לפני שאפול, פרק אחד- עשרה חלק ראשון

11 (חלק ראשון)

אני לא זוכרת כמה זמן בכיתי, אבל בכיתי הרבה. הדמעות שלי נפלו על חולצתו האפורה והנעימה של סילאן, ועמדנו כך עד שהתנתקתי מחיבוקו ומחיתי את דמעותיי בגב כף ידי. הייתי מעורפלת כשהוא שאל אם ארצה לשתות. אמרתי לו שכן. הרגשתי באמת את הצמא חונקת את גרוני. הוא הושיב אותי על כיסא ליד שולחן השיש וניגש להכין לי כוס תה.
"שיין אמר לי שאתה עשית בכוונה את התאונה," הודתי וקינחתי את אפי בנייר שסילאן הניח לי על השולחן. "שמגיע לך למות. שהמוות שלך יהיה צודק. כמו נקמה. ואני בטיפשותי האמנתי לו, למרות שידעתי, פשוט ידעתי שמשהו איתו לא בסדר."
"אל תאשימי את עצמך," אמר והגיש לי את הכוס. "הוא ממזר. הוא עושה הרבה דברים נוראיים."
הנהנתי. "הוא גם כמעט הרג חבר של חברה טובה שלי. זאת אומרת, חברה טובה לשעבר."
"זוהי צורת הענישה שלו. גם אם אחר כך ירפאו אותך. זה יכאב כאב פנימי לנצח, כתזכורת על מה שעשית ואסור לך לחזור על זה."
"מאיפה אתה יודע?" שאלתי בעניין ונשפתי על כוס התה המהביל. ידיי עדיין רעדו, אך בצורה פחותה יותר כך שהצלחתי לא לשפוך את תכולת הכוס.
"הייתי שם כמה חודשים טובים. למדתי להכיר דיי הרבה אנשים שם. אחד מהם, שהיה החבר הכי קרוב שלי, איבד את הקורבן שלו. שיין כעס עליו כל כך וכמעט הרג אותו. הוא היה במצב גסיסה. גם אחרי שהחלים הוא סיפר על כאבים בכל גופו, ולאחר לא יותר משבוע הוא מת מזה."
"אני מצטערת."
"אל תצטערי," אמר והניח את כף ידו על כף ידי. "רק אז התחלתי להבין עם מי יש לי עסק, וזה פקח את עיניי למציאות הזו. התחלתי לתכנן עריקה משם, כשיגיע זמני להרוג מישהו."
קיסה ידעה מלכתחילה שמשהו כאן מוזר. שלמה לאחר כמה ימים אני אקבל את המשימה שלי, והיא קיבלה רק לאחר כמה חודשים? אני בטוחה שכולם הוכשרו לפחות זמן ממושך וארוך יותר מאשר אני הייתי.
"איך זה שיצאת בזול?" שאלתי כדי לעבור לנושא אחר. "זאת אומרת, איך זה שאתה עכשיו כאן ולא יושב בכלא?"
"אני קטין מבחינת בית המשפט, למרות שעוד חודשיים ימלאו לי תשע-עשרה," אמר במשיכת כתפיים. משכתי את ידי בעדינות, מפני שלא יכולתי כשהוא נוגע בי ככה. זה היה מוזר ומבלבל. "העניין המוזר הוא שהם לא נתנו לי שום עונש."
"אתה רציני?" שאלתי. מה קורה היום עם בתי המשפט? קודם הוא קטין ואחר כך הוא יוצא מזה בלי עונש? "אתה חושב שלשיין יש איזשהו קשר לזה?"
"כשאני חושב על זה עכשיו, כן. אם הוא רוצה לנקום בי, הוא רוצה שזה יהיה מול העיניים של המשפחה שלי. מה שהוא לא יודע שרק אחי כאן. ההורים שלי בשליחות, וכל השאר בספרד."
"אתה ספרדי?"
"חצי," אמר בחיוך. "מצד אמא שלי."
הנהנתי. "טוב, סטינו מהנושא." לגמתי מהתה. הוא היה טעים. לא ידעתי שסילאן יודע להכין תה טוב כמו זה. "אז מה עכשיו?"
"את צריכה לומר לי." הוא השעין את ראשו על כף ידו והסתכל לרגע על השעון שעל הקיר מאחוריי. "זה או שאנחנו אויבים ואת תמשיכי לנסות להרוג אותי- לא משהו שאני מציע לך, או שאנחנו נהפוך להיות שותפים ואויבנו היחיד יהיה שיין. כך נוכל להפסיק עם פשעיו ולהניח לאנשים למות בשלווה. לא לתת להם להרוג אנשים ולעשות להם את המוות, עד כמה שזה אירוני."
"אני לא יכולה לבטוח בך," אמרתי בשקט. לא משירה אליו מבט.
"למה?"
"אתה יודע בדיוק למה. דבר ראשון, אתה הרגת אותי. דבר שני, אני לא מכירה אותך. דבר שלישי, כל העניין הזה עם שיין עדיין מוזר לי. איך שהצלחת לברוח ממנו. איך הוא נשמע החסר אונים במערכה הזו…"
"אין לו דמות גשמית כאן בעולם," ענה על שאלתי. "הוא יכול לשלוט כאן רק בדברים קטנים ולא יותר. את שאר הדברים הוא נותן למלאכי המוות כשהוא מכריח אותם לבצע את הרציחות האלו."
"ומה אם הם רוצים לעשות את זה?" שאלתי. "מה אם הם כל כך כועסים על כך שהם מתו, וזה מה שגורם להם לשלוח מסרים של אי אכפתיות ולעשות את מה ששיין מצווה עליהם לעשות?"
"זאת כבר החלטה שלהם."
"זה עדיין לא משנה את העובדה שמתתי." הרגשתי חלולה כאשר נזכרתי באימי, מסתכלת על התמונה שלי שעל שידת הספרים שלה בסלון, נראת שבורה לגמרי. הרוסה.
"אני באמת מצטער על זה," התנצל שוב, ונשמע בקולו כנות. "אבל הסברתי לך כבר מה קרה, וזהו הדבר היחידי שאני יכול לומר לך."
כשהיינו בשקט, תקף אותי שוב הקול ההוא, שבמשך זמן רב לא שמעתי אותו. הוא היה זהה כל כך לקולו של סילאן, והיה נעים כמו של סילאן. הקול רק צעק על האנשים בסביבתו. היה אפשר להבין שהוא היה נסער.
ואז, כל החלקים של פאזל הזיכרון שלי חוברו יחד, ונזכרתי בכל מה שקרה באותו הלילה.

זה היה יום ההולדת של ג'סי. חגגנו לה במועדון, יותר נכון על הבר, ושתינו משקאות חריפים בעלי טעמים שונים. תות. בננה. אפרסק. אפילו החלפנו בינינו את הכוסות כדי לטעום אחת מהשנייה. צחקנו והיא פתחה את המתנות.
לאחר כל החגיגה שערכה לפחות שלוש שעות, עד אחת-עשרה בלילה, הייתי חייבת לחזור הביתה. ההורים שלי הרשו לי עד שתים עשרה, אבל ידעתי שייקח לי זמן להגיע הביתה לבדי. גם הן, החברות שלי וג'סי ביניהן, היו צריכות ללכת, אז נפרדנו לפני שחציתי את הכביש. שמתי את אוזניות האייפוד שלי על אוזניי, הדלקתי את המוזיקה ונופפתי להן לשלום בעודי חוצה את הכביש. שמתי לב שיש הבהובים של אורות, אבל לא באמת חשבתי שהם לכיווני.
ובבת אחת, משהו חבט בי בכוח, והייתי שכובה על הכביש. מדממת וחבולה, לא מצליחה לנשום כמעט.
שמעתי צעקות, אך לא הבנתי מה הן אומרות. הייתי מטושטשת, וגלגלי עיניי נעו ממקום למקום, כמעט מתגלגלות אחורנית.
הרגשתי שמישהו מרים את ראשי ושם אותו על משהו נוח יותר מהכביש, ואז שמעתי את הקול המבוהל ששמעתי בראשי מידי יום בזמן שהייתי באימונים, "את שומעת אותי? בבקשה, תעני לי. אני מתחנן. אל תעצמי את העיניים שלך, את שומעת?"
רציתי לענות, אך הרגשתי שכאילו הלשון שלי נתקעת באמצע. כן שמעתי אותו. רציתי לצעוק לו שאני לא מרגישה את רגליי, ושאני לא יודעת מה קורה לי. שיעזור לי, התחננתי בראשי. רק שיעזור לי.
כמובן שאז, ראיתי את פניו של סילאן לשבריר שנייה- מה שהוכיח לי בביטחון שהוא לא שיקר לי כשאמר שהוא לא עזב אותי.
הוא הסיט את שיערי אחורנית, וליטף את מצחי. באותו שבריר שנייה יכולתי לראות עד כמה הוא נואש לעזרה. הוא צעק בכל גרונו, "שמישהו יעזור פה! היא גוססת! תקראו כבר לאמבולנס!" הוא נשמע כועס. כשהוא דיבר אליי, בלחישות קטנות, הוא אמר שהוא מצטער. שהוא בעצמו לא יודע מה קרה. כשהוא חזר לצעוק עוד הפעם לאנשים סביבו יכולתי להרגיש את הפאניקה שהוא חווה. " תזיזו את עצמיכם, אנשים! אם צוות ההצלה לא יגיע תוך כמה דקות היא גמורה!"
עיניי שהיו פקוחות כמעט ונעצמו, והשתנקתי. שוב ושוב וחוזר חלילה. הייתי חייבת חמצן, הריאות שלי שרפו, הגוף שלי כאב… הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותי יותר, היה קולו של סילאן.
"אני כל כך מצטער שזה קרה… אני כל כך מצטער שאני מאבד אותך… אני כל כך מצטער שעשיתי לך את זה…"
אני רק רציתי להרגיע אותו עצמו, ולומר לו שהכל יהיה בסדר רק אם יעזור לי. שייקראו כבר למישהו ויטפל בי. אני מוכנה להישבע שהרגשתי בכל גופי ובכל נשמתי שאני גוססת. ולא רציתי לגסוס. לא עכשיו.
הרגשתי את גופו נע, ואז את פניו מעליי. הוא בחן אותי, שינן את תווי פניי וביקש ממני שלא אעצום את עיניי. שאשאר איתו. אם לא, אאבד את ההכרה.
אורות אדומים ריצדו לנגד עיניי ויללת סירנות נשמעה ממרחקים. הרגשתי מעט הקלה כאשר הבנתי שמישהו קרא כבר לאמבולנס, ובטח גם למשטרה, ושלא עמד שם בקיפאון ולא עשה שום דבר.
כשלבסוף נכנעתי ועצמתי את עיניי, שמעתי שיחה קצרה בין סילאן לאחד מהפרמדיקים.
"היא נושמת?" שאל הפרמדיק.
"בקושי. הדופק שלה חלש עד שכמעט אני לא מצליח להרגיש אותו," השיב סילאן בקול מעט יציב בעודו לוחץ על פרק כף ידי.
"אנחנו חייבים לבצע לה החייאה, ברגע זה."
הוא עשה לי עיסויים, כששתי כפות ידיו על בית החזה שלי, שוב ושוב. הלחץ שעל ריאותיי לא הקל על השריפה שהרגשתי וצווחתי לאחר כמה סטים של עיסויים. כשהפרמדיק ועוד מישהו העלה אותי על אלונקה, הרגשתי את גופי מפרכס בזויות שאדם נורמאלי לא היה יכול להגיע אליהם.
בזמן שהיינו על האמבולנס הדוהר אל עבר בית החולים והסירנות יללו, גופי נרפה, וכך גם נשמתי. כי באותו הרגע דממתי, ולא חזרתי לתפקוד.
פשוט מתתי.