לפני שאפול- פרק שביעי

7

במהלך כל השבוע, האשמה כרסמה בי. הרגשתי שזה ממש לא בסדר מצידי לא לספר לקיסה, גם מה שחשבתי שבוע לפני כן. כל השבוע קיסה דיברה רק על המשימות שעשתה, ועד כמה התגאתה בעצמה. כי לפי דבריה, "אני לא אזכה יותר לחיות. זה לא הולך לרדוף אותי לנצח."
היה קשה לעצור בעצמי ולא לספר לה. אני הולכת לכמה ימים, הורגת את סילאן, חוזרת לתת לשיין את נשמתו, ואז זהו. אני חוזרת לחיי הרגילים. לעולם לא אראה את קיסה, וגם לא את תומאס, וזה הולך להיות קשה. התחברתי אליהם מאוד.
הם לא הולכים לקבל את ההזדמנות שאני קיבלתי.
"את חייבת לכסח לו את הצורה!" אמרה קיסה בבוטות האופיינית לה כשהיינו בדרך לאימון נוסף ואחרון בשבילי. "זה מגיע לו. הוא רצח אותך ואז ברח כמו איזה מנוול."
"אני יודעת," אמרתי, ומחשבותיי נדדו לאירוע המדובר שלי. כל דמי רתח מזעם. כי אם אכשל במשימה הזאת, לא רק שאני לא אזכה לראות יותר את הורי ומשפחתי, אלא אני גם אמות לנצח ואעבור לעולם המתים. ואני לא אתן לזה לקרות. אני רוצה שהוא ימות וישלם על מעשיו. אני רוצה שהוא ירגיש את מה שאני הרגשתי- גם אם אני לא זוכרת- כאשר מתתי. הוא בטוח לא יגיע לכאן כדי להפוך למלאך מוות. הוא יעבור לגיהינום, לאחר ששיין יעשה את מה שהוא צריך לעשות כאן.
"ותזכרי," המשיכה בלהט הרגע. "גם אם אף אחד לא יכול לראות אותך, את חייבת להסתתר. היו שמועות שאחד ממלאכי המוות נצפה על ידי הקורבן שלו ונכשל במשימתו תוך כדי שהקורבן הצליח לגעת בו ולפצוע אותו קשה. ואת יודעת איך זה בסוף נגמר." היא משכה בכתפייה ופתחה את הדלת המובילה למלתחות. "את צריכה להיות יסודית ואסטרטגית. אני מקווה שהכל ילך לך חלק ותיפטרי כבר מכל הכאב של המוות שלך, שאני דיי בטוחה שמציק לך לאחרונה."
הנהנתי בהיסח דעת. באותו הרגע חשבתי איך שזה יותר לא יטריד אותי, שאני אהיה יותר מידי עסוקה בלהתקדם בחומר בבית הספר, או מתי יהיה לי זמן לעשות מסיבת פיג'מות עם חברותיי, או לצאת סתם לקניון אחרי הלימודים.
אני בטח אשכח אותם, חשבתי כשפשטתי את חולצתי. וקיסה לא תבין למה לא חזרתי. או אפילו גרוע יותר, היא תגלה מה קרה והיא תשנא אותי לנצחי נצחים.
"קיסה?" פניתי אליה לאחר כמה דקות של שקט. היא הפנתה אליי את ראשה והמהמה. "אני צריכה לספר לך משהו בקשר למשימה."
"מה העניין?" שאלה והטתה את ראשה הצידה.
לקחתי נשימה עמוקה ופלטתי במהירות כדי לסיים עם כל העניין, "אחרי המשימה הזאת אני לא הולכת לחזור לכאן. שיין הציעה לי הצעה שאם אהרוג את סילאן, אני אחזור לחיים. הוא אמר לי את זה עוד בשיחה הראשונה שלנו, ובאמת שלא יכולתי לסרב לה. ואת יודעת בדיוק כמוני למה." היא לא זעה ולו לסנטימטר אחד בלבד. "אני…אני מצטערת שלא סיפרתי לך את האמת."
עיניה ופיה נפערו יחדיו והיא נראתה מזועזעת. "את מה?!"
"אני-"
"איך לעזאזל את מעיזה לשמור את זה בסוד במשך שבועיים שלמים?! אני הייתי גלויה איתך כל הימים האלו ואת רק שתקת ולא הוצאת מילה." היא צעדה אנה ואנה כשידיה לופתות את ראשה. "איך יכולת, נטליה? בייחוד כשאת יודעת שאני ותומאס לעולם לא נחזור לחיים והכלב הזה, שיין, בחר בך כדי לחזור לחיים?!"
"אני פחדתי שזה מה שיקרה!" אמרתי והפלתי את ידי בייאוש.
"ובצדק. כי את יודעת מה? זה ממש אבל ממש לא בסדר מצידך." היא תחבה את כפות רגליה לתוך נעלי הספורט בזעם ורקעה ברגליה כשפסעה לעבר הדלת המובילה לאולם. לפני שפתחה את הדלת, היא אמרה לי בקול שבור ומלא בצער, "אני כל כך מצטערת שבכלל הפכתי להיות חברה שלך." ואז היא טרקה את הדלת מאחוריה והשאירה אותי לבד במלתחות.
חפנתי את פניי בתוך כפות ידיי וביקשתי מעצמי להירגע. בין כה וכה זה לא ישנה כלום. היום אני הולכת להתחיל עם המשימה, ואין סיכוי שאני אתן לזה להטריד אותי. אם אני רוצה לחיות, אני חייבת לעשות את המשימה בשלמותה. ללא כל פאשלות.
ואני מעדיפה להתחיל אותה מרגע זה.
יצאתי מהמלתחות וקראתי לשיין בעודי עומדת מול אחת המצלמות שלו. "אדוני? אני רוצה להתחיל את המשימה שלי עכשיו, לא אחר כך."
"את נשמעת נחושה בדעתך," אמר שיין לאחר כמה דקות שחשבתי שאני סתם מדברת בטיפשותי אל מצלמה מזערית ואני נראת ונשמעת כמו מטומטמת. "את זו שרצית להמשיך עם האימון האחרון."
"אני יודעת, אדוני. אבל אני מבטיחה לך שעכשיו אני באמת מוכנה. אני רוצה להתחיל את המשימה שלי ברגע זה."
"בסדר גמור. תעברי את הדלת שמשמאלך. ידריכו אותך מה לעשות לפני שתעזבי."
"תודה אדוני."

הייתי בתוך חדר אפלולי ושקט, שיכולתי לשמוע רק קול של תקתוק מכונה. כאשר האורות נדלקו, יכולתי לראות בבירור שהוא קטן. בחלק אחד מהחדר עמדה קפסולה, שבשונה מהקפסולה שבה אני ישנתי, היה לה צבע צחור מושלג. לידה עמד שולחן שאליו הייתה מחוברת מראה גדולה ולידו עמד כיסא. בחלק השני של החדר, עמדה דיילת שחורת שיער שבידה היא החזיקה בלוק רישומים. היא עמדה לפני מסך הקרנה לבן, ולידה עמד ארון בגדים.
"נטליה פארקינגסון, אנא שבי," אמרה בקול מכני והחוותה בידה על הכיסא שלצד השולחן. סובבתי אותו כדי שאשב בכיוונה וחיכיתי למה שתאמר. רציתי כבר לצאת מהמקום הזה. אין בו כבר טעם כשקיסה כועסת עליי. רציתי להישאר איתה בשעות האחרונות שלי כאן, אך הרסתי אותן.
הדיילת הקליקה באצבעותיה ועל המסך התנוססה אותה התמונה של סילאן שראיתי במשרדו של שיין. בצד היו כתובים פרטים- כמו שם ושם משפחה, עברו של סילאן בתמציתיות, והמקרה של מותי. לאחר שקראתי את כולן הן התפוגגו ונכתבו פרטים חדשים. את כתובתו, מהי משימתי העיקרית וכמה ימים יש לי לבצע אותה.
חמישה.
יש לי רק חמישה ימים לצורך המשימה ואני חייבת לטפל בסילאן כמה שיותר מהר. אני חייבת להרוג אותו במהלך חמשת הימים האלה אחרת אני איהרג בעצמי.
זה יהיה קלי קלות.
חייכתי חיוך, כאילו כבר ניצחתי במערכה והנהנתי לעבר הדיילת. היא כיבתה בעוד הקלקה של אצבעותיה את המסך, ועברה לעבר ארון הבגדים. בהתחלה לא היה שם שום דבר, עד שפתאום הופיעו באורך פלא החרמש, והבגדים שאני אמורה ללבוש. היא לקחה את הבגדים בידה השנייה ומסרה אותם אליי. מבלי שאומר לה היא יצאה מהחדר כדי שאקבל פרטיות, גם אם לפי חשדותיי היא הייתה בעצם מכונה כמו כל הדיילות האחרות, ואז חזרה ברגע שהידקתי את הגלימה סביב בגדיי.
הדיילת התקרבה אליי, שמטה מידה את לוח הרישומים שלה וסידרה את שיערי. היא פשוט שלפה אותו מהגומייה שקשרה אותו, ושיערי נפל ברכות על פניי ועל כתפיי, כפי שהוא תמיד היה לפני שהגעתי לכאן.
הרמתי את הברדס והלכתי בצעדים איטיים, כמי שעכשיו הולכים לדון אותה על פשע חמור שעשתה, ולקחתי את החרמש שלי. הרגשתי רטט שעובר בגופי, ואז את ידה הקרה של הדיילת על כתפי. היא הובילה אותי אל הקפסולה ואמרה לי להיכנס אליה ולעצום את עיניי.
"בתוך רגעים ספורים את הולכת להיעלם בתוך הבזק ותשוגרי אל עולם החיים. אם לא תעצמי את עינייך, את תרגישי מסוחררת, כמעט מסוממת."
"בסדר," אמרתי ועצמתי את עיניי בחוזקה. לא רציתי לקחת סיכונים מיותרים. מספיק כמעט וסוממתי פעם אחת, ועכשיו אני באמת שלא רוצה לחזור על זה, גם אם זה בהקשר אחר לגמרי.
"בעוד שלוש…" היא החלה לספור, וזה הצחיק אותי. הרגשתי כאילו אני איזו אסטרונאוטית בדרך לחלל "שתיים…אחת…"
הרגשתי איך כל עצמותיי רועדות, ואיך נשימתי מתחילה להיות כבדה, ואיך העיניים שלי שלמרות שהיו עצמות זזו מצד לצד כמו בחלום טרוף.
ואז, בבת אחת, הכל התפוגג.
ונעלמתי.