לילה באור יום – פרק שלישי

ארגוס איסטר, אציל כפרי לא חשוב במיוחד, רקד בנשף של עצמו. הוא היה ידוע בתור זה שבזבז את כספו על נשפים מפוארים, והוא דאג להזמין את כל אצילי הסביבה לנשף שלו. בעיקר כדי להרגיש חשוב. תזמורת מפוארת וגדולה (ויקרה) ניגנה, שולחן ערוך בכל טוב עמד בצד, וארגוס עצמו רקד ברחבת הריקודים לאור הנרות. זה היה השלב בנשף שכולם כבר אכלו לשובע והשאירו את מרבית השולחן מלא, וכעת רוב האורחים רקדו בזוגות, בתחילה עם חברים מוכרים ולאחר מכן עם גבירות חדשות או לא מוכרות.
ארגוס רקד כעת עם אליסה ברקון. בית ברקון היה בית דרומי לא מוכר, אבל הם שלחו אליו לנשף את ביתם הצעירה. מחוות כבוד ראויה, הוא חשב. היא הייתה יפה מאוד – עיניים ירוקות חודרות, שיער שחור ארוך, גוף מחוטב וחזק.
תוך כדי הריקוד, הוא הרגיש דקירת כאב עזה בידו השמאלית.
"אם תצעק, או תדבר יותר מדי, אתה לא תהנה מזה." אמרה אליסה. זה היה אחד מאותם ריקודים בהם הגבר עוטף את האישה בידו, וכעת, לחרדתו, גילה ארגוס שכף ידו מסובבת לגמרי. דם נזל ממנה לשטיח, כמה עצמות קטנות נשברו. הוא כלא את צעקתו בתוכו, בגלל איומה של אליסה – ובגלל שאין זה יהיה מנומס. הוא קיווה שמישהו יבחין בבעיותיו, אבל האור העמום והמוזיקה העדינה הסתירו את הכל.
"תמשיך לרקוד," לחשה לו אליסה. "אתה לא רוצה שהנשף הזה יגמר במוות של מספר אורחים, בנוסף למארח. נכון?"
ארגוס בהה בה בחוסר אמון.
"את… מתכוונת לרצוח אותי?" הוא לחש בחרדה. "אני מדרג גבוה ממך. מבית אצולה חשוב ממך. בית איסטר לא יעברו על זה בשקט."
"אל תדאג," לחשה אליסה וליטפה את פניו בידה השמאלית. הימנית סובבה את ידו סיבוב שני, מחסלת סופית את הורידים, העור והעצמות שנותרו.
"יהיה בסדר. אתה תמות בלילה, במיטה שלך, ואיש לא יחשוד בי. נוסף על כך, שבית ברקון לא באמת קיים. הוא עוזר לי כשאני רוצה להתנקש באצילים, כמוך."
ארגוס החוויר סופית.
"אז את לא אצילה אמיתית?" הוא שאל. "ברקון זה סתם שם?"
"סתם שם בדוי," תיקנה אותו ברוך. "שמי הוא סול רייבן."
'איך היא יכולה להיות כל כך מפתה וכל כך אכזרית באותו הזמן?' חשב בחרדה ארגוס.
היא שלפה מכיס חבוי בשמלתה מיכל קטן, מלא בנוזל סגול מבחיל. צינורית ארוכה התחברה אליו, עם מחט חדה בקצה.
תוך כדי הריקוד, בלי לעזוב את ארגוס או לתת לקהל לחשוד במשהו, היא חיברה את הצינורית לידו ההרוסה.
ואז הצמידה את פיו לפיה. הנשיקה נראתה כאקט רומנטי כלשהו, פעולה שקרתה הרבה כשארגוס הרווק רקד בנשף. הפעם, מטרתה הייתה אחרת. להשתיק אותו בזמן שהרעל נכנס לגופו.
היא הרפתה מפניו, והחביאה את המיכל חזרה בכיסה.
"אני מציעה שתלך לנוח," אמרה לו. "קשה לרקוד אחרי שכיסא התרסק על ידך."
היא בעטה קלות בכיסא כסף מעוטר שעמד לצידה, והוא נפל בקול קרקוש על ידו ההרוסה של ארגוס.
היא הרימה את הכיסא במהירות, וצרחה.
"רופא! מישהו! הוא נפצע!" היא קראה בבהלה של אצילה מפונקת, ובזמן ששני רופאים מיומנים (שכמובן, לא יבחינו ברעל שבגופו) לקחו אותו לחבוש את ידו, היא חייכה לעברו חיוך רחב מדי.
"למה… למה את עושה את זה?" לחש לורד איסטר את מילותיו האחרונות.
"הו?" שאלה רייבן, והפנתה אליו את גבו. "אחד מנתיניך ביקש את מותך. הוא טוען שאתה מבזבז את כספו וכספי העיר על הנשפים המפוארים שלך, ושזה לא צודק.
חוץ מזה, זה כיף."
אמרה סול רייבן, ונעלמה לצללים.
מאוחר יותר, כאשר ארגוס במהלך הטיפול הרפואי גלגל את עיניו בארובותיהן ומת, חשדו ברופאים, בטבחים ובכמה אורחים חשובים. אבל אף אחד לא העלה בדעתו שאליסה ברקון, אצילה זוטרה שיצא לה לרקוד עם הלורד איסטר המהולל, היא האשמה ברצח.
וגם אם היו חושדים בה, איש לא היה מוצא עליה דבר בספרי ההיסטוריה.

– – – –

מקבת' השילה מעליה את הבגדים המטונפים, שאותם לבשה כבר חודש שלם. היא מצאה ביער פעם אחת אגם קטן שהיה מספיק גדול כדי להתרחץ בו ולשטוף את בגדיה, אבל התחושה של הכניסה לאמבט המים החמים אחרי חודשים בהם הסתובבה כמעט חסרת כל הייתה מדהימה. היא הייתה רגילה למלא את האמבט בדלי מהבאר הסמוך, אבל נראה שהיה למקום הזה מאגר מים משלו, כולל מערכת מתוחכמת לחימום והמים והזרמתם לחדרי האמבט המשותפים.
הם לא היו מסדר גדול במיוחד. היו בסך הכל שבעה חדרים, בכל חדר שש מיטות (ולרוב שישה מתנקשים), חדר אמבטיה ושולחן קטן כדי לנהל שיחות של תושבי החדר.
היה שווה להיות מתנקש רק בשביל החדר.
בנוסף, היה את החדר של קטלין ופניאל, שהיה מעט קטן יותר אבל מצויד קצת יותר. אקו שכב בתוך הנדן שלו, בין בגדיה המטונפים. אמנם הוא היה רק חרב, אבל הוא יכל לראות, והיא העדיפה שהוא ינעל בנדן שלו בזמן שהיא מתרחצת.
היא שכבה שם, במים החמים, למשך כמה דקות ארוכות, כשמישהו דפק לה בדלת.
"תצאי בקרוב," אמר לה קול לא מוכר. "עוד חמש דקות כולנו מתכנסים לשיחה, והיינו מעדיפים שתגיעי לשיחה הראשונה שלך."
מקבת' רטנה בשקט, אבל יצאה מהאמבט, פתחה את החור בקרקעיתו שניקז משם את המים, התנגבה במגבת שהשאירו לה ולבשה את הבגדים החדשים שהם הביאו לה. חולצה וחצאית ירוקים ונוחים, מרובי כיסים וגמישים. בגדים מצוינים למטרות התנקשות.
היא חגרה את אקו למותניה, ויצאה החוצה לתוך החדר המשותף שלהם. הוא היה מצויד בהרבה ממה שהיא ציפתה – המיטות היו באמת מיטות, ולא דרגשים קשים. היה להם מקום אישי לשים את הדברים שלהם, ואפילו וילונות שהיו יכולים לפרוש מסביב למיטתם אם הם רוצים פרטיות. שולחן קטן ועגול היה במרכז החדר, ושאר חבריה לחדר ישבו סביבו.
הראשונה הייתה סיירה. היא כבר ראתה אותה קודם, ועדיין ניסתה לעכל את המראה שלה, עם העור הורוד והמקורנן, העיניים חסרות האישונים והעובדה שהיא ישבה על כיסא גבוה בהרבה בשביל שיראו את פניה.
משמאלה של סיירה ישב בחור גבוה ונאה, עם שיער פרוע ושחור ועיניים שחורות בעלות מבט נעים. לפי הריח שנדף ממנו, הוא היה שתוי מעט. קשת ארוכה ושחורה נתלתה על גבו.
לצידו היה בחור מוזר. עם שיער שחור כהה שהגיע עד לכתפיו ועלה על עיניו. הוא לבש גלימות שחורות, וחרב ארוכה נתלתה מחגורתו, תחבושות מהדקות אותה לנדנה, כאילו אסור לה לצאת מהנדן.
אחריו היה בחור… מעניין. ג'ינג'י קיצוני, לא אדום חזק כמו קטלין אלא כתום בוהק, כמו אש. היא חשבה שהיא מדמיינת אבל להבה קטנה ריקה בין שיערותיו הבוהקות. גבותיו היו כחולות כהות, ועיניו זהובות זוהרות.
הוא היה גובה וחיוור, עורו לבן וכמעט שקוף. הוא לבש גלימה שחורה מהודרת, ומתחתיה היא חשבה שהיא ראתה קשקשי דרקון מנצנצים.
לצידו עמד מישהו, שהיא לא הצליחה להחליט אם הוא בן או בת. שיער שחור שמגיע עד הכתפיים, עיניים אפורות וחודרות, מבטו גרם לה להרגיש מעט לא נוח, עורה שחום למדי והוא היה הנמוך ביותר ביניהם, מלבד מקבת' – וסיירה, כמובן.
הם דיברו ביניהם, ופנו לעבר האחרון כבן, אז היא הניחה שהוא אכן בן.
כשהיא התיישבה בכיסא הריק השתרר שקט לרגע, ואז הבחור עם הקשת החל לדבר.
"את מקבת' קליילנד, אני מניח?" שאל. "אני ג'ון גולמארט – "
"ג'ונתן." תיקן אותו הג'ינג'י.
ג'ון נחר לעברו בבוז.
"ג'ון גולמארט," הוא הדגיש, "ואני האחראי של החדר הזה. במילים אחרות, אני זה שסובל אם אתם מאחרים למשימות, עושים בלגן או נכשלים."
"אני סיירה," אמרה סיירה. "את כבר מכירה אותי מקודם, אני חושבת."
"אני קליף." אמר הג'ינג'י.
"קליפר." לחש ג'ון. קליף התעלם.
"לי קוראים ראיין." אמר בשקט הבחור עם השיער על העיניים.
"ואני ניקולס." אמר זה שהיא תהתה לגבי מינו, וכעת סגר את הדיון כזכר. מי יקרה לבת שלו ניקולס?
"אז, מקבת', ספרי לנו קצת על עצמך."
מקבת' הניחה את אקו על השולחן.
"הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת, זה שאני לא החברה החדשה היחידה שלכם. יש גם את אקו. והוא מאוד מעצבן. אתם מוכנים?"
הם הנהנו. חלקם במרץ, חלקם פחות.

"שלום לכם!" קרא בקול רם אקו בשנייה שיצא מהנדן. "ג'ינג'י, שיכור, מפלצת, פריק ומוזר. חבורה נחמדה מצאת לך, בת'! גרועים כמעט כמוך!"
נראה שכולם נעלבו, אולי חוץ מקליף.
"הוא תמיד כזה גרוע?" שאל בצער ג'ון.
"הוא רק מתחמם," אמרה מקבת'. "בדרך כלל הוא משקיע מחשבה במה שהוא אומר."
"אמרה זו שאין לה מחשבה להשקיע!" אמר אקו. "אוף, הם באמת לא יוצאים לי טוב הפעם. אני צריך לחשוב קצת."
"לא יכלת לבחור נשק צל יותר… נחמד?" שאל בשקט ראיין.
"אתה אף פעם לא מוציא את הנשק מהנדן, אז אל תתלונן על אחרים." אמרה סיירה.
"נשק צל?" שאלה מקבת'.
"נשקים כמו אקו, בעלי כוחות קסומים, מכונים נשקי צל." אמר ראיין באותה לחישה רצינית.
"אבל למה נשקי צל? אקו לא אפל או משהו…"
"את יודעת ממה מכינים נשקי צל?" שאל ג'ון. "מחיות נגועות צל. פגסוסים נגועי צל, גריפונים נגועי צל, חתולים נגועי צל. הפרווה, הנוצות, העצמות – אצל נגועי צל הם שחורים. ומהפרווה השחורה הזאת, מהנוצות השחורות, מהעצמות השחורות, אנחנו מכינים את נשקי הצל. רובנו הכנו את הנשקים שלנו בעצמנו. אני מבין שאת…"
"לא." השיבה מקבת'. "אני מצאתי אותו, או יותר נכון להגיד שהוא מצא אותי. הוא טוען שהוא קיים כבר כמה עשורים, קופץ בין אדונים שזקוקים לו."
"אם כך, ניצחת שוב, ראיין!" אמר קליף בחיוך. "שלך בת כמה?"
"אלף מאתיים שנה." לחש ראיין. "נשק הצל העתיק ביותר."
"הייתי בטוחה שנגועי הצל הם תופעה חדשה," אמרה מקבת'. "הם הופיעו לראשונה לפני כחמישים שנה. איך יכול להיות ששלך כל כך עתיקה?"
"אני גם לא יודע." אמר ראיין. "פעם היא ידעה לדבר, אבל עכשיו היא כבר זקנה. מתעוררת פעם בכמה ימים, ורק מזכירה לי לא לשלוף אותה. ככה זה. פעם היא סיפרה לי שהיא נועדה לקטול אלים. עכשיו… היא שותקת."
היה רגע של שקט.
"אז, מקבת'. אפשר לקרוא לך בת'?" שאל ג'ון.
"לא."
המילה הייתה כל כך קרה, כל כך עוינת, שג'ון היה בטוח שעכשיו היא הולכת לרצוח אותו.
"אבל… אקו קרא לך ככה."
"בגלל שזה מעצבן אותי."
"אז, מקבת', למה את פה?"
"מישהו רצח את ההורים שלי. אני רוצה לנקום."
הקדרות בקולה הייתה חזקה אפילו ממקודם. האוויר רעד מכמות השנאה שהייתה באוויר.
"הוא אכל אותם."
היה רגע של שקט, וחברי חדר שלוש החליטו שלא לשאול עוד שאלות.
"כדאי שנישן הלילה טוב. לין אמרה לי שהולכת להיות לנו משימה גדולה מחר."

– – – –

מקבת' ישנה כמו שלא ישנה מעולם. גם בעבר, לא הייתה לה מיטה כל כך נוחה. מרופדת לא בקש אלא בצמר, עם כרית מספיק גדולה כדי שהראש שלה ישקע לתוכה, שמיכה עבה ומחממת ולא אריג דק. כמובן, זה התעלה בהרבה על החודש האחרון, בו ישנה ללא ציוד ראוי, בחוץ, בקור, באמצע החורף, בגשם.
היא התעוררה כשמישהו תפס בכתפיה וטלטל אותה. חזק.
"מה?…" היא שאלה והתמתחה.
"צריך לקום. יש משימה." אמר לה קול מוכר. זה היה… ג'ון, היא חשבה.
היא פתחה את עיניה וראתה שהניחוש שלה היה נכון.
"אוקי. אז… אתה יכול ללכת רגע, כדי שאני אחליף בגדים?"
"אה, זה בסדר," הוא אמר, והגיף בשבילה את הוילון מבחוץ. "בגדים לפעמים נקרעים במשימות, אז לרובנו יצא לראות זה את זה בבגדים פחות נאותים מכותונת לילה."
זה לא גרם למקבת' להרגיש טוב יותר.
היא החליפה בגדים מהר, חזרה לאותם בגדים ירוקים ממקודם, ויצאה מהחדרון הקטן שהוילון נתן לה.
"בוקר טוב, כולם!" הכריז אקו. "חשבתי על זה כל הלילה, ויש לי אוסף של עקיצות על כולכם למסע המשותף שלנו!"
"גם עלי?" שאל קליף.
"בטח שגם עליך. דרך אגב, הייתי ממליץ לך להזמין מכבי אש, כי הראש שלך בוער!"
"עשיתי את זה פעם. הגלימה שלי מבעירה אותי מדי פעם, אתה מבין…"
מקבת' נאנחה.
"מה המשימה?" היא שאלה.
על השולחן נחה מעטפה מעוטרת, עם המספר 3 כתוב עליה.
"זאת משימה לכולנו. תתכוננו למשהו קשה."
הוא הוציא פתק מהמעטפה וקרא את תכולתו. ואז בהה בה, וקרא אותה שוב.
הוא העביר בשקט את הפתק במעגל, נותן לכל אחד מהם לבלוע רוק ולנעוץ עיניים בכתוב.
הוא הגיע למקבת' אחרון.
היא חייכה. המטרה שלה – הסיבה שהיא הגיעה עד לכאן – תתממש מהר מצפוי. היא הבינה מה הלחיץ את האחרים – זו הייתה בקשה מהמשטרה לרצוח את הרוצח הסדרתי המסוכן ביותר שמסתובב חופשי.
אבל מקבת' התחילה להתחמם.
היא זכרה את אותו יום.
את הבית העולה בלהבות.
אותו מביט בה, ובורח משם.
את הגופות של הוריה.
את סימני הנשיכה.
את העובדה שלא יכלה לעשות דבר.
כעת הגיע הזמן.
"אנחנו, חברים," אמר ג'ון, "הולכים להילחם במפלצת. אנחנו הולכים להילחם בצל הבוער."