כנפיים שחורות – פרק 6

התעוררתי.
התנשפתי בכבדות והרגשתי את ליבי פועם בחוזקה.
"עכשיו הוא גם נכנס לי לחלומות?!" התלונתי.
התבוננתי בשעון.
"חמש וחצי בבוקר… למה החיים אכזריים אלי…"
קמתי מהמיטה.
"אני לא חושבת שאני אצליח להירדם" התמתחתי.
הבחנתי בסכין שעל השידה והרמתי אותה.
'היתה לו בדיוק את אותה הסכין…' חשבתי.
התמונה של סכינו קרובה לצווארי הידהדה בראשי.
'אבל שלו היתה בצבע שחור'
"האהבה תנצח את השינאה" זימנתי את דניאל ואחרי כשניה הסכין נעלמה והוא הופיע במקומה.
"בוקר טוב" הוא חייך.
"בוקר?" גיחכתי והוצאתי בגדים מהארון.
"באמת, למה את ערה כל-כך מוקדם?" הוא הסתובב עם גופו לכיווני והפיל עם כנפיו כמה דפים ומחברות.
נאנחתי.
"אני יסדר את זה מאוחר יותר. ולגבי השאלה, היה לי חלום מוזר…" סימנתי לו להיסתובב.
"על מה חלמת?" הוא לא זז ממקומו.
"סתם… על בנו של השטן-"
"מה?!" הוא צעק מיד אחרי שסיימתי את המילה.
החלתי להרים את החולצה שהייתה על גופי.
"מ-מה את עושה?!" הוא הסתובב לכיוון השני.
"חשבתי ללכת להליכה, רוצה להצטרף?" לבשתי גופייה לבנה ומכנסי טרניג רופפים בצבע טורקיז.
"אוקי"
"אתה יכול להסתובב"
הוא עשה כדברי.
"דניאל יש לי שאלה חשובה"
"מה?"
"מאיפה השגת את החצאית הזו?" גיחכתי.
"זאת לא חצאית!"
"חייבים להוציא אותך מהבגדים האלה, אולי לראיין יש משהו במידה שלך"
הלכתי לחדרו של ראיין בשקט.
נכנסתי לבפנים והתקדמתי לארון.
הבחנתי בפניו השלוות יוצאות מסמיכת הפוך הנפוחה.
'איזה חמוודדד!' רציתי לאכול אותו.
פתחתי את הארון והוצאתי מכנס טרניג אדום וגופיה לבנה של בנים.
"נעליים…" אמרתי לעצמי.
עשיתי סריקה על חדרו.
מאחורי קופסת הפיצה הישנה מצאתי זוג נעלי ספורט.
חזרתי לחדרי.
דניאל ישב על המיטה שלי והתבונן סביבו.
הכנפיים וההילה שלו נעלמו והוא לבש חולצת טריקו לבנה ומכנס ג'ינס פשוט.
שיערו הלבן והארוך נשאר פזור.
"תחליף" הוריתי.
הוא קם מהמיטה והוריד את החולצה שלו.
"כשתסיים תרד למטה" יצאתי מהדלת.
"טוב"
"ותשתדל לא להעיר את אמא שלי" נכנסתי רק עם פלג גופי העליון ויצאתי בחזרה.
"בסדר"
"או את ראיין" נכנסתי ויצאתי שוב.
"זואי!"
ירדתי במדרגות ויצאתי מהדלת.
עשיתי כמה תרגילי מתיחות.
"אפשר להצטרף?" שמעתי את קולה הרועד של גברת פפרמן.
הסתובבתי לכיוונה.
היא לבשה חליפת ריצה תואמת בצבע בורדו עם קו שחור בצידה.
סרט סופג זיעה בצבע תואם היה על מיצחה.
"מצטערת, אולי מחר" חייכתי חיוך מאולץ.
היא נכנסה לביתה באנחה.
"אני מוכן" דניאל יצא מהדלת.
החלנו ללכת בטיילת הפארק שמאחוריי ביתי.
"מה קרה בחלום?" דניאל שאל בעודינו הולכים.
"מה זה כל-כך חשוב?"
"בגלל שאת הבת של המלכה, יש לך כוחות שאין לכל המלאכים. כמו חלומות נבואיים"
"איזה כוחות יש למלאכים רגילים?" התעניינתי.
"לכל אחד יש את המומחיות שלו. אני קשת, ג'ייקוב אביר, מיכאלה גם כן אבירה ואנג'י קוסמת"
"מגניב! מה אני?"
"את ממשפחת המלוכה"
"ו-?"
"טוב מה זה משנה עכשיו, בבוא הזמן תביני. עכשיו, מה קרה בחלום?"
"לא קרה משהו כל-כך מיוחד, הוא רק הוריד את המסכה שלו"
"ראית מי זה היה?"
"לא"
"הבחנת במשהו בסביבה שהייתם בה?"
"היינו בחורשה שליד בית הספר-"
"לשם הוא לקח אותך בפעם הקודמת" הוא קטע אותי. "עוד משהו?"
"אולי דמיינתי, אבל הייתה שם עין צהובה וענקית שנפתחה בין העצים" עצרנו ליד הברזיה.
דניאל הרטיב את פניו.
כמה בנות שהיו מבית סיפרי אבל שכבה מתחתי הסתכלו עליו והתלחששו.
"כל בת שרואה אותך נדלקת עליך, וזה אפילו לא אכפת לך" נשענתי על אחד הסלעים כשאני מתבוננת בהן.
"אני מלאך שומר" הוא ענה בפשטות.
"אתה צריך להתחיל לדבר בעברית…" אמרתי ביובש.
"למלאכים שומרים יש ספר חוקים מחמיר ביותר. אנחנו לא מזדקנים ובנוסף, אין לנו את היכולת להתאהב"
המשכנו ללכת.
"מה זאת אומרת 'אין לך יכולת להתאהב'?"
"אני לא מרגיש אהבה"
"אף פעם?"
"אף פעם" הוא חזר אחרי בטון שונה.
שתיקה.
התבוננתי בו.
עניו הבהירות נשארו מפוקסות.
"זה בסדר דניאל" שמתי את ידי מסביב לכתפיו. "אני אוהבת אותך כמו שאתה" חייכתי.
הוא חייך אלי בחזרה.
* * * * *
אחרי שחזרנו מההליכה דניאל הפך בחזרה לסכין, שמתי אותה בתיק והלכתי לבית הספר.
"לא איחרתי…" אמרתי לעצמי כשניכנסתי בשער בית הספר בשעה שבע חמישים ושלוש. "מפליא…" הוספתי.
"את…" הרגשתי אצבע תקועה בגבי.
הסתובבתי אחורה.
"הי מאיה"
"את…" היה לה פרצוף זועם.
"מה קרה?" פחדתי.
"את הולכת עם ג'ייקוב למסיבה!" היא צעקה עלי.
כולם הפנו את מבטיהם אלינו.
הייתי מופתעת וסומק עלה על לחיי.
"הוא הזמי-"
סטירה.
עניי נפערו.
מאיה החטיפה לי סטירה?!
"מאיה! מה נראה לך?! הוא הזמין אותי, ואמרתי שאני ילך איתו! בכלל לא ידעתי שאת בקטע שלו!" צעקתי גם אני.
זה רק גרם לכולם להתקבץ סביבנו.
"אני אמרתי לך חתיך ושרירי! זה מספיק ברור!" היא דחפה אותי.
"מישהי דיברה על חתיך ושרירי?" לוק נעמד בין שתינו.
"לוק זוז מפה" מאיה אמרה בחריקת שניים.
הייתי יכולה להישבע שהווריד במצח שלה עומד להתפוצץ מרוב עצבים.
לוק התכווץ מפחד וברח משם הכי מהר שהוא יכל.
"מאיה את מתנהגת כמו ילדה קטנה" שלבתי את ידיי והסתובבתי לצד השני.
לפתע הרגשתי את השיער שלי נמשך אחורה.
"אהה!!" צעקתי. "תעזבי אותי, משוגעת!!" הרגשתי שכל השיער שלי נטלש ואחריו גם הקרקפת.
הנערים שמסביבנו עודדו אותנו להמשיך.
"זואי! 'כסחי אותה!" שמעתי את לוק.
משכתי את השיער שלה בחזרה.
"אה!!" היא צעקה מכאב. "תשחררי!"
"את קודם!" נאנקתי.
"ביחד!" אמרנו יחדיו.
"שלוש, ארבע ו…" שתינו שיחררנו ביחד את השיער של השניה.
התנשפתי וכך גם היא.
נשמע הצילצול.
היא החלה ללכת לכיוון דלת הכניסה וכשעברה ליידי הכתף שלה נתקעה בשלי.
"אח…" ליטפתי אותה.
נשארתי במקומי כשהנערים מתחילים להתפזר ולהיכנס למבנה.
"מה קרה כאן?" שמעתי את ג'ייקוב מאחוריי.
"ג'ייקוב אולי עדיף שלא נלך ביחד למסיבה" חייכתי חיוך מזויף.
"את בטוחה?" הוא לא חייך אלי בחזרה.
"כן" עניתי.
נכנסנו ביחד למבנה וכל אחד הלך להקבצה שלו במתמטיקה.
נכנסתי לכיתה והמורה כבר הייתה בפנים.
היא הסתכלה עליי.
חייכתי חיוך מטומטם כשאני מוציאה אוויר דרכו.
"אני יוצאת" הורדתי אותו ואמרתי בקרירות.
הסתובבתי כדי לצאת מהכיתה.
"חכי" המורה קראה לי. "תכנסי בשקט ותשבי"
נכנסתי לכיתה.
הלכתי למקום שלי שנמצא בטור הצידי ובשורה האחורית אך המורה עצרה אותי.
"לא שם"
הסתובבתי.
"שם" היא הצביעה על השולחן הראשון בטור, השולחן שממש מתחת לאף שלה.
התיישבתי על הכיסא שמקביל לאותו שולחן.
"לכל אלא שניכשלו במבחן," המורה הסתכלה עלי.
'היא כבר סיימה לבדוק את המבחנים?! המבחן היה אתמול! אני אומרת לכם, היא לא אנושית…" חשבתי.
"יש לכם מבחן חוזר ביום חמישי בשבוע הבא"
הלב שלי נפל לתחתונים.
'עוד מבחן?! אם לא הצלחתי בראשון למה שאני אצליח בשני…?'
"זואי" היא קראה לי. "גשי אלי בסוף השיעור"
היא הסתובבה חזרה ללוח וציירה דלתון.
"נתון לנו ABCD הוא דלתון וגם נתון ש- AF=CE"
כבר השתעממתי. כל מה שקשור למתמטיקה גורם לי להירדם.
"הוכיחו, DFBE הוא דלתון" היא סיימה לרשום על הלוח. "מישהו יודע?"
כמה תלמידים הצביעו.
"זואי" היא בחרה אותי.
"אני לא יודעת" עניתי בפשטות.
"מישהו אחר?"
הנער שליידי הצביע.
רק עכשיו הבחנתי ש*הוא* יושב ליידי.
זה היה אותו הנער שישב ליידי בזמן המבחן.
לכל אלא שלא זוכרים – הנער שקרא לי נעל…
נזכרתם?
"דיוויד" היא קראה.
"בדלתון הצלעות AB=BC ואם AF=EC אז AF פחות AB שווה ל CE פחות BC מכאן נובע ש-BE=BF, כלל החיבור. נעשה בניית עזר DB ו- FE. נחפוף משולשים…" הוא אמר בלי לקחת אוויר.
הייתי כל-כך בהלם שאפילו לא הקשבתי למה שהוא אמר.
זה נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה.
'הוא… חכם' היה לי מבט המום.
"…לכן DFBE הוא דלתון" הוא סיים אחרי חפירה של כמה דקות.
המורה הייתה המומה. היא לא חשבה שמישהו יצליח לפתור את השאלה הזו.
"כ-כל הכבוד…" היא אמרה.
כל השיעור הסתכלתי עליו.
הוא לא העתיק מהלוח ולא סיכם, והוא אפילו לא הביא את הספר.
אבל משום מה הוא ידע את כל התשובות של התרגילים.
בסוף השיעור עמדתי ליד שולחן המורה.
"זואי, את ציכה לקחת את עצמך ביידים" היא החלה. "זה לא כאילו מישהו ייתן לך מאה בכל המקצועות"
'זה מה שאת חושבת…' נזכרתי בזה שהמנהלת הבטיחה לי מאה אם אני יגלה מי זה בנו של השטן.
"את צריכה לעבוד קשה בשביל זה"
"המורה, אני בחיים לא יבין כל מה שקשור למתמטיקה, במיוחד גאומטריה"
"בגלל זה את תלמדי למבחן החוזר עם דיוויד" היא אמרה והוא נעמד ליידי.
"הי נעל" הוא שלח ביובש.
"תלמדי טוב, אני כבר מודיעה – המבחן יהיה קשה" המורה אמרה לקחה את הדברים שלה ויצאה מהכיתה.
"אחרי בית הספר תחכי לי ליד השער" הוא אמר ויצא אחריה.
"אבל היום המסיבה!" הוא לא שמע אותי והמשיך ללכת. "נו באמת…"