כנפיים | פרק 4

פרק 4

-תאומים לנצח-
"עוף מהבית." אמרתי בקול קפוא. אני לא יודעת מתי נעמדתי, אבל כל מה שידעתי עכשיו זה שלא איכפת לי מה קרה עד עכשיו, אבל אני מתחילה מחדש. אין חלומות מוזרים, אין התמוטטיות בשירותי הבנים. כלום. הכול בסדר, נחמד, עליז וטוב.
למזלו הממש גדול של נֶיְיתָ'ן, הוא לא אמר כלום, ורק בהה בפיטר פן בעיניים בגודל של צלחות מרק.
" לֶיְיטוֹן, תירגעי." אמר פיטר, וקם גם הוא בניסיון להרגיע אותי.
"פיטר," אמרתי בקול קר כמו קרח, "צא מהבית שלנו עכשיו."
"בבקשה לֶיְיטוֹן, אני מתחנן. אני לא יכול להשאיר את שניכם ככה לבד. אתם צריכים שמישהו יעזור לכם להתמודד עם מה שאתם. עם מה שאת יותר נכ-"
"לך!"
את זה כבר כמעט צרחתי. מר פיטר פן לא-מאוד-חכם הבין כנראה את המסר סוף סוף, והוריד את ידיו לצידי גופו ברפיון.
"אוקיי," הוא אמר, "אני אשאיר פה את מספר הטלפון שלי למקרה שבכל זאת תצטרכו עזרה." הוא אמר בשקט, אבל בכלל לא היה אכפת לי שהוא נראה ממש מבואס ועצוב מהדרך בה התנהגתי. שילבתי את ידי בכעס, וניסיתי שלא להביט בנֶיְיתָ'ן שישב בעיניים ריקות ליד השולחן. נכון שברגע שהוא סיים את המשפט ידעתי שאני הולכת לקרוע לגזרים את הדף עם הטלפון, אבל להפתעתי הוא שם כדור פצפון שקוף ליד ידי, ופנה לאחור.
"להתראות." הוא אמר בשקט, ולאחר רגע שמעתי סגירת דלת חלושה.
"שילך לכל הרוחות." מלמלתי בכעס, והלכתי לזרוק את הכדור הקטן לפח, אבל ברגע שנגעתי בו הוא התפוקק כמו בועת מים, וכתם כהה החל להתפשט על השולחן. כתם הרבה יותר גדול ממה שאמור להיות.
כנראה שאני אצטרך ללכת מחר לקנות שולחן חדש. אמרתי לעצמי כשראיתי את שורת המספרים שנצרבה במרכז כתם המים הגדול.
"צא מזה נֶיְיתָ'ן," אמרתי בחדות ונתתי ל נֶיְיתָ'ן דחיפה. הוא התנער והביט בי במבט רציני וכאוב.
"נראה לך שזה נכון?" הוא שאל אותי בשקט. חיטטתי בארון והוצאתי משם חבילת צ'יפס גדולה.
"מה נכון?" אמרתי בקול אטום, וזרקתי חבילת צ'יפס נוספת ל נֶיְיתָ'ן. הוא הושיט את ידו בחוסר רצון ופתח את החבילה.
"מה שהוא אמר, שאנחנו כאילו…" הוא בלע את רוקו, והביט בי כשהרמתי את הכיסא שלי מהרצפה והתיישבתי עליו ברגליים מקופלות.
"לא." אמרתי בלי להסס אפילו. "הוא סתם מבלבל במוח. הוא לא מכיר אותנו ולא יודע עלינו כלום. חוץ מזה תווי הפנים שלנו ממש, אבל ממש דומים. לא נראה לך קצת מוזר?!"
מרגע לרגע יותר ויותר שנאתי את פיטר פן שהרס את בטחונו העצמי שנֶיְיתָ'ן ניסה לבנות לעצמו היום.
"לֶיְיטוֹן," הוא אמר אחרי כמה דקות ארוכות מאוד של שתיקה. ניתקתי את עיניי מהנקודה בה בהיתי בלי לחשוב על כלום חוץ מכמה החיים יכולים להיות דפוקים לפעמים, והבטתי באחי.
"לא משנה מה יקרה, גם אם אני הייתי ה… בחור הרע בכל הסיפור, לא היית שונאת אותי? היית מבינה?"
"מה עובר עליך נֶיְיתָ'ן? מה נראה לך? כל השטות הזאת היא סתם מתיחה של הוליווד או משהו, אני לא מאמינה בשטויות האלה." אמרתי בכעס, אבל בתוך תוכי הספק כרסם ברעב בלתי נשלט.
"תעני לי לֶיְיטוֹן, אני רציני." הוא אמר, ורכן קדימה בלהט. ראיתי בעיניו משהו מוזר, זיהיתי את המבט הזה. הוא רצה משהו שמצא חן בעיניו, אבל אותה תחושה מוזרה שאמרה לי אתמול בערב ללכת להגיד לו שלא יירדם הזהירה אותי עכשיו שוב שמה שהוא רוצה הוא לא טוב כל כך.
"ברור שלא," אמרתי, "אתה אח שלי." הצהרתי, אבל שנינו קלטתי מה אמרתי עכשיו, אבל לאחר רגע מביך ביססתי את עמדתי. לא! אני לא הולכת לקנות את השטויות האלה! "אתה תאום שלי נֶיְיתָ'ן. זהו. לא משנה מה יקרה אני תמיד אוהב אותך."
נֶיְיתָ'ן נשען לאחור בכיסאו, ואז קם ואמר שהוא רוצה לנוח קצת בחדר. הנהנתי בחיוך כשראיתי את ההלם סר מפניו. אולי הכול יהיה שוב נורמאלי?

"פיטר?" הקול שלי רעד, והפלאפון האחוז בידי איים ליפול מידי.
"לֶיְיטוֹן!" קולו של פיטר פן היה שמח כל כך לשמוע אותי, הלוואי ואני הייתי גם. "אני רואה שהתקשרת, אבל כמה פעמים אני צריך להגיד לך שהשם שלי זה לא פיטר, זה רק פן."
"פיטר, אני לא יודעת בשביל איזה משרד בהוליווד אתה עובד, אבל זה כבר לא מצחיק." גוש גדול עלה בגרוני והלך לחנוק אותי.
"לֶיְיטוֹן, על מה את מדברת? מה קרה? את לא נשמעת כל כך טוב, הכול בסדר?"
דמעה התגלגלה במורד לחיי, והשתנקות קלה נפלטה מפי. כיסיתי על שפתיי בידי, והבטתי בשמי הלילה השחורים. נֶיְיתָ'ן עדיין ישן בחדרו כשאני התעוררתי וגיליתי שכבר כמעט לילה.
"לֶיְיטוֹן? את שם? מה קורה?!" קולו של פן כבר נהיה מודאג.
לא עניתי.
"לֶיְיטוֹן!"
הפלאפון נשמט מידי, ואני קרסתי על הספה, והתחלתי לבכות.