לא חלום

אם מישהו, איפשהו, במקום כלשהו, היה יודע על מה שקרה, הוא בטוח היה עושה משהו.
אני לא חושב שמישהו היה נשאר אדיש למצב, או לסיפור. סך-הכול מדובר באנשים… לא בעכברים או חולדות; עד כמה שההשוואה מזעזעת.
אני זוכר את היום הראשון שהורו לנו לא לצאת מהבתים. זה היה יום ראשון אביבי למדי. השמים לא הראו סימן לגשם או מזג-אוויר סוער, שבדרך כלל מאפיינים מצבים כאלו. תחילה כולנו חשבנו שמדובר באיזו תקופה זמנית, משהו חולף. אך ככל שחלפו הימים ההחלטה נסתמנה כסופית. אבא שלי יצא רק לצורך עבודה, וגם אז לשעות מעטות יחסית, בקושי היה בהן די כדי לפרנס אותנו. על נשים וילדים נאסרה היציאה לחלוטין. אלו שבחרו להתגרות בגורל מצאו את עצמם נורים במקום. אני זוכר שראיתי את גברת שם-טוב, שהייתה חולת אלצהיימר, יורדת במדרגות הבניין במעין שימחת חיים בלתי מוסברת… הייתי בטוח שהחדשות דיווחו על שינוי בנוהל המוכר, אך תוך מספר שניות גופה הוטל על הארץ מדמם. אמא אמרה לי שהיא במקום טוב יותר עכשיו.
הרחובות היו מלאים בשוטרים, מפטרלים לכל אורכה ורוחבה של העיר, בתור ילד חסכו ממני בפרטים נחוצים אבל היה לי ברור שמשהו לא כשורה. אני חושב שהסימן הראשון לכך הופיע כשבועיים מאז הכריזו בחדשות על העוצר. היה זה הלילה שבין יום שלישי לרביעי. שכבתי במיטה כאשר אור אדום-כתום עלה מאחד מבתי החרושת בעיר. בהיתי בו דקות ארוכות בדממה. מעולם לא ראיתי מחזה מוזר ומהפנט כל-כך. הנחתי את כף ידי על זגוגית החלון הקפואה ושקעתי במחשבות. בית החרושת התפוצץ כמו בלון. הרעש היה אדיר, הלהבות ליבו את כל הבתים שסובבו אותו וכוחות המשטרה ומכבי האש הגיעו למקום תוך דקות. משום מה לא חששתי כלל, הייתי רק בן שתים-עשרה באותו הזמן, אבל הרגשתי מוגן מבעד לזגוגית החלון. אימי פרצה לחדר, אחוזת בהלה, והייתה מופתעת מהרוגע אותו הפגנתי. זה היה היום בו הבנתי שמשהו לא טוב קורה, ושאני רוצה לדעת בדיוק מה.

בגיל שתים-עשרה כבר ידעתי לקרוא היטב. בעיר שלנו מלמדים את הילדים לקרוא כבר בגן, כך שהילדים מגיעים לבית-הספר היסודי הם מתמקדים בעיקר בכתיבה וחשבון. היסודות כבר מוצקים מאוד. המורה שלי, שרונה, שהייתה אישה צעירה וגדולת מימדים, נהגה לברך אותי על יכולת הקריאה שלי. היא המליצה לי לקרוא ספרים כדי להמשיך ולהתקדם – אני דחיתי את הצעתה על הסף. הספיק לי החומר הלימודי. וזה גם הספיק לי כדי לקרוא בעיתון על המפעל שהתפוצץ. הכתבה העלתה תמונה מורכבת יחסית. במבט לאחור אני לא זוכר אחת לאחת מה היה כתוב שם, אך מסתבר שזה היה מעניין מספיק כדי שאסתכן ביציאה מהדירה הקטנה שלנו בקומה השלישית, כל הדרך אל המפעל בקצה השני של העיר.

*
מאחר שהלימודים בוטלו היה קשה למצוא דרך קלה לברוח מהבית. במיוחד בהתחשב בעובדה שאמא שלי לא עזבה אותו גם היא, אפילו לא לקניות. את האוכל הביא אבא כשחזר מהעבודה. אם אפשר לקרוא לזה אוכל – מזון משומר שבעיקרו היה סלט פירות, טונה ומעט ירקות קפואים. שלוש פעמים בשבוע קיבלנו גם מנה בשרית. בתור ילד קשה לתפוס איזה תפנית החיים מקבלים, אבל אתה פשוט מקבל את המצב והשאלות המהותיות נקברות במעמקי התודעה, כנראה.
למזלי, שבהמשך התגלה כחד-פעמי, אמא חלתה בשפעת שהייתה מאוד נפוצה באותה תקופה ומכיוון שלא הייתה צעירה כל-כך המצב חייב אותה להישאר במיטה רוב שעות היום. בשגרה, הייתי שוכב לצידה ומחכה שתחלים, אבל הסיטואציה הייתה טובה מכדי שאתן לה לחמוק ממני.
היא ישנה עמוק. עמוק מידי. כמו דוב בחורף; לא היה לי ספק שאספיק לחזור לפני שתקום לנטול תרופה או משהו בסגנון.
פתחתי את דלת הדירה והנחתי רגל אחת בחוץ. ההד של כף רגלי בחדר המדרגות הקפיץ את קצב פעימות הלב שלי. האוויר בחדר המדרגות היה קריר ונעים, וכמעט ששלחתי גם את הרגלי השנייה החוצה אך תמונתה של הגברת שם-טוב הצפה בשלולית של דם עצרה אותי מיד. אתה בטוח שאתה רוצה לגמור כמוה? חשבתי, ואולי זו לא הייתה שאלה, אלא משפט קצר שנאמר בנימה לא מתאימה; כי באותו רגע לא באמת היה אכפת לי, רק רציתי להגיע למפעל שהתפוצץ ולראות מה הולך שם. שאלות של חיים ומוות לא נשקלו ברצינות הראויה להן.
סגרתי את הדלת ויצאתי אל הרחוב. ראיתי כמה שוטרים עוברים לאורך הרחוב, הם נראו משועממים למדי מה שגרם לי להטיל ספק ביכולתם להבחין בילד כמוני. התחבאתי מאחורי אחד הפחים כשאחד מהם עבר קרוב מידי. הוא אחז בידו האחת אלה ובשנייה אקדח כסוף. המראה הקסים אותי. כמה כוח היה לו! המחשבה עוררה בי פחד והתלהבות בו-זמנית.
כשנכנס השוטר לרחוב הפנימי, ושאר השוטרים גם הם נעלמו מזווית העין פתחתי בריצה אל החלק הדרומי יותר של העיר, לכיוון המפעל.
שמעתי את צעדי הקטנים מהדהדים בין הבתים, אבל זה לא הדאיג אותי במיוחד. באותה מידה זו הייתה יכולה להיות חתולה מיוחמת שמחפשת מחסה מפני כמה חתולים אחרים. לא משהו חדש. העיר לעומת זאת נראתה שינתה את פניה ללא הכר. צבע אפור מוזר מילא אותה ומזרקות המים במרכזה, אלו שכל-כך אהבתי להשליך לתוכן מטבע כסף ולהביע משאלה – לא עבדו יותר. זה היה די מצער, למען האמת. ככל שהתקרבתי למפעל ההרוס שמתי לב לנזק שנגרם כתוצאה מהפיצוץ. חלקי-בתים, עצים חרוכים, אפילו כלב שהאש לא פסחה עליו. מזעזע. אבא שלי תמיד אמר שהוא רוצה שאני אהיה רופא מנתח, כמו סבא. הוא כל הזמן אמר שאני קיבלתי את הגנים הטובים, לא שהיה לי מושג מה זה אומר אבל תמיד ניסתי לזייף הבנה. אמא צידדה בו ואמרה שיש משהו בעיניים הירוקות שלי שלא מותיר ספק לזה שאני חכם. המורה למדעים הייתה חולקת על שניהם אבל הדחף הבלתי נשלט להקיא שתקף אותי כאשר ראיתי את הכלב השרוף, חצוי לשניים כאשר מעיו ועצמותיו נשפכים מתוכו, קבע חד משמעית שאני כבר לא אהיה רופא. בטח לא מנתח. עצרתי בצד הדרך כדי להקיא כששוטר אחד קרא לעברי. ליבי קפא. השוטר לא חשב לרגע כאשר שלף את אקדחו וריסס לעברי מטר יריות. הנחתי את ידי מאחורי ראשי, כאילו זה יעזור במשהו ורצתי אחוז טירוף. השוטר כמעט השיג אותי עד שמעד על האספלט. אני חושב שהוא החליק בשלולית הקיא שלי. אני רק מקווה שהוא לא התרסק אל תוך גוש הבשר האכול שפעם היה כלב.

המפעל היה במרחק עשרים מטרים מהמקום בו תפס אותי השוטר, הגעתי לשם כמעט מיד. מתנשף כולי. שלטים של 'אין כניסה' היו פזורים סביב כל המקום. שתי שוטרות ישבו לצד הכניסה ודיברו ביניהן. הן היו שקועות בעצמן ולא שמו לב אלי. אחת מהן הייתה קצינה, אבא שלי סיפר לי על הסיכות שיש לקצינים על המדים. זה היה די יפה, יותר יפה ממה שאבא שלי תיאר, אבל לא היה לי זמן להתמקד בזה. ניצלתי את ההזדמנות כדי לחמוק לתוך המבנה שהיה כולו מפוצץ ונודף ריח עשן.
החלונות היו מנופצים. לגמרי. אני זוכר שבאחד הערבים, עוד לפני שכל הטירוף הזה של העוצר התחיל, היינו יוצאים כל החברים כדי לשחק בכדור יחד. שון, תמי, אליעד ואני. לפעמים סתם היינו מתמסרים ולפעמים היינו משחקים גולם במעגל כך שכולם מתמסרים מעליו והוא מנסה לתפוס. באחת הפעמים, שתמי הייתה במרכז, הכדור פגע בחלון הדירה שלנו. צליל הניפוץ היה חרישי אך מטר הזכוכיות שעפו אחריו היה קטלני. תמי נפצעה ולקחו אותה למרפאה. אם אני לא טועה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי דם בכמות גדולה כל-כך. הזכוכיות חתכו את עורה עמוק כך שנותרו לה צלקות אפילו חודשים אחרי המקרה. לא רציתי לחשוב על כמות הרסיסים שעפה כשהמקום הזה התפוצץ. את חלקן עדיין יכולתי לראות בכניסה למקום. אם לא הייתי שומע רחש מתוך המבנה אולי הייתי שוקע במחשבה זו עוד מספר דקות, אבל הבהלה שתקפה אותי ניערה אותי וקטעה את רצף המחשבות. אני לא יכול להגיד שלא פחדתי, פחדתי מאוד. גם בדיעבד אני לא מצליח להבין מה משך אותי להיכנס לתוך המבנה ולרדת אל תוך קומת המכונות המעופשת. האוויר שם היה מחניק. קרני אור אפור הסתננו מבעד לסדקים ההרוסים של המבנה. תאורה יחידה. עכביש ירוק טיפס בקיר שהיה לימני. כתם אדום במרכזו. ידעתי שזה סימן לא טוב והנחתי לו ללכת; לא זמן טוב לחקור, חשבתי.
שוב רחש. הפעם חזק יותר. האדמה זזה. הירח הדוחה התחזק. בשלב הזה לא היה אכפת לי שהקצינה הזו תבוא לקחת אותי, לאסור אותי או לירות בי. כל מה שרציתי היה לצאת משם… אבל האימה שיתקה אותי. הקרקע חרקה תחתי. מבלי ששמתי לב קרני האור האפורות נעלמו כלא היו ואפלה נראית מילאה את המקום. בחלק הזה האימה התחלפה בפאניקה. סקרתי את החושך במהירות, מצמצם את עיני כדי להבחין בפרטים, אך עוד לפני שהספקתי לקבל תמונה ברורה של המכונות העצומות שסבבו אותי פיצוץ גדול נשמע. פיצוץ בלי אש. רק רעש אדיר ומפולת אבנים אחריו. אחת מהן פגעה מעל עיני ופרץ דם חמים שטף את פני. איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, אחרי מי-יודע כמה זמן, נגלה לעיני היצור המבחיל ביותר שראיתי עד היום.

*
עכביש ענק בצבע אדום – שחור שאג מעלי. ואולי שאג היא לא המילה המדויקת. הוא צווח. זרועותיו הכו בחוזקה לצדי גופי ועיניו העצומות והשחורות בחנו אותי. במצב כזה אין זמן לחשוב או לפחד, זינקתי את רגלי ורצתי לכיוון פתח הכניסה. החושך הקשה עלי למצוא במה להיאחז, אך בזכות כפות ידי הקטנות ומשקל גופי הצלחתי להרים את עצמי החוצה.
הקצינה והשוטרת שהייתה איתה בחוץ לא היו שם. כנראה שמעו את הצווחות וברחו. לא חשבתי שיפעלו אחרת, הייתי פועל כך בעצמי. הרצון לשרוד חזק יותר מכל מחויבות אחרת, מסתבר. עוד אני מדמם מראשי ורעידות בלתי רצוניות חולפות בי, נעמדתי מחוץ לבית החרושת כשאני שומע את היצור ממשיך לצווח. כמה זמן הוא כבר שם? אולי היה שם עוד לפני הפיצוץ? מי עוד יודע עליו? השאלות הציפו אותי. שתי תשובות כבר היו לי – האחת היא שהוא מסוכן, מאוד. השנייה היא שהוא ככל הנראה הסיבה לעוצר. לא היה לי זמן להפוך בשאר השאלות. הסכנה הייתה מידית. היה זה רק עניין של זמן עד שהדבר הזה יצא החוצה ויחסל את כולם… כל-כך הצטערתי שלא היה לי מכשיר ניד באותו רגע כדי להזהיר את אמא, אבא, את החברים; למרות שגם אם היה לי מכשיר ניד רוב הסיכויים שלא הייתה לי אפשרות להשתמש בו. מאז תחילת העוצר, כל קווי הטלפון והרשת הסלולארית נפלו לפרקים ארוכים. עכשיו לא היה לי ספק למה, אין לדעת איזה נזק בלתי הפיך היצור הזה הסב לכל התשתיות.
איזה נזק הוא עוד יכול להסב.
חשבתי על אמא. שוכבת במיטה, משתעלת. קודחת מחום. אולי היא כבר התעוררה? מה היא חושבת שקרה לי?
מה השעה? האם אבא חזר מהעבודה? האם מישהו מחפש אחרי?
שאלות, שאלות, שאלות.
קצב המחשבות שחלף במוחי גרם לי לחוש במהלומות הדם בירקותיי. פעימות דקות וקצביות. הזיעה זרמה במורד פני, הדימום נפסק. החלטתי שאני לא משאיר מקום לספק. אני אעצור את הטירוף הזה.
מיהרתי שוב אל תוך המבנה. אחת מגדרות הטיל שהקיפו אותו תפסה במכנסי ופצעה את רגלי. ללא האדרנלין הייתי מתפתל מכאב. ירדתי במדרגות המתפוררות אל קומת המכונות. העכביש העצום וצרחותיו עדיין היו שם.
"מה אתה רוצה?!"
ניסתי לגבור על קולו המחריד. נדמה שהצלחתי כי היצור שתק לרגע. ראיתי את בבואתי משתקפת מתוך עיניו השחורות הגדולות. טיפת מים בגודל כדור כדור-סל פגעה בסמוך לרגלי. תחילה חשבתי כי מדובר בדליפה של אחד הצינורות המרכזיים אך הטיפות המשיכו לפגוע בקרקע היבשה. דמעות. המילה הדהדה בראשי. הוא פצוע. בטרם הספקתי לעכל את המצב צווחה נוספת נשמעה. כוח אינסופי מילא את גופי הקטן. ידעתי כי כל פעולה שאבצע עכשיו תקבע את עתידו של היצור וגם את גורלי. עקפתי את העכביש והחלתי מטפס על גבו; אגרופי אוחזים בגופו השעיר. המגע העביר בי צמרמורת. רוח קרה נשבה, מקורה לא ברור, ליטפה את שיערי. החתך היה עמוק אבל גודלו היה סביר. היצור המסכן כנראה נפצע מאחד מסכיני המכונות כאשר נלכד כאן. אבל איך?
פשטתי את חולצתי ואת מכנסי וחיברתי אותם לכדי תחבושת גדולה. הצמדתי אותה אל הפצע והידקתי אותה לגופו של היצור על-ידי קשירת קצותיה לשערותיו. הוא פלט נהמה. חור שחור עצום נפתח מאחורי היצור. זינקתי מעליו. לעולם לא אדע אם היה זה ניצוץ של הכרת תודה שראיתי בעיניו לפני שנשאב חזרה למקומו. לעולם לא אדע איך הגיע אלינו, דווקא אל המפעל ששימש ליצור נעלים . עמדתי בקומת המכונות כאשר רק תחתונים מכסים את גופי. כל כוחי עזב אותי ואיבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי בחדרי נראה היה כי זמן רב עבר אך אימי, שהחלימה, לא זכרה בכלל שעזבתי. פחדתי כי במידה ואספר לה מה קרה אאלץ לנטול תרופות חזקות כמו אלו של דודה אירית שחלתה בשיגעון. עם אבא לא החלפתי מילה כמה ימים. הוא תמיד ידע לקרוא אותי ומהר מאוד היה עולה על זה שמשהו לא בסדר.

הפצע ברגל ומכת האבן במצחי החלימו יחסית מהר. תירצתי אותם בכך שנפלתי כאשר חיפשתי את סלט הפירות באחד הארונות הגבוהים במטבח.
רק האופן בו הגעתי הביתה עדיין היה לתעלומה. אך מהי תעלומה זו אל מול החיים? אל מול עולם מלא מסתורין. עולם שטרם הספקנו לגלות. עולם שחוצה את גבולות ההיגיון. לעיתים רק הספקות האלו מותירות אותי בחיים, אחרי כל-כך הרבה שנים. והכאב הדק שמזדחל בגבי מזכיר לי שאין כל זה חלום.

הסוף.