ממלכת היסודות – פרק תשיעי

"המורה" הצביעה מאיה ולא חיכתה לתשובה "לא אמרת לנו למה אגם לא מגיעה… אני ממש "מתגעגעת אליה"… פחחח"
"תאמיני לי שכולונו לא רוצים שהיא תחזור" לחשה המורה בעצבנות ואז הוסיפה בקולה הצווחני "אמא שלה אמרה שהם נוסעים לחופשה בלונדון"
"אה" מאיה גילגלה עיניים, למי היא תציק עכשיו? היא אולי לא הראתה את זה אבל היא ממש מודה לאגם! באמת! היא מקובלת בזכותה! אלה החיים, רק החזקים שורדים! אבא שלה אמר לה את זה כל הזמן, למשל
כשנרשמה ללא ידיעתו לחוג בלט הוא אמר שזה לא יעזור לה בכלום בחיים וביטל את ההרשמה וזרק את הפוסטרים של הרקדניות שהיו תלויות בחדר של מאיה למדורה בל"ג בעומר.
במקום זה הוא שלח אותה לחוג משחק. כן, משחק. שם היא למדה "להיכנס לדמות" אבל המטרה שלו הייתה שמאיה תלמד לשקר לאנשים ולא תהיה לה בעיה עם זה.
אמא של מאיה מתה עוד לפני שמאיה נולדה ואילצה אותה לחיות חיים ללא רחמים מצד אביה!
"סליחה…" בקע קול מצידה השני של דלת הכיתה ועצר בבלימה את מחשבותיה של מאיה "אני מחפשת את אגם-" התחילה היועצת לומר.
"חופשה בלונדון" אמרה המורה בלי לשאת אליה עיניים.
"אוקי" היועצת נאנחה באכזבה "טוב" היא אמרה בטון מעוצבן.
בין הדברים שחינך אותה אביה זה: לעולם לא להרים ידיים ותמיד לקפוץ על ההזדמנות. משהו מריח למאיה חשוד פה. ממש חשוד. צריך לבדוק את זה ויש רק אפשרות אחת לעשות את זה!
"אממ… סליחה… מיס לירמן… רציתי לשאול, אני יכולה להחליף את אגם?" שאלה הילדה הערמומית.
חיוך רחב התפשט על פניה החיוורות של היועצת ועיניה הכחולות זהרו מאושר "בוודאי" היא אמרה "בואי עכשיו, יש משהו שעליו אני רוצה שנדבר…"
'כל כך משעמם!!!' חשבה לעצמה מאיה, מיס לירמן, היועצת, כל הזמן שואלת שאלות על אגם ולמאיה נגמר הכוח לשחק אותה 'חברה טובה'.
השאלות היו כל כך טיפשיות! אפילו יותר גרוע! בכל שאלה נשמעה שוב ושוב השם: אגם!
"חמודונת, כמה זמן את ואגם חברות?" שאלה היועצת במתק שפתיים.
"המון זמן" ענתה מאיה בתמימות מדומה.
"אגם ואת ל…" זהו! זה עבר את גבול ה:'אגם' האפשרי שמאיה יכלה להחיל! "סליחה, כל הזמן אנחנו מדברות עליה… מה איתך…" מאיה לא שאלה כלום. היא לא סתם לא שמה סימן שאלה בסוף המשפט. היא זקוקה למידע הזה ולא אכפת לה מי יעמוד בדרכה!
"אממ… טוב…" התחילה היועצת והסיטה שיערה בלונדינית מפניה, "אממ…"
"אל תטרחי" קטעה אותה מאיה "אני מניחה שלא הכנת סיפור" לשניה העמידה פני פגועה ושנייה לאחר מכן חיוך ענקי וערמומי התפשט על פניה "אבא שלי הוא איש עם כוח והוא ממש יכעס אם התברר לו שאני לא מקבלת חינוך ראוי" היא לחשה את המילים האחרונות.
"טוב, מה את רוצה?" נכנעה מיס לירמן.
"ממש קצת… שתגלי לי מה הסוד שלך" החיוורון המיידי של היועצת סיפק ועוד איך את מאיה, אך היא רצתה עוד. היא הייתה צמאה לידע.
שתיקה מוחלטת שמאיה הפרה בקריאות ה"נו!" שלה.
"א… א… אני…" גימגמה היועצת והביטה בשעונה, לפתע הצבע חזר לפניה בבת אחת "אוי… תראי מה זה! נגמר לנו הזמן!" היא גיחכה אל מול המבט ההמום והרצחני בו זמנית של מאיה "אבל.. אבל…" מילמלה הילדה המרומה אל מול מבטה המתנשא של היועצת המסתורית.
"גם אני שחקנית לא רעה" לחשה לה מיס לירמן בשקט באוזנה של מאיה.
אף אחד לא מרמה ככה את מאיה. אף. אחד. "הסוף שלך בטוח" מילמלה לעצמה וחזרה אל הכיתה.
"להפסקה!" צרחה המורה "מהר!"
ילד אחר ילדה יצאו מהכיתה ורק מאיה נשארה. לגמרי לבד. ה"חברות" שלה כבר יצאו ולאף אחד לא הייתה סבלנות לשאול מה איתה ולמה היא לא יוצאת להפסקה.
אגרוף על השולחן ובעיטה זועמת בלוקרים לא היו קרובים כלל להביע את זעמה של מאיה. דמעות זלגו על לחייה ועיניה היוקדות הביעו שנאה טהורה "אההה!!" היא צרחה.
"מה קורה פה?" קולה של המנהלת נשמע מבעד לדלת "אהמ אהמ" היא פתחה את הדלת, אבל הכיתה הייתה ריקה לגמרי "יש כאן מישהו?" אין קול ואין עונה, "נו טוב… באמת חשבתי ששמעתי משהו" היא לגמה לגימה ממושכת מהקפה שלה ויצאה מהכיתה.
"חחח" נשמע צחוק מרושע, "אני לא מאמינה שהיא לא מצאה אותי!" מאיה יצאה ממחבואה מתחת לשולחן המורה. לשם שינוי היא הייתה רגועה ושלווה לגמרי ובפניה לא היה זכר לבכי וכעס "אגם, את בטח חושבת שאת תעזבי ואני אשתוק… אז זהו שלא, יש לי תוכנית" חצי חיוך מטורף עלה על שפתיה. אגם המסכנה.