להציל את לידיה – פרק ראשון

רוז התעוררה במיטתה לבוקר שטוף שמש. הקיץ בדיוק החל, וציפורים מאושרות החלו לזמר מבעד לחלון. רוז התמתחה בעייפות והתיישבה במיטתה. היא שלחה מבט ימינה וראתה שאחותה עדיין ישנה שנת ישרים במיטתה. היא הביטה במלאכית הזו, שהילת שיער זהוב מקיף את ראשה הקטן, ופניה הבהירות, זרועות הנמשים, שלוות. עיניה שבדרך כלל ברקו בירוק עז היו עצומות עכשיו. רוז חייכה. מה הייתה עושה בלעדי אחותה הקטנה? לידיה פלטה נחירה קטנה ורוז ציחקקה.
"היי, לידי, קומי!" ניסתה להעיר את אחותה. "כבר בוקר! וכל כך יפה בחוץ.." אמרה בחולמניות. היא התיישבה על מיטתה של לידיה. "לידיה, נו כבר! אני רוצה לצאת החוצה, ואני רוצה שתבואי איתי." לידיה גנחה ורוז צחקה. "נו, לידי.. בבקשה!" התחננה.
"טוב נו.." שמעה את אחותה ממלמלת ורגע לאחר מכן לידיה התיישבה במיטה. השיער החלק שלה היה עכשיו נפוח בצורה מצחיקה. רוז הביטה באחותה בגיחוך.
"את נראית מקסים הבוקר." אמרה רוז בשעשוע ולידיה גלגלה את עיניה, חיוך קטן מעקל את שפתיה. היא קמה מהמיטה. "חשבתי שאת רוצה לצאת?" קראה לעברה של רוז שהביטה בה, עדיין מחייכת.
"אני באמת רוצה!" היא קפצה מהמיטה והחלה להתארגן.
זמן קצר לאחר מכן היו שתיהן כבר בחוץ, לבושות בגדי קיץ קלילים וצבעוניים. רוז בשמלת תכלת דקה ולידיה בשמלה ירוקה בהירה, עיניהן הירוקות של שתיהן, צבע שקיבלו מעיניה של אימן, זוהרות באור היום האביבי. "לאן אנחנו הולכות היום?" שאלה לידיה את רוז בחיוך.
"לראות את הפריחה בשדה הכלניות כמובן!" קראה רוז. "סוף סוף הגיע האביב, מה שאומר שהכלניות אמורות להיות עכשיו בשיא הפריחה שלהן." היא חייכה חיוך מלא אושר. "וכל כך יפה שם בזמן הפריחה.." מבטה נדד בחולמניות אל שדה הפרחים האהוב עליה בכל העולם כולו.
לידיה גלגלה את עיניה. "אם את כל כך רוצה ללכת לשם…" היא נאנחה בהשלמה. רוז קראה קריאת התלהבות ואז משכה בידה והחלה להוביל אותה בדרך המוכרת. הן חצו את הכפר הקטן במהירות, מחייכות בדרכן אל שכיניהם החביבים. גם לוק, הבן של אחת מחברותיה של דודתן, פגש אותן בדרכן לשדה.
"לידיה, רוז. נחמד לפגוש אתכן." הוא חייך.
"לוק, אל תהיה כזה רשמי," צחקה רוז וטפחה על כתפו. "מזל שלא קראת לנו גם גבירותיי!" אמרה בבדיחות הדעת. לוק גיחך, מעביר את ידו על כתפו, במקום עליו טפחה רוז מבלי לשים לב.
"אני אזכור את זה לפעם הבאה שנתראה." אמר, "חבל שבזמן האחרון זה קורה לעתים רחוקות כל כך." הוא צחק.
"על מה אתה מדבר? אתה רואה אותנו כמעט בכל יום מאז שנולדנו." גיחכה לידיה.
"אבל אתה יודע מה? אתה מוזמן לאכול אצלנו היום ארוחת ערב." אמרה רוז,
ולידיה הוסיפה, "ותביא גם את אמא שלך, דודה לנה תשמח לקצת רכילות עם השכנה." לוק חייך חיוך רחב.
"עשינו עסק".
הם נפנפו לו לשלום והמשיכו בדרכן לשדה הכלניות.
הן הגיעו לשדה לאחר הליכה קצרה בחורשה שליד הכפר. כשנכנסו לקרחת היער הקטנה נעתקה נשימתן.
"וואו." נדהמה לידיה. "לא זכרתי שכל כך יפה כאן." אינספור כלניות אדומות עיטרו את הדשא הירוק העז. עצי החורשה הקיפו את קרחת היער ויצרו עיגול מושלם של דשא ופרחים בשיא פריחתם. השמש האירה על המקום ושיוותה לו מראה אלוהי במקצת.
רוז פלטה אנחת עונג.
"חבל שאף אחד לא יודע על המקום המדהים הזה." היא התעצבה מעט.
"להפך, זה שאף אחד לא יודע הופך אותו לשלנו. זה גן העדן רק של שתינו." לידיה חייכה.
"הו, לידיה. זה פשוט מדהים! אני כל כך שמחה שהסכמת לבוא איתי." חיוך של אושר היה נסוך על פניה של רוז. לידיה ניענעה בראשה בסלחנות.
"מתי שתרצי אחותי. בשביל זה אני כאן." ואז היא רצה למרכזה של קרחת היער ונפלה אל הדשא בקריאת שמחה.
"את תהרסי את הפרחים!" קראה אחריה רוז. "לידיה!"
"נו בואי כבר! את מפספסת את כל הכיף!" צחקה לידיה. רוז התקדמה לעברה, נזהרת שלא לדרוך על שום פרח, ואז נשכבה לצידה, שוב, נזהרת שלא למעוך את הפרחים היפיפיים. הן שכבו שם זמן מה, מפטפטות וצוחקות עד שלידיה החליטה שנמאס לה והן קמו ממקומן והחלו לחזור חזרה לביתן.
"תודי שהיה לך כיף!" צחקה רוז בדרך חזרה. לידיה גילגלה את עיניה. היא הביטה אל הכפר ופתאום פניה קפאו. "לא היה כזה נורא!" רוז הופתעה למראה הבעת פניה של אחותה.
"רוז." לחשה לידיה.
"מה קרה?" הבעת פניה של לידיה החלה להפחיד אותה והיא הסתובבה לראות על מה אחותה מסתכלת. עשן שחור וסמיך עלה אל השמים. והוא הגיע מהכפר שלהן.