כיפה אדומה – הבקבוק שאמור להגן עליי

"קחי את זה, ותהיי מוגנת!" הוא דחק בה ודחף את בקבוקון הבדולח אל ידיה של הנערה המתוסכלת.
"איך אוכל לבטוח בך שוב?" שאלה אותו ובחנה את תכולת הבקבוק. הנוזל היה סמיך בצבע חום סגלגל. הוא ביעבע קלות והכתים את כל דפנות הבקבוק. היא החזיקה בו חזק, חזק מידי, עד ששניהם התפעלו שהוא לא נשבר בין שתי ידיה החיוורות והקרות.
"אני מניח שתצטרכי להאמין בי, לי." עיניו ברקו באור הירח שהסתננן מבעד לצמרות העצים הסבוכות והעבות. הוא הסתכל עליה כמנסה להבין מה היא חושבת ברגע זה.
"תודה!" היא אמרה, ניגבה דמעה מעינה, הסתובבה ורצה אל מעבה היער, הדרך חזרה לכפר, בעודה חובשת את כובע הגלימה הכהה.
"היזהרי, רוביאה!" צעק אחריה.
"קרא לי אדומה, כיפה אדומה!" קראה אליו. הוא התבונן בה עד שנעלמה בחשכת היער. היא נעצרה ושתתה את תכולת הבקבוק.
"אמרת שזה ישמור עליי!"
"שיקרתי!" אמר והוציא חרב ארוכה וכסופה.

-כמה שבועות לפני כן-

"רוביאה!" קולה הצורמני של קרוליין נשמע מבעד לדלת העץ הדקה של חדרה הקטן של רוביאה.
"כן, סבתא?" שאלה כשסיימה לסרק את שיערה השחור והחלק. היא התבוננה במראה העגולה ובחנה את עצמה, היא השתנתה מאז התקרית, מאז כמעט נהרגה בידי חבורת זאבים. גוון עורה הפך חיוור יותר, עיניה נהפכו אדומות יותר, גדולות יותר. היא גבהה, ונהייתה רזה יותר, ומשום מה, גם חזקה יותר. היא השפילה את שרוול שמלתה הלבן והארוך ובהתה בצלקות הסגלגלות שהשאיר מנהיג להקת הזאבים.
"קדימה רוביאה! תפסיקי לטפח את עצמך! את לא יוצאת אל המסבאה רק לאסוף כמה פטריות!" זעפה בה קרוליין כשנכנסה לחדר וראתה את רוביאה מתבוננת בעצמה במראה.
"סבתא, אני משתנה?" שאלה אותה בעיניים גדולות.
"במראה? אולי קצת, אבל בתוך תוכך, נשארת אותו הדבר, רק אמיצה יותר. כשהתגברת על הפחד ושיספת את גרונו של הזאב הזה, זה מה שהפך אותך אמיצה יותר." חיוך עלה על פניה של קרוליין ואחריו דמעה זלגה וחיוכה נמוג, "עכשיו אספי את סלך, אנחנו צריכות למצוא פטריות שמפיניון טובות הערב, יש לנו אורחים." היא יצאה מהחדר מנסה להחניק יבבה.
"סבתא, הכל בסדר?"
"כן, כן, קדימה, אספי את חפצייך, אנחנו יוצאת עכשיו לפני שהחיות יאכלו את כולן." היא יצאה מהחדר, לקחה טנא גדול ועמוק עדוי קש וכך גם רוביאה, הן יצאו מביתם אל עבר קרחת היער. צעדיהם היו כבדים בשלג הירד בלילה וכיסה את כל האזור בעטיפה לבנה.
"קר לך יקירתי?" שאלה קרוליין את רוביאה וסידרה את תסרוקתה הגבוהה והלבנה. היא הורידה מעליה את מעיל הפרווה הגדול והחם שלה והושיטה אותו לרוביאה.
"לא תודה סבתא, אני בסדר!" אמרה וחיבקה את עצמה בניסיון לחמם את גופה הצנום המכוסה בד דק לבן עם עיטורים ירוקים.
"תקבלי את מה שנותנים לך, גם אם זה מוצא חן בעינייך ואם לא." אמרה ועיניה הכחולות חדרו דרך משקפי החרמש העקומות שלה. רוביאה נאנחה ולבשה את המעיל הגדול.
"מוזר." אמרה רוביאה.
"מה העניין?" שאלה סבתה והסתכלה על הנקודה שהסתכלה עליה רוביאה.
"השמש, היא כבר שוקעת." היא הסתכלה בפחד על סבתה, "אבל רק בוקר, מה קורה פה סבתא?"
"קסם, קסם אפל מאוד, כדאי שנחזור הביתה. תאספי מים מהבאר של השכנים, ותעשי זאת מהר, בךי עיכובים מיותרים!" אמרה קרוליין והחלה למהר חזרה לביתן שהיה בעמק המכוסה לבן. גשם החל לטפטף ורוביאה המשיכה לטפס על הגבעה הגדולה אל הבית הקרוב ביותר. הגשם כבר הפך רועש וחזק כשהגיעה רוביאה אל בקתת העץ הקטנה שהיתה בראש הגבעה. היא דפקה בדלת והתעטפה במעיל החום הכבד. שיערה השחור נדבק למצחה והסתיר את דה ראייתה.
"יש כאן מישהו?" קראה רוביאה אל תוך הבית. היא דפקה שוב בדלת והבחינה שהדלת פתוחה קלות. היא פתחה אותה וחריקה צורמנית נשמעה. הבקתה היתה מוארת מנברשת נרות קטנה והיו בה ספה, אח, שטיח, שולחן, כיריים וכמה כיסאות.
"שלום? יש מישהו בבית?" רוביאה נכנסה אל תוך הבקתה ובחנה את קירות הבקתה. חריצים וחתכים עמוקים ניצבו בהם כאילו חיה היתה בתוך הבית וניסתה להרוס את הקירות. ליד כל החתכים ניצבו ארבע שלשלאות מברזל מגואלות בדם.
"יש כאן מישהו?" צעקה רוביאה.
"לא צריך לצעוק." כל נשמע מספת העור. הדמות התרוממה מהספה והבחינה ברוביאה.
"שלום לך אדומה, מה שלומך?" הוא שאל. שיערו היה חום כהה, עיניים שחורות חודרות, גוון עור חיוור. הוא היה גבוה ולבוש בגדים עבים וחמים.
"איך אתה יודע את שמי?" שאלה רוביאה.
"אני מניח שבאת בשביל לבקש משהו?" שאל, "לא הצגתי את עצמי, שמי הוא גרייסון."
" טוב, גרייסון, סבתי שלחה אותי לכאן לבקש מים, כי… הדלי נפל אל הבאר ונשבר ואנחנו צריכות לבנות אחד חדש, זה הכל. אוכל לשאוב ממך מים?"
"בטח! אבל כשהסערה תחלוף, יקירתי, לא אתן לך לצאת חזרה אל ביתך בסערה כזאת. הישארי איתי, אני בדיוק מכין צלי."
"אשאר, אבל לזמן קצר." אמרה רוביאה.
חיוך עלה על פניו, "מצויין, אדומה, את יכולה לשבת לצידי." פיו התרחב וחשף שיניים גדולות וחדות, צחורות. הירח בהק בשמיים השחורים ועיניו של גרייסון הפכו צהובות. אישוניו התרחבו טפרים צמחו באצבעותיו.
"גרייסון?" רוביאה התרחקה ממנו באיטיות בזמן שפרווה צמחה על גופו ואוזניו התרחבו והפכו מחודדות. הוא הפך לזאב חום על שני רגליים.
"טרף!" הוא אמר ורוביאה שקעה בחיזיון מאירועי אתמול. שני זאבים, אחד מהם הוא גרייסון, עוד אחד לבן שנשך אותה, היא ניסתה לברוח והיא כרתה את ראשו והניחה לו לגסוס בזמן שגרייסון הזאב ברח.
"אתה! אתה זה שתקף אותי אתמול!"
"אל תפחדי אדומה! הישארי איתי!" במקום מסויים בפרקי ידיו לא היתה פרווה אלא רק כתמים שחורים ודם קרוש.
"בשבילך השלשלאות נכון?"
"בואי הנה!" אמר גרייסון ורוביאה פתחה את דלת הבקתה ויצאה בריצה במורד הגבעה.
"לא תוכלי לברוח לנצח!" הוא נעמד על ארבע ויצא בריצה אחריה. הוא השיג אותה ובעזרת טפריו קרע חתיכות עור מידה השמאלית ודם נטף מהחתכים והכתים את השלג הצחור.
היא הרגישה צריבה במעלה גבה.
"מה קורה לי?" שאלה כשראתה את ציפורניה הופכות לטפרים חדים וארוכים. פיה נמשך לאחור והתרחב ושיניה הפכו חדות יותר. פרווה שחורה צמחה על כל גופה ובגדיה נפלו ממנה. עיניה האדומות התרחבו והפכו דולות יותר, פראיות יותר.
"זוהי ההזדאבות יקירתי! הפכת לאחת כמוני!" הא אמר וניגש אל רוביאה בזמן שקם על שני רגליו. "כל לילה שיש בו ירח תהפכי לכזאת ותפגעי באנשים, תרצי טרף!"
"למה הלילה ירד מוקדם כל כך?" שאלה אותו רוביאה כשתהליך ההזדאבות נגמר, כשהייתה זאבה לגמרי.
"זהו, יקירתי, היה עוץ-לי גוץ-לי, חברנו היקר, הוא ידע שתהפכי לכזאת, הוא פשוט רצה, לזרז את העניינים."
"אבל אני לא רוצה להיות כזאת."
"זהו רק עניין של זמן עד שתהפכי פראית יותר. ועד אז…" אמר ונעלם בחשכה. רוביאה נשארה בראש הגבעה, בקור האכזר, כדי שלא תפגע בסבתה, מחר בבוקר, תברח.

"עוץ- לי! התגלה בפניי!" קראה רובי במעבה היער. היא סידרה את גלימתה הכהה ואת שמלתה הדקה הירוקה מתחתיה. "אהובח, אני מבקשת!" קראה שוב ודמעות זלגו מעיניה.
"רוביאה." קול נשמע מאחוריה. היא הסתובבה וראתה מולה איש בשנות העשרים לחייו, לבוש חולצה שחורה ומכופתרת ומכנסיים שחורות חלקות. עור גופו היה חיוור ביותר ועיניו הזהובות-ירוקות נצצו בעור הירח. הוא היה גבוה ונאה ושיערו השחור החלק השתלב טוב מאוד בסביבת העצים שכל כך אהב.
"אהובי!" אמרה ונישקה אותו נשיקה מלאת אהבה ותשוקה. הוא התנתק ממנה.
"את יודעת למה התגלתי בפנייך?"
"זוהי הפעם האחרונה שנתראה, נכון?" שאלה ודמעות שוב הציפו את עיניה.
"כן, זוהי הפעם האחרונה, עוד מעט כולם ירדפו אחרייך, הם כבר הגיעו אל גרייסון רוביאה! לכן הכנתי לך את זה." הוא הושיט לה בקבוק בדולח קטן.
"מה זה?" היא שאלה.
"זה יגן עלייך, רק תשתי אותו." אמר לה.
"אני לא יכולה. מה זה יעשה לי?" מחתה.
"קחי את זה, ותהיי מוגנת!" הוא דחק בה ודחף את בקבוקון הבדולח אל ידיה של הנערה המתוסכלת.
"איך אוכל לבטוח בך שוב?"
"תשכחי כבר את סיפורה של סינדרלה, והביטי לי בעיניים, זה יגן עלייך!"
"אתה הרגת פיה! ובסוף גם סינדרלה נהרגה!"
"תקחי כבר את הבקבוק!" דחק בה שוב. "אני מניח שתצטרכי להאמין לי, לבטוח בי."
"תודה!" היא אמרה, ניגבה דמעה מעינה, הסתובבה ורצה אל מעבה היער, הדרך חזרה לכפר, בעודה חובשת את כובע הגלימה הכהה.
"היזהרי, רוביאה!" צעק אחריה.
"קרא לי אדומה, כיפה אדומה!" קראה אליו. הוא התבונן בה עד שנעלמה בחשכת היער. היא מעדה על גזע עץ שנפל ונשמה עמוק. היא בחנה שוב את תכולת הבקבוק החום סגלגל המבעבע, לקחה נשימה עמוקה, פתחה את הבקבוק, ושתתה את תכולתו. נשימתה נעתקה כאשר תהליך ההזדאבות התחיל שוב, למרות השיקוי ששתתה יחד עם גרייסון ממליפיסנט.
כשהתהליך נגמר היתה שוב אותה זאבה שחורה.
"אמרת שזה יגן עליי!" עוץ-לי גוץ- לי הופיע לצד רוביאה. הוא שלף חרב ארוכה ממתכת.
"לקח לגלגול הבא, רוביאה? אל תבטחי באנשים שיש בידם כוח!" הוא אמר.
"אבל אהבת אותי! אתה אוהב אותי!" זו היתה הפעם הראשונה שעוץ-לי ראה זאבה בוכה ומתייפחת.
"אעשה הכל כדי לא לתת לאנשי הכפר את התענוג להרוג אותך! אני מצטער." הוא הזיל דמעה, ותקע את חרבו בגופה של הזאבה השחורה.