להתעורר מהמוות – ברידג'ט IV

ברידג'ט וניקולאס ירדו ממכונית הספורט הלבנה שחנתה ליד שער הברזל, הם נכנסו בו ומראה של גועל עלה על פניה של ברידג'ט.
"איך, מה זה לעזאל המקום הזה? לאן אמא ואבא שלחו אותנו?" שאלה ברידג'ט את ניקולאס ומבטא בריטי קל נשמע בקולה. היא סידרה את החצאית הכחולה שלה, ויישרה את חולצתה הלבנה הקצרה והיא נכנסה למבנה הלבן. זרם תלמידים נתקע בה והיא חשבה לעצמה, 'גסות רוח.'
היא פיזרה את הקוקו הבלונדיני שלה ושיערה החלק נפל על גופה, נער כבן גילה הסתכל עליה מסוף המסדרון. היו לו עיניים בצבע חום דבש ושיער פרוע בצבע חום. היא קרצה לו והתקדמה לעבר החבורה הקטנה לידו. נערה בעלת שיער זהוב אסוף לצמה זעפה בנער שנעץ בה מבטים, היא נתקלה בה בכוונה.
"אופסי, בפעם תראי לאן את הלכת, אורייט (בסדר באנגלית)?" אמרה ברידג'ט בלגלוג.
"אחח, סנובית." ברידג'ט שמעה את הנערה זהובת השיער אומרת לה, היא עלתה בגרם המדרגות לכיתתה י'3. ברידג'ט נופפה בשיערה הבלונדיני ואחיה ניקולאס, גילגל עיניים בכל פעם שעשתה זאת.
"מה?" שאלה אותו ברידג'ט.
"אני פשוט לא מאמין שצבעת לבלונד, היה ל יפה יותר עם חום טבעי." אומר ל ניקולאס וניגש לדלת עץ קטנה שכתוב עליה בשחור י'3.
"זה נראה כמו בלונד טבעי, וחוץ מזה אולי ביום מין הימים אחזיר לצבע הטבעי שלי." אמרה ונכנסה לכיתה והתיישבה בשורה השלישית באמצע לצד ניקולאס. ברידג'ט ראתה שאחיה בוהה בתמונה שלה לפני שצבעה, היא עמדה לצד הביג-בן ששיערה שזור לצמה חומה ארוכה, היא לבשה ז'קט סגול ושורט לבן ועיניה הכחולות הבזיקו באור השמש. היא באמת התגעגעה לצבע הזה.
חבורת הנערים המעצבנים שבהם נתקלה ברידג'ט במסדרון, היא נופפה לנע עם העיניים המהפנטות האלה, והנערה עם השיער הזהוב שלחה לו מבט די מעוצבן. ברידג'ט רק חייכה חיוך מנצח בשפתיים ורדרדות.
"אולי תפסיקי כבר?" אמר לה ניקולאס.
"במה?" שאלה אותו ברידג'ט ונעצה עיניים בנער המסתורי, היא הייתה מאוהבת.
"את לא מפסיקה לעצבן את הילדה שברור שהיא החברה שלו, תפסיקי להשתמש בכוחות שלך!"
"איזה כוחות? כחות היופי, כי אני לא יכולה לעצור אותם." אמרה ולא הסתכלה אפילו על אחיה.
"על כוחות הסירנה שלך!" לחש בעצבנות ניקולאס, "מאז שחזרת את לא מפסיקה להשתמש בהם! זה מעצבן אותי! תצאי קצת, את לא יכולה לעשות זאת כל הזמן, ראית מה קרה לך בפעם הראשונה, אשפזו אותך שלושה ימים בבית חולים!"
"ומאז שאתה חזרת אתה לא מפסיק לנג'ס לי! אולי זה כי הכוח שלך מעפן!"
"טלפתיה זה לא מעפן! את תראי שתצטרכי ת זה באחד מהימים!" אמר וסיים את השיחה.
לאחר שיעור המתמטיקה המשעמם יצאה ברידג'ט לחצר והתיישבה על מדשאה ירוקה, לבדה. היא שמה אוזניות ופתחה את הספר אשמת הכוכבים. זאת הפעם העשירית שהיא קוראת את הספר הזה אך הוא עדיין ריגש אותה. מישהו נגע בכתפה של ברידג'ט והיא קפצה אחורה, זה היה הנער המהפנט.
"היי." ברידג'ט אמרה.
"היי." הוא אמר בביישנות, "גיא, ואת?"
"ברידג'ט, אני עולה מבריטניה."
גיא חטף לה את הספר, "אשמת הכוכבים? הרומטניקה המשעממת הזאת?"
"ברור לי שאתה לא מבין בספרים." היא אמרה בליגלוג.
"אני דווקא קורא, את יומנו של חנון." הוא אמר וציחקוק קטן נפלט מפיו, "ראיתי את התמונה שלך בחום, יותר יפה לך מבלונד."
"באמת?" שאלה ברידג'ט, עכשיו עלה לה עוד יותר החשק להחזיר את הגוון הטבעי שלה, ואולי להוסיף בקצוות צבע אדמדם, או ורוד או סגול, או שלושתם.
היא חייכה, "תרצה לצאת איתי?" שאלה. עיניה התכולות הפכו לעיניים מחליפות צבע. חיוכה מהפנט, ושיערה מתנופף ברוח, גיא נהיה חיוור ועיניו התרחבו וגם הם שינו צבעים.
"בשמחה." אמר והחזיק את ידה של ברידג'ט. ידיו היו חמימות והיא הצמידה אותן לפניה. חילופי הצבעים נעלמו והם פשוט ישבו שם, הקשיבו למוזיקה ביחד, אחוזי ידיים עד הצלצול.
לאחר היום המתיש היא קבעה עם גיא לשעה שבע בשער בית הספר אך לפני זה היא הלכה למספרה. היא הורידה את הבלונד, וצבעה את הקצוות בהדרגה. קודם סגול שמתבהר והופך לאדום. לא יותר מידי חזק אלא חלש ועדין. היא קלעה את שיערה לצמה ולבשה ג'ינס ורוד עם חולצה לבנה רחבה.
היא חיכתה בשער בית הספר וכשגיא הגיע הבעת תדהמה היתה על פניו.
"את יפהפייה." אמר ונישק אותה על לחיה. הנשיקה היתה חמימה ונעימה ולאט לאט היא התפשטה בכל הגוף.
"אני צריכה להגיד לך משהו, אני חזרתי מהעלם הבא."
גיא גיחך, "ואני סופר-מן, נכון?"
"לא. אני מספרת לך את זה כי אני מרגישה שאני מכירה אותך מגיל אפס, אני נרצחתי וג'ונן החזיר אותי לחיים. יש לי כוחות."
גיא העלה חיוך על פניו, "תראי לי."
עיניה של ברידג'ט הסתכלו על חתול רחוב שחור ועיניה החליפו צבע, וכך גם עיניו של החתול.
"אתה תיכנס לבית הספר, ותעשה את צרכיך על השולחן האחרון בכיתה י'3." החתול נכנס בשער ואחריו גיא וברידג'ט.
הם עלו לקומה י'3 ופתחו את הדלת, החתול התיישב על השולחן האחרון בכיתה ועשה את צרכיו.
"מדהים!" גיא אמר.
ג'ונן הופיע לידה, הוא חייך.
"חשבתי שאני האיש שלך." הוא אמר.
"אני משתמשת בו, אני צריכה לדעת מי רצח אותי ולמה, ואני רוצה לדעת מי החזיר אותי לחיים."
"אני החזרתי אותך לחיים." אמר ג'ונן.
"אני יודת לזהות שקר, אין לך בושה?" היא ליטפה את שיערו השחור באורך האוזניים, והסתכלה על עיניו החומות הבוהקות ונישקה אותו.
נערה בעלת שיער שחור נכנסה לכיתה. גרונה שוסף וחתך עמוק נוצר בו, דם זלג במורד גרונה והיא בלעה רוק חזק, "עיזרו לי." אמרה הנערה. מעליה עמד גבר שכאילו כישף את החושך שיכסה את גופו אבל ברידג'ט חדת ההבחנה הצליחה לזהות זיפי זקן שחורים וקעקוע עין בוכה על גב כף ידו.
"מאיה!" צעק גיא.
ברידג'ט הסתכלה על ג'ונן, "צריך? היא לומדת איתי בבית הספר."
היא הסתכלה על שלולית הדם שנוצרה ליד דלת הכניסה, גיא רץ אחרי האיש אבל הוא נעלם מזמן. פיסה לבנה ביצבצה משלולית הדם וברידג'ט ניגשה לאסוף אותה, זה היה פתק.
יובל רואה את העתיד, תמצאו אותה! היא חזתה את זה, אבל היא אומרת שאני אחיה באותה דרך שהיא קמה לתחייה! אני יודעת שהרוצח הוכנס לכלא ושהוא בן 56, תעזרו לי.
זה מה שהיה כתוב במכתב. ברידג'ט הראתה את המכתב לג'ונן, הוא הינהן, צריך לחפש את היובל הזאתי.
שני שוטרים נכנסו לחדר ונבהלו כאשר ראו את ידיה המוכתמות בדם של ברידג'ט. גיא הופיע מאחוריהם במבט מודהם והוא אמר ברוב טיפשותו, "את רצחת אותה?"