מגע היער- פרק 5

הבוקר הגיע מהר, מביא איתו אור חיוור, בקושי מספיק להאיר מבעד לעננים, שגם במהלך הלילה לא נסוגו. זאסרן עמד, על גבו מוטל תרמיל המסעות שלו, במקום בו ניצבה לפני זמן מה המדורה סביבה ישנו בלילה. האש כובתה בידי זאסרן והגחלים הכבויות כוסו באדמה. דארן וונסה עוד ישנו, שניהם. היילי קמה בנוקשות והתמתחה, ואז נעמדה וגיששה אחר התרמיל שלה. בעודה מחפשת, היא בעטה בראשם של דארן וונסה השקועים בשינה, מחליטה שהגיע זמנם לקום. שניהם התרוממו כמעט בו זמנית, משפשפים את ראשם ומקללים. היילי מצאה את תיקה וזרקה אותו על גבה, ואז הלכה לכיוון הסוסים, על רקע קולותיהם של דארן וונסה המתאוששים משינה וזאסרן הנוזף בשלושתם שהם מבזבזים זמן יקר. הסוס השחור שלה, פאליס, צנף בשמחה כשראה אותה מתקרבת לעברו, זוכר את השורשים שקיבל מידה בליל אמש. גם נחרו ודחפו את אפיהם המעוטרים בזיפים נוקשים לעבר ידה, מחפשים אחר כיבוד. היילי שלפה ארבעה שורשים מהתיק וחילקה אותם בין הסוסים המרוצים, מודעת היטב לכך שנותרו לה שלושה שורשים בתיק בלבד. יהיה עליהם למצוא צמחייה בקרוב. היא תהתה כיצד נראית הצמחייה כאן, מעל לפני האדמה. הסוחרים שהביאו תבלינים לעתים הביאו איתם לעתים ענפים מיובשים ועזי ריח, או עלים אפרפרים וקשים עם ניחוח שגרם לה לרצות להתעטש. היא קיוותה שהסוסים יהיו מסוגלים לאכול את הדברים הריחניים הללו, שצומחים מעל לפני הקרקע. לה זה לא נראה אכיל במיוחד, אבל סוסים מסוגלים לאכול דברים רבים שלא נראים לבני אדם כמעדנים.
היא הייתה שקועה בגירוד אפו של פאליס, ולמרות זאת הבחינה בדארן שנעמד מאחוריה חרש, מתגנב ואז מדבר באוזנה: "במלוא הכנות, היילי, אני חושש שלא תצליחי בניסיונותייך לנהל שיחה עם הסוס. אבל עליי לשבח אותך על הנסיונות." היא גילגלה עיניים, ודיברה אליו בחזרה מבלי להפנות את מבטה מאפו הזיפי של פאליס. "אני מצליחה לנהל שיחה איתך. בשם סאנואם, אתה לא חושב שאחרי זה לא יהיה לי כל קושי בניהול שיחה עם סוס?" הוא לא השיב. בעודה מצפה לתשובתו, התעוררו חשדותיה, והיא החלה להסתובב לעברו- ומצאה את עצמה מוטלת על כתפו. "דארן, תוריד אותי! שמיים שחורים, אני נשבעת שאני אשסף לך את הגר-" הוא טלטל אותה, צוחק בפראות. היא שמעה גם את וונסה צוחקת, כמו בכל פעם בה עשה זאת, והרגישה איך לחייה מאדימות. "את לא מתכוונת לעזור לי?" היא קראה לעבר וונסה, אך זו האחרונה משכה בכתפיה, צוחקת. "למה לי? לפעמים זה מגיע לך." היילי הכתה באגרופה בחזהו של דארן. "האם אתה מוכן להוריד אותי? אני מניחה שאתה לא מתכוון להחזיק אותי כך כל היום." הוא גירד בראשו בידו הפנויה. "לא, כנראה שלא. אני אזדקק לכתף הזו בשביל התיק." ואז הוא חייך שוב. "אבל בינתיים…" היא נאנחה, ואז שלפה מאחד מכיסיה חופן אבנים וזרקה אותן לגב חולצתו. הוא זרק אותה אל הקרקע והחל לנער את החולצה מאבנים. כאשר נחתה על רגליה, המבט על פניה היה ניצחון טהור. עם המבט הזה היא זרקה את תיקה הנטוש על גבה, וטיפסה על גבו של פאליס, משחררת אותו מקישוריו. "עכשיו, כשסיימתם להשתטות, אנחנו צריכים להמשיך. סאנואם האדיר, איך מצאתי את עצמי עם חבורת הפעוטים הזו…" את המשפט האחרון מלמל זאסרן לעצמו בעודו קופץ על גב סוסו ונועץ בשלושתם מבטים מזרי אימה. דארן וונסה, היחידים שעוד לא עלו על סוסיהם, החליפו מבטים שחציים נזופים וחציים מרוצים, וטיפסו גם הם על גבי זוג הסוסים השחורים שחיכו להם.
זאסרן לא הטריח את עצמו בהמתנה להם, אלא הדהיר את סוסו קדימה. משהו בדרך בה העיף לעברם מבטים מאחורי כתפו כל כמה דקות לא מצא חן בעיניה של היילי. היא דירבנה את פאליס בטפיחה על צלעותיו באמצעות רגליה, והדביקה בדהירה את זאסרן, מותירה את זוג חבריה מאחור.
"כמה זמן ייקח עד שנגיע למקום יישוב כלשהו?" הוא לא הראה סימן כאילו שם ליבו לקיומה, אך בכל זאת ענה באדישות, לאחר זמן כה רב עד שהיילי הייתה בטוחה שהרוח לקחה איתה את שאלתה והוא לא שמע. "עד הצהריים נגיע לכפר ציידים קטן בקצה היערות." לאחר שענה הוא נעץ את עקביו בצלעות הסוס, כאילו מנסה להימנע מהקירבה אליה ואל שני הנערים האחרים. היא העוותה את פניה אל גבו המתרחק, ושקלה להסתובב ולרכב לעברם של וונסה ודארן, אך התחרטה לבסוף ורכבה לבד.

כעבור זמן קצר היא בלמה את סוסה בפתאומיות למראה שינוי מוזר בדרך בה רכבו. במקומות שונים היו מפוזרים כתמים בצבע ירוק, צבע אותו הכירה מאבני חן בהם השתמשו חרשי המתכת והנפחים. אבל הצבע הזה היה… שונה. פחות מבריק, אבל מלא חיים. כשהתקרבה היילי לכתמים הירוקים ראתה שהם מורכבים מעשרות אניצי עשב, אותם מיהר פאליס ללחך בהנאה. צמחייה. היא לא תיארה לעצמה שכך זה ייראה. היא רצתה לרדת מעל גבו של פאליס ולהעביר את ידה בעשב שנראה כל כך רך, מזמין, אך עצרה בעצמה, יודעת שזה רק יעכב אותם. היא הביטה בפלא הזה בתמיהה, בצמחים. הם נראו כל כך מוזרים, אבל עם זאת מתאימים למקומם.
ככל שהמשיכו בדרכם, הלכו והתרבו חלקות העשב, עד שהגיעו לשטח רחב ידיים ושטוח שהיה כסוי עשב כולו, כמרבד ירוק המתמתח משני צדי האופק, מתנועע עם הרוח המנשבת בתנועות גליות יפהפיות. במרחקים גדולים זה מזה, אך נראים לעין, ניצבו בודדים צמחים גבוהים, עתירי עלים. עצים. הם נראו מרשימים אף יותר מעלי העשב העדינים, הזעירים, מרשימים בהרבה. כאשר הדריך אותם זאסרן דרך האחו, נתקל מבטה של היילי בעוד ועוד עצים, חלקם נמוכים ורחבים, עם גזעים מסוקסים, ואחרים תמירים וחלקי גזע, ניצבים גאים בענפים מורמים אל על.
משני צדיהם, היתה הקרקע שטוחה עד להיכן שראתה העין, ללא כל גבעה או הר במרחק קילומטרים רבים. אך לפניהם ניתן היה להבחין במקבץ של גבעות גבוהות, כמעט גבוהות מכדי להיקרא גבעות, אך לא מיתמרות לגובה רב מספיק בכדי להיקרא הר. הן היו מכוסות צמחייה, והעצים צמחה בהן בצפיפות גדולה בהרבה, בחלק מהמקומות כמעט ובלתי ניתן להבחין במרווחים בין העצים. גם בין הגבעות צמחו עצים רבים, צפופים, וכנראה גם מאחוריהן, היכן שלא ניתן היה לראותו מהמקום בו רכבו כעת הארבעה. בשמיים חגו צללים מכונפים, הציפורים. היילי שמעה עליהן מסיפוריהם של אלו שהגיעו מחוץ למושבה, אך מעולם לא יצא לה לחזות באחת כזו במו עיניה. הציפורים שדאו מעליה, תרות את הקרקע במבט מורעב, היו ציפורי טרף, בעלי החיים הראשונים שהיא ראתה מחוץ למנהרות. היא ניסתה להתעלם ממה שראתה סביבה. אם היא תבהה בהתלהבות בכל דבר חדש שייקרא לדרכם, היא תאבד את הריכוז בקלות, ותהיה פגיעה. ולפי אופי המשימה שעמדה לפניהם, חוסר ריכוז ופגיעות היה קטלני. יתומי מושבות צריכים לדעת לנתק את עצמם מהסביבה ולהתרכז בקרב ובמשימה, אחרת ימיתו אותם. היא גייסה לעזרתה את היכולת הזו, והתרחקה מכל דבר סביבה, החל בעשבים הפלאיים וכלה בנצים הקוראים קריאות מחוספסות בעודם חגים בשמיים האפורים.

לא עבר זמן רב עד שהם הגיעו בדהרה אל בין הגבעות מכוסות העצים, ודהרו אל תוך היערות שהחליפו את האחו רחב הידיים. היילי לא יכלה שלא להתפלא על היופי של היערות- פסי אור ירוקים- חיוורים האירו את דרכם, חודרים מבעד למעטה העלים שסכך עליהם מלמעלה. על גזעי העצים העבים, חלקם עבים כחבית יין ואחרים אף יותר, טיפסו מטפסים חומים-ירוקים ועתירי עלים בצורות שונות ומשונות, מביניהם כאלו הדומים לכף יד, וחלקם מזכירים בצורת את ראשי החצים שבאשפת החצים של היילי. האדמה הייתה חומה כהה, שונה מצבע האדמה עליה הלכו עד כה, ומפוספסת בשורשים עבים שבלטו מהאדמה כנחשים עשויי עץ. חרקים התרוצצו על הגזעים, הקרקע, העלים- חרקים בשלל צורות וגוונים, עפים וזוחלים ורצים, חומקים מהרעש שהקימו הסוסים בעודם הולכים ביער. פעם אחת חלפה חיה שעירה ואפורה בטווח ראייתה של היילי, אך זו חמקה ונעלמה בין העצים עוד לפני שהיא הספיקה לבחון אותה כראוי. בפעם אחרת היא הייתה בטוחה שראתה זוג עיניים צהובות מביטות אליה מתוך גזע עץ חלול שהציצה לתוכו בסקרנות. היא נרתעה לאחור בהפתעה, וכשהביטה שנית לתוך הגזע, הפך זוג העיניים לשלושה זוגות. היילי התרחקה מהעץ בחשש, לא מסירה ממנו את העיניים. "תנועה אחת, ואני יורה בך," היא מלמלה, לא בטוחה אם לדברים להם היו שייכים העיניים שבעץ, או אולי לעץ עצמו. כך או כך, היא מיהרה בעקבות זאסרן, והתייצבה לצד דארן, שהוא וונסה עקפו אותה עם סוסיהם בינתיים.
"תראה את העץ ההוא!" הצביעה היילי בהפתעה לעבר עץ קטן, שחור גזע, שצמח היישר מתוך ענף עבה של עץ אחר, שגזעו הבהיר הראה כי העץ הראשון לא היה חלק ממנו כלל. העץ השחור צמח במהופך מתוך העץ השני, שורשים מעלה, מלופפים סביב הענף וחודרים לתוכו, וענפים כלפי מטה, משתלשלים כצמחים מטפסים שלא מצאו מאחז בענפיו של עץ אחר.
"העץ הגדול נראה כמו אדם בוגר, שילד קטן נתלה על היד שלו." ציין דארן. היילי גיחכה למשמע ההשוואה המשונה, אך שני העצים באמת נראו כך לאחר שדארן אמר זאת.
ככל החוויות שעברו עליהם ביומיים האחרונים, גם היער היה חדש להיילי ודארן- אך לא לוונסה. וונסה הגיעה למושבה כשהייתה בת שמונה, והוריה מתו ממחלה זמן קצר מאוד לאחר מכן. היא כן ראתה את היערות, דרך עיניה הסקרניות של ילדה בת שמונה.
היער נמשך עוד ועוד, עצים מכל צד. ואף על פי שהמחזה היה כל כך זר לה, היילי הרגישה בבית.