מבוך האשליות- פרק 24

אותה חלקת קבורה. אותן מצבות. אותו ערפל זחוח. אותו שלט רעוע.
מבקרים אחרים. טוביאס היה הראשון לעבור על פניו השלט שקיבל את פניהם, והוא לא חיכה לקלואי שתספיק לצמצם את הפער הגדול שנוצר בניהם.
היא כבר התחילה לחשוד שמשהו לא בסדר איתו. הוא לא דיבר איתה מאז הפעם ההיא שנבלם דום. בכל שאר הפעמים שניסתה לתקשר איתו, הוא לא ממש שיתף איתה פעולה. היא תהתה מה הוא חושב עכשיו, שנראה כאילו הדבר היחיד שמעניין אותו הוא המטרה שלהם.
הוא העביר מבט חטוף לצידו וחיוך מוזר עלה על פניו. הוא סובב חזרה את ראשו ולבסוף תקשר איתה.
"הנה, תראי!" הוא אמר והצביע על שלט עץ ישן ומלוכלך ועליו כיתוב בצבע אדום. היה כתוב בו "יציאה", ולידו סומן חץ שכיוון אותם הצידה.
"אתה באמת מאמין לזה?" היא שאלה אותו.
"זה לא ממש משנה, לשם הגנב הלך." השיב בקול נרגש. "קדימה." הוא פנה ללכת בכיוון החץ, וקלואי הזדרזה ללכת אחריו, מנסה לשמור על הפער בניהם, שהלך וגדל עקב מהירותו.

שתי דלתות אדומות ניצבו מול דניאל וניקולאי. שריון ללא אדם ניצב בין שתיהן כשבין ידיו הוא כאילו נשען על חרב שהלהב שלה תקוע בקרקע. שניהם הסתכלו ותהו- רק דלת אחת מובילה החוצה, ורק דלת אחת היא הדלת הנכונה.
"אתה יצאת מכאן." דניאל פנתה אל ניקולאי. "איך יוצאים?"
"אין לי מושג." הוא הודה מהר, וגרם לה לנשימתה להיעתק בבהלה אותה התקשתה להסתיר.
"אבל אתה אמרת שיצאת מכאן." היא אמרה. "אמורה להיות רק יציאה אחת."
"טוב, מסתבר שלא." הוא חצי גיחך, מבולבל לא פחות ממנה. "אני יצאתי בדרך הרגילה, ובגללך, אם נעשה את הבחירה הלא נכונה, אנחנו עלולים למות."
"טוב, אתה זה שבחרת להציל אותי." היא הזכירה לו.
"כבר עברנו על זה, לא ניכנס לשם." אמר. "עשיתי טעות, קורה גם לטובים ביותר."
דניאל הכתה אותו בכוח עם מרפקה וגרמה לו לגנוח מהכאב, ולה לחייך קצת. "קדימה, תוציא אותנו מכאן, אם אתה עד כדי כך גאון כמו שאתה טוען."
"בסדר." הוא הסדיר את קולו. "אני אוציא אותנו מכאן, את תראי." הוא התקדם אל עבר השומר, סידר את בגדיו תיקן את מבטו לארשת פנים רצינית ובטוחה ושאל. "איך אנחנו יוצאים מכאן?"
דניאל השפילה את ראשה ונאנחה. היא חזרה להרים אותו, עיקמה את פיה וכיווצה את גבותיה במחשבה שנייה שאולי לא הייתה צריכה לסמוך עליו בכל ליבה. "זה פסל."
ניקולאי הרים את ידו כסימן בשבילה לשתוק. השריון לא ענה, ורחשי היער מילאו את האוויר בשקט. זמזומי חרקים, יללות זאבים רחוקות, משק כנפי ציפורים… כל אלו העלו בראשו של ניקולאי רעיון, שלמרות שבמחשבה ראשונה נשמע מפוברק מדי כדי להצליח, היה הרעיון הכי טוב שיצא לו לחשוב עליו, מה שהבטיח את ההצלחה שלו.
הוא הסתובב עם כל גופו אל עבר דניאל והתחיל ללכת לכיוונה. היא נשארה עם הבעת הפנים המבולבלת שעל פניה בזמן שעקף אותה וחזר לסבכי היער מאחוריהם. היא שמעה אותו קורא בקול עדין.
"בוא, קו-קו-קו, בוא, קדימה, בוא, תעזור לי, אתה רוצה את זה, קדימה, בוא," יללות של חתול הפריעו לה לשמוע את השאר, אבל עיניה נפערו בבהלה והיא התפללה בראשה שהוא לא עושה עוד משהו מטופש.
היא שמעה את צעדיו מתקרבים אליה מאחור. קולות זרדים יבשים שנשברו תחתיו הנעימו את יללות החתול העצובות שנשמעו יותר כמו אנחות אכזבה מצד החיה. הוא עבר על פניה שוב והיא ראתה שהו מרים בשתי ידיו חתול שחור ומתוסכל, כנראה, אותו חתול שתקף אותה לפני כן, כאשר היה גדול ומאיים יותר.
"אני מרגישה שאני צריכה לבקש הסבר, אבל הראש שלי אומר שעדיף לי לא להתערב." היא אמרה לו.
ניקולאי הסתובב אליה והחתול עדיין בידיו. רגליו נופלות למטה ועיניו מבקשות ממנה עזרה, והיא עדיין קפואה במקום, לא בטוחה האם היא צריכה להתערב בצורה כלשהי.
"חיות." הוא הסביר. "יש להם חושים."
"כמו לכולנו." אמרה.
"אבל לחיות יש חושים מפותחים." אמר לה. "אני אומר שהחתול הזה יזהה את הדרך הנכונה." הוא שחרר את החתול ונתן לו ללכת בכוחות עצמו. ניקולאי היה בטוח שהרעיון שלו יצליח, אבל דניאל עדיין חשדה.
"אני חושבת שכלב היה מתאים יותר." היא העירה תוך כדי שצפו בחתול מגשש את דרכו, ספק יעזור ספק יברח.
"אם היית פוגשת כלב, אז הייתי יודע איפה למצוא אחד." אמר לה בשקט. "עכשיו תשתקי ותצפי ביופי בהתגלמותו."
דניאל שוב כיווצה את גבותיה בבלבול ופקפוק. ניקולאי הסיט אליה את מבטה ועיקם את ראשו.
"אם תעשי את זה יותר מדי בסוף ייווצרו לך קמטים." הוא אמר. "את לא בחורה, את לא רוצה קמטים."
דניאל נאנחה והרגיעה את מבטה לפני הצעתו.
קול חורק נשמע מקדמתם. כשהסתכלו ראו שהחתול תוחב את ראשו בדלת השמאלית שנפתחה במקצת. הוא צעד מספר צעדים לאחור וברח. נראה היה שהוא לא אהב את מה שראה מאחוריה.
"רואה? זו הדלת השמאלית." ניקולאי ניגש אל הדלת ותפס בידיתה.
"אתה פספסת את הקטע שבו החתול ברח אחרי מה שראה שם?" היא שאלה אותו. "או שזו רק אני?"
"את שוב עושה את הפרצוף הזה." הוא הזהיר אותה, והיא מבלי לשים לב אפילו שמה את ידה על מצחה כדי לבדוק אם זה נכון. "קדימה, זו בטוח היציאה."
הוא משך את הדלת ומעברה התגלה שביל ליער נוסף, שהיה נראה בדיוק כמו היער בו היו. המראה היה מבטיח, אבל דניאל עדיין חששה. היא ידעה שבמקום כמו זה מראה תמים ונינוח יכול להכשיל ולגרום לך למוות בטוח. היא סקרה את ניקולאי וראתה שהוא בטוח מאוד. כנראה שזה היה הסימן שלה להניח שזו היציאה המתאימה, כי בלעדיו, כנראה שלא הייתה מסכימה לעבוד דרך הדלת.
ניקולאי היה הראשון לעבור, ודניאל מיד אחריו.
הם הגיעו למקום לא מוכר, אבל דומה. יער, כמו היער שהקיף את הארמון וכמו זה שבילו בו במשך כל שנות חייהם. אי אפשר היה לדעת אם הם צדקו וזו הייתה היציאה הנכונה, רק התקווה שלהם הייתה הסיבה שלהם להאמין שזה נכון, ושהם סוף כל סוף חופשיים, עד כמה שניתן.