כנפיים שחורות – פרק 4

בדרכי חזרה לכיתה אחרי השיחה המעניינת עם המנהלת הלכתי לשירותים.
"וואו… " הנחתי את הקופסא עם הסכין ליידי, נשענתי על השיש שליד הכיור והתבוננתי במראה.
"אני באמת שונה במראה מאמא ואבא… אפילו מראיין… איך לא חשבתי על זה? "
הוצאתי את הסכין והתבוננתי בה.
הבחנתי שעל הידית שלה חרוט משפט.
"האהבה תנצח את השינאה… " הקראתי.
אחרי כשניה החל לצאת עשן לבן וסמיך מתוכה.
מהבהלה, הסכין נפלה לי מהיד.
אחרי שהעשן התפזר ניצב מולי מלאך.
"זה כאב…" הוא אמר.
היו לו כנפיים גדולות ולבנות והילה שזהרה מעל הראש שלו.
הוא היה ממש… יפה.
היה לו שיער לבן וארוך ועיניים כחולות ונוצצות.
הוא היה גבוה והוא לא לבש חולצה, הוא לבש רק חצאית ארוכה ולבנה, שכיסתה לו את רגליו.
"ס-סליחה" הסמקתי.
"שלום, אני דניאל, המלאך השומר שלך" הוא אמר.
"אני ז-זואי…" גימגמתי.
״נעים להכיר" הוא חייך חיוך יפיפה.
"אז… מה אתה עושה פה…?" ניסיתי להישמע מנומסת.
"אני כאן כדי להדריך אותך לקראת הקרב"
"איזה קרב?"
"הקרב נגד בנו של מלך השטנים, את באמת לא ידעת את זה?"
"אני די חדשה בעסק"
"אז יש לך הרבה מה ללמוד"
"ללמוד?" שאלתי.
"כן. את צריכה ללמוד איך להשתמש במצב הקרב שלך. מידע מודיעיני מסר לי שהנער כבר יודע לשלוט במצב הקרב שלו"
לפתע שמעתי את המים יורדים מכיוון אחד התאים.
דניאל ניצב מלפני ובידו הופיעה קשת.
הוא כיוון אותה לכיוון התא וכשמשך את חוט הקשת אחורה הופיע חץ בצבע זהב.
"תגיד לי, אתה נורמלי?!?!" לחשתי לו בצעקה.
הוא רק חידד את מבטו.
"תפסיק!!!" המשכתי באותו הטון ונתליתי על הזרוע שלו.
דלת התא נפתחה.
"מאיה?" שאלתי.
מאיה היא החברה הכי טובה שלי.
אנחנו עושות הכל ביחד!
למאיה יש בעיה קטנה. אפשר לומר שהיא מתאהבת בכל בחור שהיא רואה.
החזרתי את מבטי בחזרה אל דניאל.
הכנפיים הגדולות שלו נעלמו וכך גם ההילה.
בגדיו השתנו.
הוא לבש חולצה לבנה וג׳ינס כהה.
אבל שיערו הארוך נשאר פזור.
"מי זה החתיך הזה?" מאיה שמה את ידה ליד הפה שלה כדי להסתיר מדניאל את דבריה.
"קרוב משפחה רחוק של סבתא שלי" עניתי במהירות.
"הוא פנוי? " היא שאלה בפלרטטנות.
"כל כך מתאים לבני אדם…" הוא מלמל.
"מה?" מאיה נסתה להבין.
לפני שהספקתי לענות לה אזעקת האש של בית הספר החלה לצלצל.
"אש!!!" מאיה צרחה בפאניקה.
שלושתינו, אפילו בלי לתכנן, החלנו לרוץ לשער בית הספר.
כשהגענו לרחבת בית הספר כל התלמידים והמורים היו מקובצים ביחד.
נכנסתי לתוך קיבוץ האנשים, כדי להגיע קדימה, כשדניאל אחריי.
הצלחתי להגיע רק למרכז, בגלל הצפיפות.
"מי זה?" שמעתי לחשושים.
"למה הוא לבוש ככה?" עוד מלמול מצד שני.
קפצתי כמה קפיצות כדי לראות יותר טוב.
זה הצליח.
הבחנתי בנער המסטורי עומד באיזון מושלם על אחד מעמודי גדר הברזל הדקים.
הכנפיים השחורות והגדולות שלו היו סגורות, כך שראו כמה רזה הוא.
בנוסף המסכה הייתה על פרצפו כמו תמיד.
יד אחת שלו הייתה מושטת קדימה ומתוכה בערה להבה.
המשכתי להידחף לכיוונו עד שמולי ניצב לוק.
"זואי, את עוקבת אחרי או משהו כזה?" הוא שאל.
"אני מקווה שאתה לא רציני… " ניסיתי להסתכל מאחוריו אבל הוא לא נתן לי ודחף את פרצופו לכל כיוון שזזתי. "נו, לוק…" נעצרתי.
"אל תדאגי, בייב. אני אגן עלייך מהשריפה" הוא שם סביב כתפיי את הזרוע שלו וסובב אותי לכיוון השני.
"אין כמוך, לוק" אמרתי בחריקת שיניים.
הורדתי את היד שלו ממני והמשכתי ללכת לכיוון קדימה.
"דניאל?" נעצרתי כשהבנתי שאיבדתי אותו במבטי.
הסתכלתי סביבי הלוך ושוב עד שקריאה אחת עצרה אותי.
הקריאה שאני בחיים לא אשכח.
"זואי!" הנער השתמש בקול הגברי שלו וקרא לי כשהוא מחפש אותי במבטו.
קפאתי במקום.
אחרי כשניה כל המבטים של כולם הופנו לכיווני.
אחד אחר השני.
"אני לא מכירה אותו" פלטתי לבסוף.
"זואי בואי לפה…" הוא הקניט אותי ודיבר אלי כאילו אני ילדה קטנה שמתחבאת מאימה.
"זואי אל תלכי" דניאל הגיע מאחוריי ושם ממולי את זרועו כך שלא יכלתי ללכת.
"זואי… אני מחכה לך…" הוא אמר כשהלהבה שבערה מכף ידו גדלה.
לא הורדתי את מבטי ממנו, ולבסוף הוא הבחין בי.
"מצאתי" הוא הפך את הלהבה הבינונית ללהבה ענקית והחל לשלוח כדורי אש לכיוון התלמידים והמורים כך שהאש הקיפה אותנו.
"אני הולכת" אמרתי לדניאל וניסיתי להישמע דרמטית.
"אני המלאך השומר שלך ובתור תפקידי אני צריך להגן עלייך, לא משנה מה קורה, או יקרה. ככה רשום בספר החוקים של המלאכים. ואם את תלכי עכשיו הוא יהרוג אותך!"
"אני אומרת לך שהוא לא רע" ניסיתי להסביר לו אבל הוא עדיין לא נתן לי ללכת. "אתה מעצבן!" הייתי עצבנית עליו.
"אני מצטער אבל את לא יכולה להיפטר ממני" הוא עדיין לא זז. "טכנית את יכולה להיפטר ממני… אבל זה רק אם את אומרת-" הוא נעצר "לא חשוב" אמר לבסוף.
"האהבה תנצח את השנאה?" כשניה אחרי שאמרתי את זה דניאל שינה צורה בחזרה אל הסכין הלבנה.
הרמתי את הסכין מהריצפה ודחפתי אותה בין המכנס שלי לבין חולצת התלבושת.
ועכשיו הייתי ראשית להתקדם לעבר הנער שהמשיך לירות אש לכל עבר.
הלכתי קדימה עד שהגעתי לאש שהקיפה אותנו.
הנער נעצר וכשהייתי קרובה אל האש היא כבתה.
המשכתי להתקדם לעברו.
הוא פתח את כנפיו, ניתר ונחת על האדמה.
הייתי כמה צעדים ממנו ונעצרתי.
הבטנו אחד בשניה.
לפתע הוא הרים את ידו באותו זמן שסובב אותי לצד השני, כך שגבי נגע בביטני, ובידו שהייתה קרובה לצווארי הוא החזיק סכין.
סכינו הייתה שחורה עם חריטות כמו שלי.
'האהבה תנצח את השינאה'
הרמתי את ראשי למעלה כדי שהסכין לא תיגע בי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו.
"תתחילי ללכת" הוא לחש לי באוזן.
התחלתי ללכת אחורה וכך גם הוא.
"תפתחו את השער!" הוא צעק. "או שזואי שלנו תגיד בי-בי"
אחרי מספר שניות השער האוטומטי נפתח והמשכנו ללכת אחורה עד שיצאנו לגמריי משטח בית-הספר.
שכבר היינו במרחק של כמה מטרים הוא כיסה את עניי בסרט והרים אותי, כשיד אחת שלו מתחת לברכיי והיד השניה מתחת לגבי.
אני לא ראיתי כלום.
בראשי התרוצצו מיליוני מחשבות.
אך אני שתקתי.
וגם הוא שתק.
לאחר כמה דקות, הוא הוריד אותי על רגליי והרגשתי את חום גופו מאחוריי.
"את יודעת מי אני?" הוא שאל.
"בנו של השטן"
"את יודעת מה אני צריך לעשות?" הוא לחש לי באוזן.
צמרמורת עברה בגופי ולא הצלחתי לענות.
"מילים אחרונות?"
"למה הצלת אותי באותו הלילה?" שאלתי.
"רציתי את העונג של להרוג אותך בעצמי" הוא ענה לאחר כמה שניות.
"רציתי להודות לך" התחלתי. "לולא אתה כבר הייתי מתה. אני לא חושבת שאתה באמת רע. אתה אולי קצת מבולבל, וזה שאתה הבן של מלך השטנים, זה לא הופך אותך לרשע. רק אתה יכול להחליט מי תהיה, ומה יהיה יעודך" הורדתי את הסרט מעניי. "אתה הצלת אותי כי יש לך לב זהב-" הסתובבתי אחורה אבל הוא כבר לא היה שם.
עמדתי לבד בקרחת החורשה שמקבילה לבית סיפרי.