מלאך נופל

"איימי?"
הרמתי את ראשי מטופס הבחינה. הייתי באמצע מבחן- שהלך לי לא רע- כאשר שמעתי קול מוכר קורא בשמי. לצד המורה שלי לספרות עמד המנהל בכבודו ובעצמו, פניו רציניות וידיו משולבות. הוא סימן לי לבוא אליו, ואני שלחתי מבט למורה שלי שהנהן לאישור. מסרתי את טופס הבחינה ויצאתי יחד עם המנהל אל המסדרון. תהיתי מה גרם למנהל לבוא עד לכיתתנו ולקרוא דווקא לי. הוא לא נוהג לעשות זאת- אפילו לא באמצע מבחן- אלא אם כן עשית דבר חמור ביותר. וממה שאני יודעת, לא עשיתי כלום. אני חושבת.
"כן, המנהל אנדרסון?" שאלתי, מסתירה מאחורי גבי את ידיי הרועדות.
"בואי נדבר על כך במשרדי," אמר, ממשיך להביט בי במבטו הרציני והתחיל ללכת לכיוון הצד השמאלי של המסדרון. עקבתי אחריו בשתיקה וניסיתי להרגיע את עצמי על ידי ספירת הצעדים שלנו. אני אף פעם לא מסתבכת בצרות, אבל לפי הבעת פניו של המנהל, זה משהו חמור ממה שאי פעם אוכל להעלות על דעתי.
לאחר מאה עשרים וחמש צעדים הגענו אל פתח משרדו. אוויר חמים נשב על פניי ועטף את כולי. זה נתן לי להרגיש קצת יותר ביטחון.
"שבי בבקשה," המנהל אנדרסון החווה בידו על הכיסא שמולו לאחר שהתיישב בעצמו. "אני מצטער שאני הולך לבשר לך זאת אך אין אדם אחר שיוכל לעשות זאת במקומי."
כשהתיישבתי לאחר היסוס קל, ראיתי את פניו קודרות כאשר הוא השפיל את מבטו. הוא שילב את כפות ידיו על השולחן והרים בחזרה את ראשו.
"א-אני עשיתי משהו, המנהל אנדרסון? כי לא זכור לי-"
נקטעתי על ידי הבשורה המרה ביותר בחיים שלי. "איימי. הייתה תאונה. המטוס שעליו היו כל משפחתך התרסק."
לרגע שתקתי. הייתי קפואה במקומי, כמו ניצב קרח. לקח למוח שלי כמה דקות כדי לעכל את הבשורה. הוא סירב להאמין לזה. הוא נתן לי פקודה להתחיל לצחוק.
"איימי, את בסדר?" שאל המנהל ושלח את ידו כדי לגעת בידיי הרועדות. ספק מהצחוק הכבוש שצחקתי, ספק מהאימה שהציפה אותי. זה לא יכול להיות. זה פשוט לא יכול להיות. הם היו אומרים לחזור מהחופשה שלמים ובריאים. לא טסתי איתם כי לא יכולתי לפספס כמה ימי לימודים. וחוץ מזה לא הייתי לבדי בזמן הזה. הייתי עם בנג'מין.
כאשר ידו של המנהל נגעה בידי, גוש מחנק עלה בגרוני. הבשורה הצליחה לחדור לנבכי מוחי וניערה אותי מהמצב הצחוק הבלתי נשלט שלי. מצחוק עברתי להתייפחות. הסתרתי את פניי מאחורי ידיי הרועדות והרגשתי איך כל דמעה שיורדת מעיניי צורבת לי ואיך הגוש שבגרוני נעמד לו כמו סלע עיקש, ולא נתן לי להוציא משפט אחד שלם, רק כמה מלמולים חרישיים.
"לא…" מלמלתי והנדתי בראשי. "לא… זה…" אמא שלי. אבא שלי. בראד הקטן. כולם מתים. הרי מי יכול בכלל לשרוד התרסקות של מטוס?
לאחר כמה דקות ראיתי מבין אצבעותיי את המנהל כורע ברך לצידי כדי להיות בגובה העיניים שלי.
"את מקשיבה לי איימי? אני רוצה שתלכי ברגע זה הביתה. מחכים לך שם כדי להסביר לך את המצב," אמר המנהל והניח יד על ברכי. "אני באמת מצטער על אובדנך. זה לא היה אמור לקרות."
"לא. זה לא," אמרתי בתגובה, עדיין מתייפחת בין כפות ידיי. "אני לא חוזרת הביתה. אני לא רוצה לחזור הביתה…" מה כבר הולכים לעשות לי שם? לספר לי איך המטוס התרסק? זה בכלל משנה איך הוא התרסק? המשפחה שלי איננה!
ואין לי ספק ששאר המשפחה המורחבת שלי, משני צדדי הוריי עדיין לא מודעים לכך בגלל הסכסוך ארוך השנים בינם לבין הוריי. הם עזבו אותנו וטסו למקומות שונים מחוץ לארץ כדי להיות בנפרד מאיתנו.
"את רוצה שמישהו יבוא לקחת אותך? את רוצה שגם אחת מחברותייך יבואו איתך?"
נדתי בראשי וקפצתי על רגליי. אני בשום ואופן לא חוזרת לבית שלי, שעכשיו אפשר להרגיש יותר מבעבר את אי נוכחותם של משפחתי. למרות כאבי, הצלחתי לחשוב על משהו. וזה עכשיו או לעולם לא, כי לא תהיה לי הזדמנות שנייה.
מחיתי את עיניי האדומות מדמעות ומשכתי באפי. "אני חייבת ללכת," אמרתי. המנהל היה מבולבל ולא הבין מה פשר השינוי במצבי, אך לא יכולתי לומר לו דבר. זה ביני לבין המלאכים עכשיו.
פתחתי בריצה ויצאתי במהירות ממשרדו של המנהל אנדרסון. הוא קרא לי לעצור. הוא שאל אותי מה לעזאזל אני הולכת לעשות. אבל לא עניתי והמשכתי לרוץ. כל עיכוב קטן ימנע ממני מהאפשרות שאולי משפחתי תחזור לחיים.
"בנג'מין?!" צעקתי לכל עבר. הייתי כבר מחוץ לבית הספר. המקום היה שומם ואפלולי מהערפל שאפף אותו. "בנג'מין?!"
הוא הבזיק מולי במצמוץ אחד שלי. קפצתי בבהלה והנחתי יד מעל לחזי.
"איימי," הוא אמר ולקח אותי אל תוך חיבוק חם, שאילולא הייתי במצב נחוש לרעיוני, הייתי חוזרת לבכות.
"שמעתי מה קרה. אני כל כך מצטער," לחש לאוזני. מיד שלפתי את עצמי מתוך זרועותיו החבוקות. לא היה לי זמן להמשיך להיות כאובה על אובדנם. אולי, אחרי הכל, הם לא אבודים לי.
"אני רוצה לדבר עם מועצת המלאכים," אמרתי בנחישות כשנתן לי מבט שואל.
"למה?" שאל, מקמט את מצחו.
"אני רוצה להציע להם משהו."
"על מה את מדברת? את יודעת שמועצת המלאכים לא אוהבים הצעות של מלאכים אחרים."
"למרות הכל אני רוצה לנסות. בבקשה תמסור להם שאני רוצה להיפגש איתם במהירות האפשרית."
הוא שתק לרגע. גלגלי מוחו התחילו לעבוד. "רגע. אל תאמרי לי שאת הולכת לעשות את זה. נכון?"
"אם האפשרות הזו קיימת, אני אעשה אותה בכל מחיר," השבתי בקשיחות. "זה לא היה אמור לקרות להם."
"איימי… אל תעשי משהו שתתחרטי עליו אחר כך," אמר ונגע בעדינות בזרועי. הוא ניסה להוריד אותי מהעניין. זה לא הולך להצליח לו.
סטרתי אותה וצמצמתי את עיניי. "אתה חושב שאני אתחרט על שאני הולכת להציל את המשפחה שלי? כי יש לי אפשרות לוותר על היותי מלאכית בשביל שהם יחיו את שארית חייהם כמו שצריך?"
"אני לא מתכוון לזה."
"אם אכפת לך ממני, אז בבקשה תתמוך בי," אמרתי בתחינה וצללתי אל תוך עיניו המהפנטות שלא נראו מרוצות כלל. אף על פי כן, הוא עצם את עיניו, לקח נשימה עמוקה והנהן.
בנג'מין פרש את זרועותיו לצדדים ונתן לכנפיי המלאך הלבנות שלו להופיע. הוא הביט אל השמים, הרים את ידיו ומלמל כמה מילות בשפת המלאכים העתיקה. בתוך שניות ספורות הוא נעלם בתוך אלומת אור והותיר אותי יושבת על הספסל לבדי.

"זה לא מתקבל על הדעת!"
בתוך שעה כבר היינו בהיכל המלאכים. אני ובנג'מין עמדנו מול מועצת המלאכים, שהיו לבושים בקפידה וחיכו לשמוע מה אני רוצה. הם אולי לא מסכימים להיפגש עם כל מלאך, אבל בהתחשב במה שקרה למשפחתי הם הניחו לי לדבר איתם פנים מול פנים.
"בבקשה, המלאך גבריאל," אמרתי בנימה נחושה למדי אך שלווה. "זאת החלטתי. אני רוצה לוותר על כנפיי תמורת החזרתם לחיים של משפחתי."
"את יודעת שיש על כך השלכות קשות בעניין, נכון?" שאל ואני הנהנתי לאישור. "ואת יודעת שאת תקבלי על כך עונש חמור, בנוסף על לקיחת כנפייך?" הנהנתי בשנית. נתתי לחיצה רועדת לכף ידו של בנג'מין שהייתה משולבת בידי.
"מה אם התרסקות המטוס הייתה מוכתבת על ידי האל? האם אינך חושבת שזה לא יפגע בקדושתו?" התערב המלאך רזיאל, שהיה מלאך קשוח יותר.
"אין לי ספק שהאל לא היה רוצה לראות את משפחתי מתה."
"אינך יודעת בוודאות. אם זהו גורלם… לא נוכל לעשות שום דבר בנידון." הוא התקרב אליי ולרגע ראיתי בעיניו הבזק של כנות. "יותר מכך, את מלאכית יוצאת מן הכלל. למה שתוותרי על כנפייך וכוחותייך הכבירים?"
"כי בלעדי המשפחה שלי אני כלום."
"גם אנחנו משפחתך."
"רזיאל!" נזף בו המלאך אלייז'ה. "אין בך שום שמץ של רחמנות."
"איני מסכים לבקשתה," אמר המלאך רזיאל בהתגוננות. "לכל דבר יש סיבה."
"יש במה שהוא אומר משהו," הסכים המלאך גבריאל. "למרות הכוונה הטובה, אנחנו נפרע חוקי הטבע."
"ואני חשבתי שהמלאכים מקדשים את בני האדם והחיים עצמם," התחלתי להתרתח, אך ניסיתי בכל זאת לדבר בכבוד אליהם. "הדבר הזה חשוב לי יותר מכל דבר אחר בחיים שלי. אני לא חושבת שמלאך אחר היה עושה זאת במקומי- כי כולנו יודעים שהסיכויים בלחזור להיות מלאך שוב הם אפסיים."
מועצת המלאכים יצאו מטווח שמיעתי כדי לדון על בקשתי. התחננתי בכל ליבי שהם יעתרו לה ואני אוכל לקבל בחזרה את משפחתי.
הדיון שלהם לא נמשך זמן רב והמלאך גבריאל היה היחיד שבא לקראתנו. הוא אמר, "על אף אי הסכמתו של המלאך רזיאל, האל מסכים לבקשתך. אך להזכירך, אין לך שום יכולת לחזור בך."
"אני יודעת," אמרתי בקול שקט.
"מרגע שאגע בך את תהפכי להיות בת תמותה," המשיך."את תחזרי לעולמך בידיעה שהתאונה לעולם לא קרתה.
"ראיית המלאכים שלך לא תיעלם, אך מכיוון שהמלאך בנג'מין יהיה זה השומר עלייך, לא תוכלי לראותו חוץ מהשתקפותו במראה או בכל דבר הדומה לכך. זה יהיה אחד מעונשייך.
"בנוסף לכך, אסור יהיה לך לספר לשום אדם על המלאכים או בכל הקשור לכך. אם רק תנסי, האל לא ילך לקראתך יותר ויעניש אותך בחומרה." הנהנתי בעיניים עצורות מדמעות. אני יודעת. לא חשבתי יותר מידי מה עלול לקרות עם בנג'מין. ועכשיו אני יודעת שזה אבוד בשביל שנינו.
"שהאל יהיה עימך," אמר כמסכם את הדבר והצמיד את כפות ידיו אחת לשנייה כאילו נושא תפילה. נתתי לבנג'מין מבט אחרון, והוא נישק את שפתיי בפעם האחרונה לפני שעזב את ידי ונתן לי ללכת לעבר המלאך גבריאל.
הוא שם את ידו על ראשי. בתוך כמה רגעים מוחי התערפל והיכל המלאכים נעלם. אלו היו השניות האחרונות שלי בתור מלאך. ועכשיו אני מלאך שנפל והפך לבן תמותה, כמו כל אחד אחר. לפעמים אני מסתכלת במראה ורואה את בנג'מין מחבק אותי, אף על פי שאני כלל לא מרגישה זאת, ושומעת אותו אומר לי שעשיתי את הדבר הנכון.
ואני יודעת שזה רק בשביל שארגיש טוב יותר. הייתי רוצה לומר לו שהלוואי שהדברים היו נגמרים בצורה אחרת, ושום דבר מזה לא היה קורה.