לרגע, "אני אספר לך אחר כך , אם אוכל."
"אחר כך?" שאל ריצ'ארד, "הכל בסדר איתך רומיאו?"
"כן, הכל בסדר ריצ'ארד, אל תיטפל!"
"אל מה?"
"אל תיטפל. אינך יודע מה פירוש 'תיטפל'."
"אני יודע מה פירוש 'תיטפל', פשוט לא שמעתי אותך , עכשיו אתה נטפל!"
"טוב, תן לי לסיים לאכול בשקט. אני צריך להזדרז!"
"להזדרז?" שאל ריצ'ארד בתדהמה, "אם כך לא אפריע לך, אם יש לך סיבות אישיות שלא נוגעות אליי, שאני לא אמור להיטפל אליך, כשפגשתי את אנטון איזה שבע מאות פעם וחשבתי על כך שאני יכול לעזור לך, אך כעת אין ביכולתי לעזור לך כיוון שאתה חושב שאני נטפל אליך בצורה מוגזמת כמו טפיל שנטפל ל…"
"איך אתה יודע שזה קשור לאנטון?"
"לאנטון ולשופט", אמר ריצ'ארד בחיוך מסופק.
"מה? איך אתה יודע?"
"שמעתי את השיחה שלך ושל אנטון אתמול בלילה, שיחה שטרדה את מנוחתי באמת, את מנוחתי ואת מנוחת חברי הלוויה שלי, שהתרוצצו כמו עכברושים קטנים בליל, כמו חפרפרות, שעולות על זרועות מחוספסות, כשהן תרות אחרי אדמת האפלה", אמר ריצ'ארד בחיוך שובבי.
רומיאו הכניס לפיו חתיכת גבינה נוספת.
"בעצם", אמר ריצ'ארד, נזכרתי." וחתך את החביתה אט אט עם הסכין.
"מה?"
"אנטון עומד להגיש נגדך ערעור, אני צודק או שאני שוגה?"
"מה אתה מצפה שאענה לך אם שמעת בערך את כל מה שלא היית צריך לשמוע."
"אה, זה מפריע לך?!" אמר ריצ'ארד בקולו הרגוע, "אה, אני מבין, תכף תאמר לי שכשאני משוטט בלילה עם העכברושים העיוורים החטטנים שלי, זה גם מפריע לך."
"ריצ'ארד, לא לזה התכוונתי," אמר רומיאו בקול חנוק ובלע את רוקו, "אם אתה באמת שמעת את השיחה שלי עם אנטון, אתה אמור להבין שאנטון מערער על החלטת הועדה, שאני אשהה במתחם החופשי, ואז לא אשהה במקום הזה, שטוב לי בו, ויש לי קצת מנוחה מאחי, יוקי."
"מנוחה מאחיך?" שאל רומיאו, נפעם ומתפלא, ואז אמר בקול שקט: "אין דבר כזה לנוח מאחים, לפחות לא אצלנו במתחם החופשי, כאן כולם אחים של כולם, אפילו דרק, אחד מהעכברושים המגעילים החטטניים שלי, אף על פי שאני לא סובל את התנהגותו ואופן דיבורו המוזר, ומראהו המשונה, ולבושו המרתיע, איני אומר לו דבר, ואני מתייחס אליו כמו אל אח, אתה מבין את זה? לא, חוששני שאינך מבין את זה. אולי מארי, שותפו של פיליפ הייתה צריכה לאמר לך את הדברים הללו, מארי ותיקה, היא מתחברת לכולם בקלות. אפילו פיליפ שוחח עמה אתמול בערב על דבר- מה, איני יודע על מה, אבל היא שוחחה עמו והוא שוחח עמה, כמו תחילתה של ידידות נפלאה, גם אני מחבב את מארי. כולם מחבבים את מארי, ואתה רוצה מנוחה מאחיך הביולוגי, יוקי? אני שואל אותך ותענה לי בכנות: זה מה שאתה רוצה?! כי בקצב הזה, הסהר לא ייעתר לבקשותיך, ויחייך אליך שוב את החיוך השטני שלו, חסר השיניים, לא תוכל לשלוט בכוחותיך ולמזג את רגשותיך, אתה פשוט תעוף מכאן."
רומיאו קם מהשולחן בזעף, הוא השליך את הסכין והמזלג שלו לעבר ריצ'ארד המבוהל, שישב מולו ותפס את הסכין והמזלג בידיו. הוא חייך בערמומיות ובגאווה. רומיאו התחיל לתעב אותו, לשנוא אותו, הוא ממש לא רצה להתלוות אליו, בעיקר בגלל איך שהוא מכנה את נערי הלוויה שלו, "עכברושים עיוורים חסרי עיניים", תיאור מזוויע, נורא… "עכברושים מגועלים…" אולם הם לא חבריו, הם רק נערי לוויה, אך גם כלפי נערי לוויה הוא צריך לנהוג באופן מכבד.
רומיאו הלך משם, הוא לא רצה לראות את הפרצוף המתועב של ריצ'ארד. הוא שנא אותו פשוט שנא אותו, הוא השליח כמה מהכפות בדרך, כפות כבדות מסלסלת הקש, בקצה שולחן האוכל הרחב, רומיאו פשוט הלך משם, הוא הפשיל לרגע את שרווליו והבחין בזרועו המצולקת, המסכים הבוהקים שוב נגלו לנגד עיניו; כחול שחור אפור, כחול שחור אפור, שוב ושוב ושוב, הצבעים הופיעו בזה אחר זה, וכעבור דקה הם נעלמו כלא היו. רומיאו ירד במדרגות לקומה החמישית, מדרגות לולייניות כה רבות, שהיו מפותלות ומעוקלות, כמסע ארוך, מייגע ומסוכן, שהיה צריך לעבור, בחדר מדרגות מואר למחצה. רומיאו פתח את הדלת ונכנס אל השופט.
אנטון המתין שם, הוא שילב את ידיו בחיוך מאופק והביט ברומיאו מזווית עינו. "רומיאו", אמר השופט, "אנטון טוען כאן שהוא קרא לך מחדרך ושוחח עמך והסביר לך מהם הנימוקים, לכך שהוא לא רוצה שתשהה במתחם החופשי, אלא במתחם הכלובים הסגור, האם זה נכון?"
אנטון הביט ברומיאו, הוא הניע את מבטו מתחת לסנטרו ומעל צווארו והצביע עליו, על רומיאו. רומיאו נרתע, הוא נראה מפוחד לרגע, ואז אישר בקול חנוק: "כן."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך