הולי
שמחה לבשר שסיימתי את הפרק האחרון. כנראה הוא יהיה פרק 11 (שני חלקים) כפי שכתבתי לפני כמה פרקים. הממ.. אני לא ממש מתה על הסוף כיוון שהוא הולך מהר, והפרידה מהדמויות מהירה, אבל אני אחזור לכתוב את ההמשך בקרוב. אני מקווה שייצא לי. אני עולה לי"א ובעוד שבועיים חוזרים ללימודים אז אני לא יודעת אם יהיה לי זמן (בעיקר כי אני כותבת עכשיו משהו אחר- לא משהו שיעלה לכאן. וגם כי, טוב, זה י"א).
אז הפרק הבא הוא הפרק האחרון החלק הראשון שלו, ואני מקווה שלא תתאכזבו.
*אם יש איזו טעות כלשהי (שגיאת הקלדה) תכתבו לי בתגובות מפני שלא יצא לי לתקן את הפרק ממש גם כשקראתי אותו שוב.*
D: תהנו!

לפני שאפול- פרק עשירי

הולי 14/08/2012 808 צפיות 2 תגובות
שמחה לבשר שסיימתי את הפרק האחרון. כנראה הוא יהיה פרק 11 (שני חלקים) כפי שכתבתי לפני כמה פרקים. הממ.. אני לא ממש מתה על הסוף כיוון שהוא הולך מהר, והפרידה מהדמויות מהירה, אבל אני אחזור לכתוב את ההמשך בקרוב. אני מקווה שייצא לי. אני עולה לי"א ובעוד שבועיים חוזרים ללימודים אז אני לא יודעת אם יהיה לי זמן (בעיקר כי אני כותבת עכשיו משהו אחר- לא משהו שיעלה לכאן. וגם כי, טוב, זה י"א).
אז הפרק הבא הוא הפרק האחרון החלק הראשון שלו, ואני מקווה שלא תתאכזבו.
*אם יש איזו טעות כלשהי (שגיאת הקלדה) תכתבו לי בתגובות מפני שלא יצא לי לתקן את הפרק ממש גם כשקראתי אותו שוב.*
D: תהנו!

10

מרפק כף ידי הימינית צרבה כמו צריבה אחרי עקיצה של דבורה, רק מוגבר בכמה רמות. הצריבה העירה אותי. מצמצתי אל המקום הצורב וראיתי חמישה קווים שחורים לפי זווית ראייתי, הם היו אנכיים. תוך כמה שניות, אחד מהם נעלם. קימטתי את מצחי, ואז נפל לי האסימון. זוהי ספירת הימים. עבר יום אחד ונותרו לי ארבעה ימים להרוג את סילאן.
קפצתי כאשר ראיתי אותו יושב ממש ליד הרגליים שלי, ישן. הוא נראה כל כך נינוח ושליו. היה לי מן דחף לגעת בפניו. להרגיש אותם תחת ידיי, דבר שעדיין לא הצלחתי להבין איך הוא יכול לגעת בי אם אני מתה. רוח רפאים מרחפת. נכון שזה קרה בעבר, אבל אלה היו רק שמועות, גם אם יש סבירות גבוהה שהן נכונות ואני מסכנת את עצמי.
הייתי שכובה על הספה ומעלי נפרשה שמיכה דקה, בצבע סגול, עשויה מצמר. כשנגעתי בה, לא הצלחתי להרגיש את הצמר עצמו. לא יכולתי להרגיש כלום. מה שהחזיר אותי למצב בו אני שרויה.
אני עדיין מתה, הזכרתי לעצמי. אומנם אני יכולה לגעת בסילאן, או שיכול להיות ההפך, אבל זה לא אומר שאני יכולה להרגיש את שאר הדברים.
עברתי לתנוחת ישיבה, וגל של כאב עבר בי. הצוואר שלי פעם בכאב, במקום שבו סילאן פגע בי, והראש שלי היה מסוחרר והייתה לי בחילה נוראית.
הוא ניסה להרוג אותי שוב? שאלתי את עצמי והנחתי את ראשי על מסעד הספה הנעים. זה הקל על הסחרור בראשי. הוא ניסה להעביר אותי סופית לעולם המתים אם הוא בכלל מודע לכל העולמות שקיימים?
סילאן פיהק ושפשף את עיניו. קודם לכן הזזתי את עצמי כך שהספה הרעישה וזזה. אם רק לא הייתי עושה את זה, הייתי יכולה להסתלק ולחזור להרוג אותו אחר כך. ברגע שהוא לא יבחין בכך.
הוא הביט על השעון שעל הקיר ממול, וגבותיו התרוממו גבוה על מצחו. "כבר שבע בבוקר," מלמל לעצמו, ואז פנה אליי במן חיוך מתנצל. "בוקר טוב."
נשפתי. הרגשתי כמו חתולה זועמת כששערותיי סמרו. "אל תאמר לי בוקר טוב. חתיכת…" קולי גווע כי לא ידעתי איך לכנות אותו. הרבה קללות וכינויי גנאי עברו בראשי, כך שהוא יבחר בעצמו איזה מהן חשבתי לומר לו. "מה אתה חושב לעצמך בכלל?!"
"אני חושב שכדאי שנכין כוס קפה כדי להתעורר. את רוצה קפה?"
"תפסיק להתחמק מהשאלות שלי!"
"ראסל! קדימה תתעורר!" קרא סילאן, שוב מתחמק ממני והוא קם והתמתח. הייתה לי עוד הזדמנות להציל את עצמי ממנו כשהוא עלה לקומה למעלה, אבל לא יכולתי להזיז את הגוף שלי. הוא היה תשוש והרגשתי עצלנית מידיי.
הוא חזר תוך עשר דקות, רענן מתמיד, ונכנס לתוך המטבח. "את רוצה קפה?" שאל שוב.
"אם עדיין לא שמת לב, אני מתה. אני לא שותה קפה," אמרתי באנחה עמוקה.
"ראסל, להכין לך שוקו?"
"כן!" שמעתי את ראסל צועק מלמעלה ואז תפיפות נעליים קטנטנות יורדות במדרגות. הסרתי את השמיכה המעיקה מעליי כדי שראסל לא יבוא לסלון ופתאום יראה שהשמיכה משוכה על משהו בלתי נראה. אני בטוחה שכך זה אמור להיראות, בכל אופן. "עם שתי קוביות שוקולד, בבקשה."
העברתי את מבטי אל ראסל, שעמד לצד סילאן והביט בשתיקה על אחיו שמכין את המשקאות. הוא נראה מצוחצח ונקי, ולבוש בבגדי בית הספר הרשמיים שלו. נעליים חומות, מכנס כחול וחולצה לבנה עם הדפס של סמל בית הספר. על גבו נתלה ברפיון התיק שלו, והוא נראה מוכן ומזומן לצאת לבית הספר.
"שב לשולחן. יש עוד זמן עד לבית הספר," הורה לו סילאן בקול סמכותי ולגם לגימה קצרה מהקפה שלו. לאחר מכן הוא הוציא מאחד הארונות מחבת, ואז מהמקרר שלוש ביצים. בזמן שהביצים טוגנו על המחבת, סילאן חתך כמה ירקות ושם אותם על צלחת שטוחה.
"עשית לי את זה בכוונה," אמרתי וצמצמתי אליו את עיניי. מודעת לכך שראסל כלל לא יכול לשמוע אותי, אלא רק הקורבן שלי. "רצית שלא אוכל לזוז."
כשהוא הביט בי, במן מבט של תהיי-בשקט, הוא העביר את עיניו ממני אל ראסל שגנב כמה ירקות ואכל אותן בחיפזון. הוא אמר, לא מבטא במילים אלא רק הזיז את שפתיו, "אנחנו נדבר על זה אחר כך."
"אין אחר כך! אתה כל הזמן מתעלם ממני. זה נמאס."
ושוב, הוא התעלם ממני לגמרי. הוא הגיש לראסל את הביצה המקושקשת שלו וכך גם הוא עשה עם שלו, ושניהם אכלו כאילו אני כלל לא נמצאת שם. אני רק בהיתי בהם, והשתוקקתי לאכול מאכלים ביתיים, חמים, והכי חשוב- אנושיים. לא הייתי רעבה באמת, אבל היה לי רעב בעיניים. רעב טורדני.
"התקשרתי אתמול לבית הספר וביקשתי שהיום יאספו אותך היום באוטובוס," פתח ואמר סילאן.
"למה?" שאל ראסל והכניס לתוך פיו עגבנייה ומלפפון יחד. "אתה לא תיקח אותי יותר?"
"לא, ברור שלא. זה מקרה חד פעמי. יש לי כרגע סידורים," אמר ונתן בי מבט חטוף, כאילו אני אשמה בזה. "ואני לא אספיק לקחת אותך לבית הספר. אל תדאג, אני אבוא לקחת אותך חזרה כמו תמיד."
"בסדר," אמר ראסל במשיכת כתפיים. טוב, זה היה באמת קל.
ראסל יצא מהבית כאשר שמע שתי צפירות מבחוץ. אני וסילאן נשארנו שוב לבד, והפעם אני באמת מוכנה להרוג אותו לפני שאחיו יחזור הביתה. נכון שלא הצלחתי להכיר מספיק טוב את האויב, אבל כשאני ארגיש יותר טוב, ממה שלא עשה לי, אני אהיה מוכנה לתקוף. קודם כל, אני אצטרך למצוא את החרב שלי.
"קריאה אחרונה לקפה."
נאנחתי. "לא שמעת מה שאמרת קודם או שאתה פשוט חירש?"
"את שמה לב איזה כיף זה לנהל איתך שיחה?" שאל בגיחוך והניח את הצלחות בתוך הכיור. הוא שטף אותן והניח אותן במדיח.
"שב בשקט. אתה זה שהרגת אותי. זה מגיע לך," אמרתי בפרצוף חמוץ והעברתי את מבטי אל מדף הספרים שמולי. הוא היה במלא ספרים עבי כרס, ברובם נראה שאף אחד לא נגע בהם זה שנים. הם פשוט עמדו שם.
"ואת צריכה להרוג אותי בחזרה כדי לחיות שוב," אמר, לא שואל. חזרתי להביט בו, ומבטינו הצטלבו. הייתי המומה. מאיפה הוא יודע על זה? זו איזו תחבולה של שיין להרוס לי את ההזדמנות היחידה שנתן לי כדי לחזור לחיים?
"איך אתה יודע?" שאלתי, עדיין המומה, והתכוננתי לרדת מהספה ולרוץ. לרוץ ולהיעלם.
הוא השפיל את מבטו אל כוס הקפה שעדיין לא סיים, ולגם ממנה עוד קצת. שוב, הוא לא ענה לי. וזה התחיל לעצבן אותי. אגרתי את כל כוחותיי ותפסתי בשתי ידי בגרונו.
"תענה לי," אמרתי בשיניים חשוקות. "זה למה לא פחדת ממני, נכון? כי אתה יודע על זה משהו."
הוא לא הניד עפעף כשחנקתי אותו. נראה שזה כלל לא הטריד אותו. הוא הניח את הקפה שלו על השולחן, תפס במרפקי ידיי ודחף אותי אחורה. נפלתי על גבי ונאנקתי. הפעם לא נתתי לו לתפוס פיקוד. נעמדתי על רגליי חזרה בקפיצה והסרתי את הגלימה מעליי כדי שיהיה לי יותר נוח לנוע.
התחלתי להיאבק בו. בעטתי ברגליי, והוא חמק מהן. שלחתי את ידיי הקפוצות לאגרופים וניסיונותיי להכות בו היו חסרי תועלת. או שהוא חסם אותי או שהוא התחמק. הוא לא ניסה להחזיר לי. הוא ניסה להתיש אותי. מספיק שבכל מקרה הייתי מותשת והייתי צריכה לעשות כל מה שביכולתי כדי להניע את גופי.
לקחתי נשימות קצרות והצלבתי את רגלי ברגלו כך שייפול אחורה. הוא הצליח לחזור לשיווי משקלו לפני שנפל על הרצפה ועשה לי את אותה התרגיל. ניסיתי לייצב את עצמי אך לא הייתי בקרבת שולחן, כך שמשכתי בידו ונפלנו שנינו יחד. אני נפלתי שוב על גבי, והוא נפל עליי, מביט בי בעיניי הזית שלו.
כל גופי התאבן. הפנים שלי האדימו, ותהיתי אם אני נראית כמו עגבנייה. הוא רק חייך, כאילו מצידו הוא אומר שזה היה סתם משחק חביב בין שני חברים קרובים.
"זוז ממני," אמרתי ודחפתי את חזהו מעליי. זה היה קשה מרוב שהוא היה כבד. "פשוט קום!"
פניו היו במרחק מה מהפנים שלי. לא יכולתי שלא לשאוף אליי את ריח אפטרשייב המתקתק שלו.
"את רוצה לדעת את האמת?" שאל, סוף-סוף מגיע לעניין.
"כן, אני רוצה לדעת את האמת. והפעם בלי התחמקויות."
בידו הפנויה הוא הסיט קצוות שיער שהפריעו על פניי. "לפני כשנה, גם אני הייתי מלאך מוות. כמוך."
מצמצתי באי אמונה. "מ-מה?"
"מתתי בתאונת דרכים, כשמישהו פגע במכונית עם המכונית שלו," החל להסביר, והייתי מהופנטת לקולו. "זאת הייתה תאונה חזיתית, וכתוצאה מכך הגעתי לבית החולים בבהילות, בדרך לעשות ניתוח קשה. ולא שרדתי שם. אפילו לא שעה אחת."
"ואז הגעת למקום שאני הגעתי אליו," השלמתי את משפטו. "לעולם הביניים, או מה שזה לא יהיה."
"אני מעדיף לקרוא לזה העולם השחור. כי הוא ממש לא כפי שהוא נראה…" אמר, מאשר את דבריי במעומעם. "שיין…הוא חתיכת גיהינום."
"ואתה מספר לי?" אמרתי בסרקסטיות בגלגול עיניים ודחפתי אותו מעלה, יותר בעדינות, והוא הבין כבר את הרמז. הוא קם מעליי והושיט לי יד. נעזרתי בו כדי להתרומם ושמתי את ידיי מאחורי גבי, נושכת את שפתי התחתונה.
"ידעת ששמו האמיתי הוא בעצם לוציפר?" שאל וסיים את הקפה שלו. "הוא בעצם אחד מצאצאיו הממזרים של השטן."
מצמצתי. זה נשמע כמו שטויות, אבל כשמדובר בשיין, אין ספק שזה מה שיכול להיות.
"אז…איך אתה חי?" פלטתי את שאלתי, למרות שלא התכוונתי לזה. יכול להיות שגם הוא קיבל את אותה ההצעה שלי, והוא הרג את מי שהרג אותו בתאונת דרכים. אני בטוחה שזה לא סיפור כל כך מלבב. בעיקר אם עדיין יש לך נקיפות מצפון, גם אם עשית זאת במטרה לחזור לחיים.
"קיבלת את ההצעה של שיין, נכון? הלכת לרצוח את מי שהרג אותך, כמוני…" ניסיתי לחתור לעומק. לדעת בוודאות בעוד שהוא רק מביט בי, ולא עונה לי. השפלתי את מבטי כשהרגשתי שסומק צף על לחיי. לא יכולתי שהוא מביט בי ככה, שוב.
"למען האמת," אמר והתקרב אליי. "ערקתי לפני שבכלל הספקתי להרוג אותו. לא יכולתי לסבול את המחשבה שבגללי מישהו אחר יאבד את החיים שלו. זו הייתה מחשבה אנוכית שבכלל הסכמתי לזה."
"ואיך ערקת?"
"מצאתי איזושהי דרך שעליה שיין כלל לא חשב. אבל אני חושב שזה אבוד בשבילך. היום שיין שומר על כך שמלאכי המוות יבצעו את עבודתם. הוא שומר עליכם באלפי עיניים, כדי שלא תעשו צעד פזיז כמו שלי." והוא נגע במרפק כף ידי והרים אותו למעלה, כדי שאוכל לראות. "הוא גם מסמן אתכם ואת הימים שלכם כדי להפחיד אתכם. ואתם באמת צריכים, כי אם אתם לא תבצעו את העבודה שלכם, אתם מחוסלים. הסימונים האלה יהרגו אותך."
ידיי רעדו. יותר נכון כל גופי רעד ורציתי להתמוטט. פחדתי, כל כך פחדתי. הוא הצליח לחזור לחיים מבלי להרוג אף אחד, ואני תלויה אך ורק בו. אם אהרוג אותו, אחזור לחיים. אם לא, אמות מוות נצחי ואעבור לעולם הבא.
"אז למה הרגת אותי?" שאלתי בקול סדוק.ראשי עדיין היה מושפל.
"אני לא."
"אני לא קונה את הסיפור שלך. למה הרגת אותי? למה לקחת לי את החיים?!" צעקתי והעברתי כף יד על פניי.
"אני חושב שאני יודע מה קרה," אמר והרים עם אחת מאצבעותיו את סנטרי. הבטתי בו בעיניים כעוסות אך גם עצובות ודומעות. "למה לא הצלחתי לשלוט במכונית שלי באותם רגעים."
"נו? מה התירוץ שלך עכשיו?"
"שיין. מאז שערקתי, הוא מנסה לתפוס אותי ולשים לי סוף, כפי שאת בטח מבינה. ואז יצא לו תזמון מושלם. הוא כנראה השתלט על המכונית שלי וגרם לתאונה. הוא רצה מלכתחילה להשתמש בך כנגדי," אמר ואני קברתי את פניי בתוך כפות ידיי, בוכה.
סילאן משך אותי אליו וחיבק אותי בחוזקה. חיבוק חם שלא הייתי מצפה ממישהו שהרג אותי. ממישהו שעכשיו אני צריכה להרוג.
ועכשיו החיים תלויים אך ורק בו.


תגובות (2)

אוקי!!
אני כתבתי לפני זה תגובה פה, וזה לא אישר לי!!!!!!
אהההההההההההההה
למה?????????
ועכשיו לפרק עצמו!!!
מ-ע-ו-ל-ה-!!!!!! כהרגלו!!!!
ולאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
עוד פרק אחד זה נגמר???
למה???
ועוד זה מחולק???????
לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
אוף!!!
זה פייר שזה נגמר!!!
שיט!! עוד שבועיים חוזרים ללימודים!!
פאק!!
אוחח נו!
הסיליאן הזה כזה חמוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

14/08/2012 14:33

הולי אני "מתה עלייך" את כל כך נבונה כותבת כל כך יפה ולאו דווקא סיפורים את הקישורים שאת מסבירה בענין הסיפורים וכו" ממש מקסימה.
אני רוצה לאחל לך המון בהצלחה בבית הספר מכיוון שהלימודים והציונים הטובים הם אלה שיכוונו אוותך לחיים הבוגרים.
אני לא יודעת באיזה כתה את לומדת אך לא משנה בכל כתה בכל שנה ובכל מקצוע צריך להשקיע כדי לקבל ציונים טובים תאמיני לי אני יודעת את זה.

אמשיך לקרוא את הסיפורים שלך המהממים אך לפי הסדר האמיתי כדי שאבין טוב יותר מה אומרת העלילה ובינתיים כל טוב לך מכל הלב בקי ♥♥♥

17/08/2012 09:10
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך