לחץ-פרק שני….

"שבו בבקשה" אומרת המנהלת ומצביעה על שני כיסאות הנמצאים מול שולחן הכתיבה שלה.אני מתיישבת ובן מהסס,אני רגילה להסתבך בצרות ובדרך כלל אני מסבכת עוד אנשים אבל בן זה סיפור אחר,הוא סוג של ילד רע שמנסה להיות ילד טוב,הוא תמיד עושה מה שמותר וכמעט אף פעם לא עושה מה שאסור,הוא משתדל לא להבריז ולא לעשות בעיות אבל בתוך תוכו הוא נמשך לזה כמו פרפר לאש,הוא מטורף על זה,רק תנו לו הזדמנות לעשות משהו משוגע והוא ירוץ על זה.אבל אסור לו להסתבך עכשיו,ההורים שלו כועסים עליו,מאוד,הם אומרים שהוא צריך להיות ג'נטלמן ולהצליח בלימודים,הם מצפים ממנו להיות הבן המושלם והתלמיד המוצלח.והוא יודע שאם הם ממש יכסעו עליו הם ימנעו ממנו להיות איתי בקשר,אמא שלו חושבת שאני מקור כל הרוע בעולם ושאני מדרדרת את הילד הקטן שלה.
"אנחנו בצרות?" שואל בן בדאגה.
"הו,איןו לכם מושג" אומרת המנהלת "הפעם עברת כל גבול נערתי,ואתה אדון לוין,אל תחשוב שההורים שלך לא ישמעו על זה"
"אבל…." הוא מתחיל להתנגד אך היא ממשיכה לדבר.
"הפעם אתם לא תצאו מזה בלי עונש,אני מצפה לראות אתכם מחר מחמש וחצי בבוקר בבית הספר.אתם תנקו את כל השולחנות של השכבה שלכם ממסטיקים" היא מחייכת חיוך של מנצחת ואני אומרת:"גברתי המנהלת,אני במקומך לא הייתי מפתחת ציפיות כי מי שמפתח ציפיות מתאכזב."
"אל תדאגי נערתי,אם צריך אני הבוא לביתך והדאג באופן אישי שתגיעו לבית הספר בחמש וחצי בבוקר."
"ועכשיו לכו לכיתות שלכם!"

בהפסקת האוכל אני יושבת לבד,לבן יש שיעורי בית להכין לשיעור הבא ולכן הוא לא בא לשבת איתי,אז אני יושבת לבד,עד ש….
"מה חשבת לעצמך?זה לא יאמן כמה את מפגרת לפעמים!!" צעקה עלי אחותי.
"תרגעי אחותי,הכל טוב." אני אומרת ונוגסת בכריך הגבינה שלי.
"שום דבר לא בסדר,אני לא מבינה אותך לפעמים.את מתנהגת כמו ילדה קטנה"
"ואת כמו זקנה אומללה וערירית.החיים יפים תתחילי ליהנות מהם לפני שהם יגמרו" אני נוגסת שוב בכריך והיא מתיישבת מולי,עצבנית.
"מה אבא יגיד שהוא ישמע על זה?" היא שואלת.
"שום דבר,כי את לא תגידי לו" אני עונה וחוץ מזה,רק לידע כללי,אני ממש אבל ממש לא מפחדת ממנו,הוא לא יעשה לי כלום הוא כול היום עסוק במסעדה שלו שהוא לא ישים לב גם אם אני יתחיל להשתמש בסמים הוא ללכת עירומה לבית הספר.
"אני בטוחה שהמנהלת כבר דיווחה לו".
"שיהיה" אני אומרת ומחליטה להתעלם מליסה,זה שאני אחותה התאומה לא אומר שאני צריכה להיות גם חברה שלה,נכון?
אז בסופו של דבר היא מבינה את הרמז והולכת לשבת עם חבורת ברכלניות שלה ואני שוב לבד,וטוב לי ככה.
"היי" אומר מישהו מאחורי ואני מסתובבת,זה הבחור החדש,
"הכל בסדר?" אני שואלת.לא מבינה מה הוא רוצה.
"הכל מצוין" הוא עונה.
"יופי" אני אומרת ומתה שהוא יעוף לי מהפנים כבר,וייתן לי לסיים לאכול בשקט.
"זה היה…מצחיק מה שעשית קודם" הוא אומר ומחייך אלי.
"מרגש" אני אומרת בקרירות,מה הוא רוצה ממני!!!
"אני יכול לשבת?"הוא שואל וכבר יושב מולי.
אני לא עונה לו ולא מנסה לפתח שיחה עם הבחור המוזר הזה,אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני אומרת שהוא מוזר,אז זה למה:כל הבחורים בבצפר הזה,חוץ מבן,כל כך עסוקים בעצמם וכל כך רציניים,הם אף פעם לא צוחקים או מחייכים וכולם לבושים אותו הדבר אבל הוא לא ככה,הוא שונה,הוא לובש מכנסי ג'ינס משופשפים מלאים בקרעים ולובש חולצה עם לוגו של להקת רוק לא מוכרת והשיער הבלונדיני שלו כל כך לא מסודר שזה מפחיד,אה ויש לו עגיל בגבה,למרות שלפי תקנון בית הספר זה אסור.
"באיזה כיתה את לומדת?" הוא שואל לבסוף.
"לא עניינך" אני עונה,אמרתי לכם,אני לא חמודה,בכלל.
"קשוחה" הוא מחייך אלי חיוך מלא שיניים לבנות וישרות "אהבתי"
אני מרגישה איל הפנים שלי מאדימות מרוב כעס ועצבים או אולי זה לא מכעס?
למזלי הפעמון מצלצל והוא קם מהשולחן.
"אני אדבר אתך בהמשך" הוא קורץ לי ופונה ללכת,אני נשארת לשבת שם,אין לי כוח לשיעור איכסטוריה.