כנפיים | פרק 1

היי, לכל מי שקורא את הסיפור בפעם הראשונה, אז יש גם פרולוג, לקרוא אותו זה חשוב!!!

פרק 1

-לילה מלא סיוטים-
"לֶיְיטוֹן!" שמעתי את נֶיְיתָ'ן קורא לי כאילו הוא ברח עכשיו מסיוט לילי. הסתובבתי באיטיות בכיסאי, והבטתי בו בגבה מורמת. "וואו, מישהו פה נרדם ממש חזק." אמרתי. אני חייבת להודות שנֶיְיתָ'ן כמעט אף פעם לא נרדם מחוץ למיטה שלו, אבל הפעם זה היה נראה כאילו מישהו גרר אותו על הגב בגינה בזמן שהוא ישן אחרי זריקת הרדמה מלאה. לא באמת ציפיתי שהוא יירדם שם, באמת, אבל פשוט הרגשתי שאני חייבת ללכת להגיד לו שלא יירדם. מוזרה, נכון? כן, אמרו לי את זה הרבה פעמים. אבל עכשיו כשהסתכלתי עליו הוא היה נראה על הפנים לעומת המצב רוח הטוב כל כך שהיה לו היום. הוא אמר שהוא בטוח שיהיה משהו שידפוק לו את היום. טוב, כנראה זה קרה.
"לֶיְיטוֹן, זה לא מצחיק. מה השעה?" הוא שאל בהיסטריה.
"אחת עשרה וחצי, ישנת בערך במשך שעתיים וחצי." הנחתי את ידיי על משענת העץ השחורה של הכיסא עליו ישבתי במטבח, והשענתי עליהן את סנטרי בזמן שנֶיְיתָ'ן קרס על הכיסא הכי רחוק מהספרים, המחברות והדפים שלי של התרגילים במתמטיקה שהיו מפוזרים על חצי שולחן.
"אז מה קרה? לא ראית כלום בסוף?" שאלתי כשהוא לא דיבר ורק בהה בתקרה.
הוא נד בראשו בלי כוח כאילו לא ישן כמה לילות והוא אחרי יום ארוך ומפרך, ואמר: "לא. היה לי חלום מטורף."
"על מה?" שאלתי, וסובבתי את העיפרון בין אצבעותיי. אבל למרבה הפתעתי הוא רק הביט בי לרגע במבט שאמר: את-ממש-לא-רוצה-לדעת, ואז קם והחל ללכת לעבר המדרגות לקומה למעלה.
"אני לא רוצה לדבר על זה." הוא אמר, ודשדש קדימה ברגליים כושלות. מה עובר עליו?
"אתה יודע שכשלא מספרים לאף אחד על החלום שלו הוא בסוף מתגשם, נכון?"
הוא נעצר בבת אחת כשרגלו האחת כבר על מדרגת העץ הכהה. הוא הסתובב אליי פתאום, ובעיניו בער אור שלא זיהיתי.
"לעולם אל תגידי את זה שוב." הוא לחש בקול החלטי, ובין גבותיו ראיתי קמט עמוק, ובעיניו נגלה לי גם עכשיו פחד.
נֶיְיתָ'ן לא חיכה שאני יגיב על האמירה המוזרה הזאת, ועלה במהירות במדרגות כאילו הוא בורח ממישהו. נשפתי דרך הפה בלי להבין את המוזרות של אחי התאום ופניתי לגמור את התרגילים האחרונים לקראת המבחן מחר.
אבל למרות שזה נראה ככה, הדברים לא היו בכלל כאלה פשוטים. היום שלי עבר עליי לא רע. אומנם אני לא הייתי זאת שהסתובבה בבית הספר כאילו זה היום המאושר והיפה בחיי, אבל היו לי ימים יותר גרועים.
זה היה באמצע ההפסקה העשרים בערך שעשיתי מהלמידה למבחן, הלכתי לראות מה שלום נֶיְיתָ'ן בגינה. הוא היה שרוע על הנדנדה כשרגל אחת נגררת על הדשא, ושתי ידיו מאחורי ראשו. אם אֶלִי, החברה הכי טובה שלי הייתה רואה אותו ככה היא הייתה נמסה לשלולית של אושר בו במקום. היא דלוקה עליו כמו עוד מספר לא מבוטל של בנות בכיתה שלנו, והעדפתי תמיד לסלק אותו מהבית כשהיינו צריכות ללמוד למבחן או משהו כי אז היא הייתה בוהה בו בלי להתרכז בכלל, וחיוך דבילי מרוח לה על כל הפרצוף. נֶיְיתָ'ן לעומת זאת היה אחד מבני האדם הכי שקטים ולא מתבלטים שיש. הוא תמיד עוזר לכולם בצורה נדיבה עד כדי חירפון לפעמים, אבל הוא היה תמיד טיפוס מסתגר שאוהב לחיות בבועה שלו. לפי מיטב ידיעתי (ובזכות אֶלִי היא ממש טובה, כי היא לא מפסיקה לבלבל לי את המוח לפעמים) לנֶיְיתָ'ן אף פעם לא הייתה חברה למרות שהוא כבר בן שבע עשרה, ובערך כל בת שפויה שאני מכירה הייתה רוצה לצאת איתו. טיפוס, מה לעשות. אני חושבת שהוא פשוט לא שם לב לזה בכלל.
אבל תמיד שמעתי שאומרים שבין תאומים יש קשר מיוחד. אני אף פעם לא ראיתי שום דבר מיוחד כלשהו. אולי העובדה שאנחנו תמיד מקבלים את אותם הציונים בדיוק גורם למורים לחשוב שיש לנו איזה יכולות סופר-על מיוחדות של העתקה במבחנים, אבל לא. ממש לא. אני נוהגת לומר שזה סתם צירוף מקרים מטומטם, אבל שיהיה.
ואז, מיד אחרי שחזרתי לדאבוני לפתירת התרגילים, והקריין המשועמם עד מוות בחדשות במחשב הנייד הפתוח מעל ערימת ספרים הודיע שליקוי הירח התחיל כשחיוכו נמתח מאוזן לאוזן, הרגשתי בזה. כאב חד לעמוק בחזה, כאילו מישהו נועץ את ציפורניו בלב שלי בלי שום רחמים. כמובן שמיד שתיתי קולה כדי להתעורר ולהזרים קצת עודף אדרנלין בדם, אבל ברור עוד יותר מזה שזה לא עבד, ועד רגע קטן לפני שנֶיְיתָ'ן התפרץ לכאן זה הפסיק. הכאב החד חסר הרגישות פשוט נעלם פתאום, וכל מה שנשאר לי לעשות עכשיו היה לתהות אם באמת אין איזשהו קשר בינינו.
אישית, אני מקווה שלא.
"אההה, סוף סוף." מלמלתי לעצמי כשפתרתי את התרגיל האחרון בספר. התחלתי לסגור את כל המחברות והספרים שעל השולחן. הערמתי את כל הדברים בידיי, ועליתי לקומה למעלה כדי לשים את הדברים במקום. נכנסתי לחדר שלי והנחתי את כל הערימה בצורה מסודרת על הכתביה. החדר שלי היה בינוני בדיוק כמו שאני אוהבת, מחופה ברצפת עץ ומה שנראה על הקיר מתחת לכל הציורים שלי ושנֶיְיתָ'ן נתן לי וכל מיני תמונות פוסטר גדולות, היה בצבעי קרם, ירוק תפוח ואדום. הכתביה שלי הייתה עמוסה אבל מסודרת, ואיפשהו באמצע היו מונחים המחשב ומקלדת. העברתי מבט אחרון על החדר לראות אם יש איזשהו משהו למחר שצריך לעשות ושכחתי, ואז יצאתי מהחדר.
החדר שלי היה בקצה המסדרון הארוך, והחדר של נֶיְיתָ'ן ממש לידו. כשעברתי על פני חדרו של נֶיְיתָ'ן ראיתי שהדלת פתוחה לרווחה, וחושך שורר שם. מוזר. כשנכנסתי לחדר שלי לא שמתי לב שהדלת שלו פתוחה, והוא אף פעם לא משאיר אותה פתוחה. והוא גם אף פעם לא הולך לישון מוקדם. הוא אוהב להישאר ער בלילה יותר ממה שאני.
לא יכולתי להתאפק, ונכנסתי לחדר בשקט, על קצות האצבעות. נֶיְיתָ'ן היה ממוטט על המיטה, הוא אפילו לא הוריד את המכנסיים והחליף לפיג'מה וכבר נרדם. ממש לא נֶיְיתָ'ן.
הסתכלתי מסביב, החולצה שלו הייתה זרוקה ליד המראה שליד הדלת, וכשהבטתי בגבו הבנתי גם למה. על כתפו השמאלית היחידה שראיתי מתחת לשמיכה שנפלה ברובה שתי פסים ארוכים, כהים וכואבים למראה שנמשכו על כתפו והיה לי חשד שזה דם. לא, הייתי בטוחה שזה דם. לא העזתי להזיז את השמיכה ולראות מה קרה לו בשאר גבו, פחדתי שהוא יתעורר.
מה קרה לו?
לא יכולתי לענות על זה, ומן הסתם שהוא לא ירצה לדבר על זה גם.
יצאתי מהחדר מבולבלת יותר ממה שהייתי כשנכנסתי, וירדתי במדרגות לסלון. התיישבתי על הספה הרכה ושקעתי בתוכה. ניסיתי לא להרהר כל כך במה שקרה הערב , אבל לא ממש הצלחתי. נכנסתי לאתר לסרטים עם צפייה ישירה, והתחלתי לראות את הסרט הראשון שקפץ לראש הטור.

"לֶיְיטוֹן דִיסְטָנְס." קול צלול ונקי נישא אליי מהשום דבר שמולי, והדהד סביבי.
הסתובבתי במקומי וחיפשתי את המדבר. "הלו?" שאלתי כשלא ראיתי כלום בלבן זכוכית שקוף שראיתי בכל מקום חוץ ממתחת לרגליי. "מישהו פה?"
אף אחד לא ענה לי.
"מי זה?" שאלתי שוב, הפעם בקול יותר כשמשום מה חשתי שיש עוד נוכחות זרה לידי. אבל לא היה שם אף אחד.
לאט לאט התבהר הצבע חסר החיים שסביבי, וראיתי שאני עומדת לא פחות ולא יותר מאשר על ענן. האורות הרחוקים של העיר שלי הבהבו מתחתיי ושמי הלילה המשתרעים עד האופק שלחו אליי קריצות של אלפי כוכבים. רוח קרה נשבה כאן למעלה ופרעה את שערי הארוך באכזריות.
"היזהרי," הקול הדהד שוב סביבי, אבל הרבה יותר חלש ומרוחק.
"מי זה?!" צעקתי, והידקתי את ידיי סביב זרועותיי. היה לי קר, והדביל שהחליט להביא אותי למסע תעופה קטן בשמי הארץ לא חשב על האפשרות שאולי אני לא מעוניינת.
"אנחנו כאן כדי להזהיר אותך." הקול הדהד.
"כן את זה הבנתי כבר! איפה אני? מי אתם?" זעקתי אל שמיי הלילה, וכמו יד בלתי נראית סובבה אותי לאחור. עננים שחורים החלו להתרבות ולהתפרש לכל אורך השמים, והייתה לי הרגשה שזה לא מראה על משהו טוב.
"אנחנו חלשים," אמר הקול, ופתאום התחלתי לצנוח למטה לכיוון גגות הבתים המתקרבים אליי במהירות לא ידידותית במיוחד. פתאום, זיהיתי עם כל הרוח הצולפת את הבית שלנו בדיוק מתחתיי. כן, ממש מעודד. הוא היה חייב להזכיר דווקא עכשיו כשאני צונחת ככל הנראה אל מותי הבטוח שהוא והכנופיה האדיוטית שלו חלשים?
"לא יכולנו להיפגש קודם, אבל זה מה שאנחנו רוצים להראות לך."
לפני שהספקתי לקלל את הקול המאנפף בכל הקללות הכי טובות שלמדתי בתקופה הלא הכי זוהרת בחיי, ראיתי את הירח האדום של הליקוי ירח, ולאחר רגע את נֶיְיתָ'ן על הנדנדה בגינה. הוא נע בחוסר נוחות, אבל אז בבת אחת הכול הלבין שוב, וקווי מתאר לא ברורים של מקום גדול נצטיירו בקווים מטושטשים סביבי ודמות יחידה התבהרה לפני ברורה וחדה עד כאב.
זה היה נער גבוה עם שיער שחור ועיניים ירוקות חודרות שננעצו בי ברגשות מעורבים של כעס, שנאה ואהבה. הוא לבש רק מכנסיים, רגליו היו יחפות והרוח הסתובבה סביבו כאילו הוא אדונה הבלתי מעורער. אבל הדבר הכי מפחיד בדמותו הרצינית, הכאובה ומלאת החוסר האכפתיות המכוון לאחר בגידה שלא ידעתי עליה, היו זוג כנפיים שחורות מפחידות בגודלן שנפרשו משני צדדיו, ויכולתי לראות על זרועותיו השריריות וצווארו מן סימנים מתפתלים שהזכירו לי מין סוג מעוות של שיחי פרחים מטפסים.
אבל מהר כמו שהנער הופיע ככה הוא נעלם. בקושי הספקתי לתהות מה אני אמורה להסיק ממראהו, והדבר הבא שראיתי אחרי לובן זוהר היה את נֶיְיתָ'ן מתעורר בנפילה כואבת מן הנדנדה לאדמה, כשאת חולצתו מכתימים כמה פסי דם ארוכים שנעלמו למגע ידו הממשש את מקום הפגיעה בלי להיות מודע למה שמחוללות אצבעותיו מאחורי גבו.
"היזהרי לֶיְיטוֹן דִיסְטָנְס." הדהד הקול באוזניי שוב, רגע לפני שפקחתי את עיניי, "היזהרי…"

פקחתי את עיניי בבת אחת, ובהיתי במסך המחשב נייד בלי באמת לראות אותו כשליבי דופק נגד צלעותיי, בדיוק בקטע בו בחור עם בגדיי המאה השש עשרה יורה כדור מרובה ארוך ומפיל חייל במדים מטונפים. לחצתי בחדות על המקלדת וסגרתי את החלון של הסרט.
הבית היה שקט בצורה מלחיצה, בייחוד לאחר חלום כזה, וכל רעש הכי קטן גרם לי לקפוץ בבהלה. החלטתי שמחר אני אשאל את נֶיְיתָ'ן מה קרה אתמול, או יותר נכון אני אכריח אותו לענות לי כי מן הסתם שהוא לא ירצה לומר לי כלום.
סגרתי את המסך בלי לדאוג שכל החלונות כבויים, והלכתי על קצות האצבעות לחדר למעלה כשעצביי וכל חושיי דרוכים כמו קפיצים טובים מידי.
זה היה הלילה הראשון מאז שההורים שלנו טסו לברזיל כדי לעצב שם איזשהו בניין חדש מטעם הממשלה או משהו. אבא שלי הוא אדריכל ואימא שלי היא מעצבת פנים, אז ככה שהם פתחו ביחד משרד והוא הצליח להם מאוד, ועכשיו הם נעלמו להם לארבעה חודשים ארוכים כדי לעצב איזה בניין משרדים ענק, שיהיו גם דירות על פני קומות שלמות לכל המיליונרים שמה. אני לא מתלוננת, מי לא רוצה קצת להיות עצמאי? אבל דווקא עכשיו, כל הדברים המוזרים האלו קורים. האמת היא, אולי זה טוב שזה דווקא כשהם לא בית. לא הייתי יודעת להסביר להם את מה שעבר עליי היום.
נכנסתי לחדרי, והורדתי את בגדיי כמה שיותר מהר כדי שאוכל לצלול אל מתחת לשמיכת הפוך בבגדי הפיג'מה הקלילים ולגלוש לשינה עמוקה, בלי חלומות.
אני מקווה.