לילה באור יום – פרק שני

לא רחוק מהמסתור המפוקפק למראה של להבי הצללים, בין שני עצים, עמדה מטרת ירי. היא הייתה מוסתרת היטב, שיחים צמחו לצידה פרא, ונראה שהדרך היחידה לפגוע בה זה מטווח אפס, אחרת החץ יתקע בעצים או בשיחים שסביבה.
חץ הופיע משום-מקום, ונתקע במרכזה של המטרה. אם מישהו היה מסתכל היטב. הוא היה רואה שבתוך העיגול האדום שמסמן את המרכז יש עיגול לבן נוסף, ובו נקודה קטנטנה של אדום. החץ ניקב את הנקודה הזאת במדיוק.
במרחק שני קילומטרים משם, עמד מגדל עץ רעוע. גם הוא הוסתר על ידי עצים ושיחים, ומרבית העצים היו גבוהים יותר ממנו. הייתה לו דלת עץ שבורה וחלון יחיד שלא ניתן לראות ממנו דבר – מטפסים כיסו את מרבית החלון, השאירו חרך צר אחד.
מתוך החרך הזה יצא חץ, שטס במדויק לעבר המטרה שהוזכרה קודם. הוא פגע בחץ הקודם, פיצל את זנבו והתמקם שם, בתוך החץ. הוא היה פוגע בנקודה האדומה הקטנה, אם לא היה שם חץ אחר שיפריע לו.
בתוך המגדל עמד גבר צעיר, עם שיער שחור שדורש סירוק דחוף, עיניים שחורות ובגדים סמרטוטיים ומלוכלכים מבוץ. בידו הוא אחז קשת שחורה, שאותיות רוניות זהובות וחסרות משמעות סורטטו עליה. הוא הכין אותה בעצמו, וסרטט את האותיות בעצמו. לא הייתה להן שום משמעות – הוא פשוט טען שזה גורם לקשת להיראות מגניבה יותר.
הוא חייך חיוך גדול, בעודו טוען את הקשת. הוא היה צלף מיומן, אבל הפעם, המטרה החדשה שלו באמת איתגרה אותו. הוא כמעט ופספס את המרכז בירייה השנייה!
"תודה, פניאל." הוא לחש. "קשה לי למצוא מטרות מעניינות בזמן האחרון!"
הוא כיוון את הקשת לעבר המטרה, משלב את כישורי הירי שלו עם הקסם של הקשת.
החץ נורה בקו ישר, חותך דרך עצים, שיחים ועשבים, ונתקע במטרה.
בדיוק ליד החצים הקודמים, על הלבן שבתוך עיגול האמצע הנורמלי.
"נו באמת!" צעק בקול רם ג'ון. "אני יכלתי לעשות את זה. בטח איזה חרק קטן הזיז לרגע את המטרה!"
הוא נמרח על כיסא העץ הקטן שלידו, הריהוט היחיד במגדל שלא היה שבור. לצידו היה שולחן עץ, עם ארבע רגליים בתאוריה ורק שלוש בפועל, ועליו בקבוק יין חצי ריק.
"נראה שהגיע הזמן לחזור למסדר," הוא אמר, ולגם לגימה גדולה מהבקבוק. "הגיע הזמן שאני אצלוף במטרה נעה ונושמת שוב."
– – – – –
קטלין גולמארט ישבה בחדר שלה בבניין של מסדר הלהב האפל, שיערה האדום נפרש מאחוריה כגלימה. שאר החברים במסדר קראו לחדר הזה 'חדר הכס של לין', אבל הוא היה יותר חדר משרדים מחדר כס – כיסא פשוט מעץ, שולחן גדול מכוסה בניירת, פח ניירות גדוש, ארון ספרים קטן ומיטה גדולה ומרופדת בצד היוו את מרבית הריהוט בחדר. המיטה הייתה שלה ושל פניאל, אם כי לרוב הוא ישן בפונדקים קטנים שקרובים למטרת הרצח הנוכחית שלו. על כל יום שהוא היה פה, איתה, הוא היה שלושה ימים במשימות.
היא נאנחה. זה היה הדבר העיקרי שעיקב את החתונה שלהם.
דפיקה נשמעה בדלת.
"יבוא," היא קראה.
סיירה בומביקס פתחה את הדלת שלה. למרות שסיירה הייתה איתם כבר כמעט חדשיים, קטלין עדיין לא התרגלה למראה המוזר שלה. היא הייתה נמוכה מאוד, כמעט מטר, העור שלה היה ורוד כהה, עיניה חסרות אישונים וזיזים משונים בלטו ממקומות שונים בגופה, בעיקר במפרקים השונים. שתי קרניים קטנות הזדקרו מראשה (כנראה עוד שני זיזים, אבל בגלל המיקום ראוי לתת להם שם אחר) מתוך השיער הלבן הקצר שלה.
"מה קרה, סרייה?" שאלה אותה קטלין.
"זה סיירה," נאנחה סיירה. "יש מישהו בדלת, גבירתי."
"אני מתנצלת. המסדר גדל פלאים בזמן האחרון, וקשה לזכור את השמות של כולם. ואמרתי לך, לין זה מספיק. אין צורך ב'גבירתי'."
"אני זוכרת, גבירתי."
קטלין דפקה את ידה במצחה.
"בכל אופן," אמרה, "אם יש מישהו בדלת, תפתחו לו."
היא קמה מהכיסא שלה ויצאה מהחדר בעקבות סיירה.
"את יודעת אם זה מתנדב חדש או מזמין?"
"מתנדב, אני מניחה. מזמינים נוטים להגיע לנקודות המידע בשוק השחור, ולא לכאן, גבירתי."
"גינוני הנימוס שלך מופרזים, סיירה. זה שהיית פעם אצילה, לא אומר שאת צריכה להשתחוות בפני כל אדם שמעמדו גבוה משלך. חוץ מזה שאני לא באמת מעליך."
"אני יודעת, גברתי."
"יש דרך כלשהי בה תוכלי לדבר אלי נורמלי?"
"לא, גבירתי."
קטלין נעמדה מול השער הגדול של המסדר. החדר המרכזי שלו נוהל כבר גדול – שולחנות קטנים היו פזורים בו ואנשים יכלו לאכול ולשתות, שתי מתנקשות צעירות דאגו לבישול ואחת נוספת ניהלה את הבר, ובמה קטנה הייתה במרכז החדר, להוגעות חשובות.
לין דחפה בידיה את השערים הגדולים, שנפתחו בשקט ובקלות.
"שימון הצירים אכן עוזר," היא לחשה. "אם כי מחירי השמן עלו בזמן האחרון, וזה מתחיל לעלות יותר מדי – "
'אני לא יכולה להסתכל על משהו בלי להתחיל לחשוב עליו בצורה אוביקטיבית?' היא חשבה.
'אולי חוץ מפניאל?'
בפתח עמדה אישה צעירה, עם שיער בלונדיני קצר ושמלה ירוקה מלוכלכת מבוץ. ונראה שהיא הייתה באמצע ויכוח עם הלהב שלה.
– – – – –
"אמרתי לך שהדלתות נפתחות החוצה, נכון? אבל את התעקשת לעמוד צמוד אליהן, וליפול אחורה כשהן נפתחו."
אמר אקו למקבת'.
"אקו, הייתי צריכה לדפוק בדלת." צעקה מקבת' על הלהב שלה.
"ואז לקפוץ אחורה מראש."
"אז הנדן שלך נדפק ברצפה. סיפור גדול."
"את מכירה את זה שאת דופקת מרפק בקיר לרגע, ואז כל היד שלך כואבת למשך הרבה זמן?"
"כן – "
"אז קרה לי אותו הדבר, רק עם החוד שפגע בקצה של הנדן."
"אתה מעורר רחמים, אקו." אמרה, וקמה מהבוץ. כשהדלתות הגדולות נפתחו הן אכן פגעו בה והפילו אותה לרצפה, אבל היא עדיין חשבה שהיא סבלה מזה יותר מאקו.
מולה נעמדה אישה יפה מאוד. עיניה היו אדומות כמו שיערה הארוך, שנתן משמעות חדשה למושג ג'ינג'י. היא לבשה שמלה שחורה וארוכה, וגופה הקרין סמכותיות.
"את קטלין גולמארט, המפקדת של מסדר להבי הצל?" שאלה מקבת', בשילוב של סקרנות ותהיה.
"כן. ותקראי לי לין." אמרה קטלין מהצד השני של הדלת. "את רוצה להצטרף אלינו, אני מניחה?"
"כן. ורק שתדעי, אני לא ממליץ לקבל אותה. היא מעצבן, חסרת תועלת, ו – " התחיל אקו לדבר. מקבת' תקעה אותו בחזרה בנדן, שהטלטל כשאקו גידף בקול את מקבת'. למזלה, הנדן היה חסין לקול.
"אני מקבת' קליילנד. וכן, אשמח להתקבל למסדר." אמרה מקבת'.
"אי פעם הרגת מישהו?" שאלה אותה קטלין.
"כן." ענתה מקבת'. "לא הרבה פעמים, אבל לא פעם היו שודדים עקשנים במיוחד."
"מה המטרה שלך בהצטרפות אלינו?"
"נקמה." פניה של מקבת' התקשחו כשהיא אמרה את המילה. "נקמה שמישהו שהרג יותר מדי אנשים. על חלקם אני לא אסלח לו."
"אני מבינה. אם תקבלי בקשה לרצוח איכר עני, שאשתו מתה ממחלה ויש לו חמישה ילדים קטנים בבית בגלל שהוא עצבן את השכן שלו, מה תעשי?"
מקבת' שתקה לרגע. מצד אחד, היא הניחה שקטלין רוצה שהיא תרצח את המטרה, כי זו דרכו של המתנקש.
מצד שני, אם זאת התשובה שהארגון הזה רוצה, היא לא יכולה להצטרף אליו.
"הגנה עצמית, הגנה על החברה והגנה על המוסר." היא לחשה. "אלו הסיבות היחידות."
"מה אמרת?" אמרה קטלין.
"אסלק משם את השכן ואסרב לבצע את הרצח. אני לא ארצח אדם ללא סיבות צודקות."
היה רגע של שקט.
"תיכנסי," אמרה קטלין. "את התקבלת."

"זהו?" שאלה אותה מקבת'. "זה כל מה שעלי לעשות? לענות על כמה שאלות פשוטות? בלי מבחן סיבולת, בלי בדיקה של ידע ראוי, בלי כלום?"
"הגעת לפה," אמרה קטלין. "זה לא סיפור פשוט. היער שורץ מפלצות. כל עוד המוסר הוא המניע שלך, את מוכנה לרצוח ואת הצלחת לעבור ביער, את רשאית להצטרף אלינו.
סיירה?" קראה קטלין לגברת המשונה למראה שעמדה לצידה, "יש לכם מקום פנוי בחדר, נכון?"
"כן, גבירתי." הנהנה סיירה. "מרקו עזב לפני שבועיים. המיטה שלו ריקה עכשיו."
"מעולה." אמרה קטלין.
"מקבת' – את שייכת לחדר 3. איתם את ישנה, איתם את פועלת ואיתם את מתנקשת אם יש פעולה שדורשת קבוצה. ברור?"
מקבת' הנהנה.
"עכשיו, לכי מהר להתקלח. אני מניחה שאת צריכה את זה."