להיות חזקה בשביל לשרוד(ל.ח.ב.ל) 2

זהו. אני בחוץ. הבטתי מבט אחרון על החלון, מקווה שאני אוכל לחזור אליו בלי להיתפס, והתחלתי לרוץ. חשוב שאני אחזור הכי מהר שאוכל. כן, עכשיו בטח בסביבות אחת בלילה, אבל אני לא יודעת אם המכשפה תתעורר פתאום כשאיזה חשק רציני לבדוק מה קורה בחדר שלי בוער בה(כן, זה כבר קרה בעבר, ולמזלי הרב זה לא היה לילה שבו הלכתי לשדות). גם ככה היא ממש לא אוהבת אותי… שזה מאוד מוזר בהתחשב בעובדה שהיא מאוד אוהבת את אחותי. אבל זה כנראה בגלל שדרינה יפה. מאוד מאוד יפה. איכשהו, בעיר, לאנשים יפים יש יותר סיכוי להצליח, וזו בטח הסיבה שהמכשפה נחמדה יותר לאחותי. היא רק רוצה הצלחה קטנה אחת מאיזו יתומה מסכנה אחת, ואני בטוחה שהיא איכשהוא תמצא דרך לגנוב ממנה את הכסף. כי אף יתום, גם כזה שכבר עזב את בית היתומים שלנו, לא מפסיק לפחד מהמכשפה.
המשכתי לרוץ. עכשיו, גם אם משהו יסתכל מאחד החלונות בבית היתומים, הוא לא יוכל לראות אותי. פניתי ימינה והתחלתי לתמרן בין הרחובות המפותלים של קצה העיר, נזהרת לרוץ לצידי הבתים הקטנים יותר ויותר, איפה שהכי חשוך ויש הכי פחות סיכויים שיראו אותי. אבל אף אחד לא טורח לבנות פנסי רחוב בחלק הזה של העיר, אז חשוך מאוד גם ככה. בקצב הזה הייתי אמורה להגיע לשדות בעוד בערך עשרים דקות, אם לא יהיו לי עיקובים כאלה או אחרים. קשה לי להאמין – אבל הנה, ריצת עשרים הדקות שלי היא ההוכחה המושלמת- שיש אנשים יותר עניים ממני. בעיר, ככול שאתה גר יותר באיזור המרכז, כך מעמדך גבוהה יותר, אתה צריך לעבוד פחות ובעבודות פחות קשות, ואתה עשיר יותר, כמובן. יש אנשים במרכז, שיש להם כל כך הרבה כסף, שהם יוכלו לפרנס אלף משפחות מהקצה. אבל הם אף פעם לא עושים את זה. אף פעם לא עוזרים, לנו, לגוועים מרעב. הם פשוט שמחים שיש להם כסף, ומבזבזים אותו על דברים שאני אף פעם לא אוכל להרשות עצמי לקנות…
והנה אני רצה, יותר ויותר לכיוון השדות שבקצה. העיר מוקפת שדות, והאנשים שגרים בצריפונים קטנים בקצה העיר מתפרנסים מהם. אבל, הם גרים בקצה. מה שאומר שלא משנה כמה קשה הם יעבדו, לאנשים במרכז תמיד יהיו מספיק פירות וירקות, ולהם אף פעם לא יהיה מספיק כסף. הם ברמה הכי נמוכה מבחינת עוני, ותמיד, תמיד, חלמתי על דרכים לעזור להם. אבל אין שום דרכים כאלה. כמוני, הם חיים בקצה, ואין שום דבר שהם יכולים לעשות בשביל לשנות את זה. מעניין אותי לדעת, אם משהו מהמרכז יודע, כמה תפוח אחד מאלה שיש לו בשפע, יעלה למי שקטף אותו.
תמיד היה לי קשה לגנוב מהאנשים שעובדים בשדות, אבל זה באמת לא היה משנה. אני גוועתי מרעב, ושישה תפוזים, תפוחים או אפרסקים, לא יגרמו לעובדים בשדות לרעוב יותר ממה שהם רעבים כבר עכשיו. אני מעדיפה לחשוב על זה יותר כגנבה מאנשי המרכז, שקונים את הפירות הללו, וכל עוד מגיעים אליהם מספיק אבטיחים בקיץ, הם מתעלמים ממי שטורח ועובד קשה לקטוף את הפירות. "זה לא שלא אכפת להם מאיתנו," דיינה תמיד הייתה אומרת, "פשוט אכפת להם יותר מדי מהכסף שלהם." אחרי זה היינו כולנו צוחקות, ועם כל העוני שבעולם, שמחות שאנחנו גרות בקצה ולא במרכז.
המשכתי לרוץ עוד כעשר דקות לפני שהגעתי לשדות. עכשיו הגיע הקטע המסוכן. ריצת עשרת המטרים. בגלל שבין השדות לבין הבית הכי קיצוני בעיר, יש עשרה מטרים של אדמת חצץ, דיינה למדה אותי מזמן, שהדרך הטובה והבטוחה ביותר לעבור אותם היא בריצה. כן, עכשיו אמצע הלילה, ובאיזור הזה חשוך מאוד, אבל האנשים שגרים פה גרים בצריפונים, וישמרו על מקור פרנסתם הדלה, ובאיזו דרך שירצו, וזו זכותם המלאה, כמובן. אז הנפילה הכי קטנה, רעש אחד מיותר, או סתם ילד שמתקשה להירדם באחד מהצריפונים, יכולים לעלות לי בתפיסה, ובהישלחות בחזרה לבית היתומים בלי להשיג דבר. ועזבו את הרעב שיהיה התוצאה למעשה, הבושה תהיה העונש הגדול ביותר. שמי הטוב בקרב היתומים ייהרס, ויקחו לי שבועות של התגנבויות חשאיות בשביל להחזיר אותו. וחוץ מזה, כל פעם שתופסים מישהו בחלק הזה, אנשי הצריפונים נמצאים בקוננות גניבה מתמדת ימים, ולפעמים אפילו שבועות. בקיצור, אסור שייתפסו אותי כאן. הסתכלתי בזהירות על חלונות הצריפונים, ובדקתי שאף אחד לא מסתכל עלי, ואז רצתי הכי מהר ובשקט שיכולתי.
יש! עשיתי את זה! הגעתי לשדה! כן, נכון, אולי אף פעם לא תפסו אותי, אבל לעבור את הקטע הזה תמיד הייתה הקלה גדולה.
לא רציתי להתרחק יותר מדי הלילה, אז נשארתי בשדה שהגעתי אליו, שדה התפוחים. רצתי עוד כחמש עשרה דקות עד שהגעתי למעמקי השדה, ואז עצרתי. לקח לי קצת זמן, אבל מצאתי את מה שחיפשתי. באמצע השדה זורם נחל, ואני הייתי צמאה, מאוד. כן, אולי בעלי שדות מנוסים היו מצפים שגנבים היו עוצרים פה ואורבים לי, גנבת התפוחים, אבל אזורי השדות ענקיים, ואני קטנה. גם אם מישהו נמצא ליד הנחל עכשיו, הסיכויים שיהיה בדיוק בנקודה זו קטנים. ובכול זאת, כשגמרתי לשתות התרחקתי מהנחל, עד שלא יכלתי לראותו יותר.
זהו, עכשיו סוף סוף יכלתי לאכול. קפצתי ותלשתי תפוח מעץ התפוחים הגדול שעצרתי לידו, ואז התיישבתי ונשענתי על גזעו. התבוננתי טוב טוב על התפוח, כמו שדרינה למדה אותי ואת דיינה יום אחד(להפתעתה הגדולה של דיינה, שהייתה רגילה ללמד ולא ההפך) ולבדוק שהוא לא רקוב\קשה מדי\מלא בחבורות, או אפילו מורעל. רק אחרי שוידאתי שהתפוח אכיל, התחלתי לאכול אותו, סוף סוף. אחרי שגמרתי, השלחתי את השאריות שלו על הריצפה, וקטפתי לעצמי עוד אחד, הייתי כל כך רעבה…
אני לא יודעת איך שמתי לב, חלמתי לי, אכלתי, והייתי שקועה במחשבות, אבל איכשהו הצלחתי לשמוע את רעשי הצעדים שהגיעו ממרחק כלשהו לפני. היו לי אינסטינקטים מהירים. ברגע ששמעתי את הקולות, טיפסתי על העץ במהירות כשהתפוח החצי אכול שלי עדיין בידי. טפסתי הכי גבוהה שיכלתי, ובדיוק בזמן, כי שנייה אחרי שהתמקמתי בשקט במקומי, נכנסו שני הגברים לטווח ראייתי.