מחוץ לקרוסלין- פרק 21 חלק ב

אנחנו מופיעות בחדרי, אנחנו מתיישבות על המיטה, ולו יורדת ממני לנוח קצת על המיטה, מכורבלת. "כשדלווין ירד מהבמה הרבה הסתכלו עליו" אני מתחילה, היא מביטה בי לרגע מבולבלת. "מי?" היא שואלת. היא רצינית? היא הסתכלה עליו כשיצא מהאולם במבט המוזר הזה, חוץ מזה כולם מסתכלים עליו, הוא הרי האחראי/המנהיג כאן, לא? "גבוה, שיער שחור, עיניים סגולות-כחולות" אני מתחילה, ומבטה משתנה לאט לאט, "את מתכוונת ללורד?" היא שואלת אותי, כשהמבט המוזר מתפשט על פניה. "ישב לידי?" אני שואלת, והיא מהנהנת. היא סוג של קפצה במקום, נראתה מאוד מתרגשת והמבט המוזר על פניה נהייה עוד יותר ברור. "אז קוראים לו דלווין, השמועות אמרו שיש לו שם קסום כזה ולא הרבה יודעים אותו" היא אמרה בנימה מוזרה, שתאמה את המבט שלה. "למה את מגיבה ככה?" אני שואלת, היא מביטה בי מבולבלת. "איך ככה?" היא שואלת בנימה מתחמקת, עדיין מחייכת חיוך מוזר.

אחרי הכחשה מאוד מארוכה אני מבינה כמה דברים, אחד, זה עניין של רגשות חיבה ממנה אליו, שתיים היא מודעת אליהם, שלוש, היא מראה התכחשות אליהם כלפי חוץ, וארבע, היא אפילו לא מכירה אותו או דברה איתו פעם אחת. טוב, אחרי שהיא עשתה כל כך הרבה בשבילי אז ברוס, ועדיין כפי הנראה היא האדם היחיד שאני סומכת עליו, חלק בי מתחיל לתהות מה זה אומר עליי, חלק אחר משתיק אותו וחוזר להתרכז במרגרט שבוהה בי, מנסה להבין מה עובר לי בראש. "את רוצה להכיר אותו?" אני שואלת, המבט שלה הולך ונראה יותר ויותר מתרגש. אז צדקתי שהיא בכלל עוד לא דברה איתו. היא הנהנה כמעט אוטומטית עם המבט ההוא על פניה. "אז עכשיו תגידי לי למה את מגיבה ככה" אני מוסיפה, אם היא לא מכירה אותו בכלל, איך היא יכולה לחבב אותו כל כך? עד כמה שידוע לה הוא בכלל לא מודע לקיומה. "אפשר לומר שנדלקתי עליו" אני מביטה בה בבלבול, לוקחות לי כמה שניות להבין שכנראה למילה נדלקתי יש עוד משמעות שאני לא מודע אליה. היא חייכה שוב כמו פעם. "זה מדהים איך את מבינה כל כך הרבה אבל את הדברים הכי פשוטים של החיים לא" היא מלמלה לעצמה, "אפשר לומר שאני ממש מחבבת אותו, לכיוון הרומנטי." את זה היא אמרה יותר לי מאשר לה, נראה שהיא מאמינה בזה. עכשיו הכל הרבה יותר ברור, אני חושבת. היא רוצה להגיע איתו למצב של מערכת יחסים. אבל למה אם היא לא מכירה אותו? את השאלה הזאת אני מחליטה לא לשאול, כיוון שמרגרט מעולם לא פעלה לפי הגיון. "אז בארוחת הצהריים?" היא שואלת אותי, מה בארוחת צהריים? "את תפגישי ביננו בארוחת הצהריים?" אני מהנהנת, "בואי" היא אמרה לי ונעמדה, אני מביטה בה בבלבול.