מעגלים- פרק ראשון :)

פרק ראשון- תחילתו של דבר-

"אז מי הילדים האלה?" שאלתי את אימי, מעבירה את ידי על פני השטיח הרך בחדר השינה שלה.
היא הייתה עסוקה בלסדר את שיערה הארוך והחום, משהו שהיא אהבה לעשות בעצמה מאז מותו של אבי, והשפילה את מבטה עליי בחיוך.
"ילדים מכל רחבי הממלכה, אתם תתאמנו יחד." היא תחבה סיכה לשיערה והביטה בהשתקפותה בראי, היא נראתה מדהים.
"אבל… אנחנו נמשיך להתאמן יחד, נכון?" שאלתי בחשש, האימונים עם אימי היו הזמן הנפלא ביותר ביום.
"מובן שכן, כל שומר יתאמן בפרטיות עם היורש לו. אבל חשוב שהיה ביינכם תיאום," היא התיישבה על מיטתה הרחבה וטפחה עליה קלות כדי שאבוא לשבת לצידה. "אני בטוחה שיהיה כיף להכיר חברים חדשים." היא נשקה למצחי ולטפה בעדינות את שיערי הזהוב, כמו זה של אבי המנוח.
בעודי הולכת לבדי לכיוון חדרי, מילותיה הדהדו במוחי.
'יהיה כיף להכיר חברים חדשים…' אולי.
מעולם לא יצאתי מגבולות הארמון, שלא לדבר על גבולות הממלכה. ועכשיו אני הולכת לפגוש חמישה נערים שונים שהולכים להיות השותפים שלי… מה יקרה עם אני לא אחבב אותם? או גרוע מזה, מה יקרה עם הם לא יחבבו אותי?
יום יבוא ואני אהיה מלכה, עם הנערים והנערות האלה לא יחבבו אותי… אולי גם שאר הממלכה לא? ואז… ואז אני אהיה המלכה הגרועה ביותר בתולדות הממלכה!
תרגעי! נזפתי בעצמי בעודי סוגרת את דלת חדרי אחריי. הכל יהיה בסדר, הכל חייב להיות בסדר!

נשימה עמוקה ואז שאיפה, נשימה עמוקה ואז שאיפה, נשימה עמוקה ואז שאיפה.
הצעידה אל חדר ההכתרה מעולם לא נראתה קצרה כמו עכשיו, אני שומעת את צעדיי מהדהדים ברחבי המסדרון המואר באור דמדומים, חבורת הילדים שאימא דיברה עליהם- היורשים של השומרים, מחכים מעבר לדלת יחד עם השומרים עצמם אותם אני כבר מכירה.
שומרים מוצבים בכל כמה מטרים ברחבי המסדרון וקדים בפניי ברשמיות כשאני חולפת על פניהם, מעולם לא הרגשתי פחות מלכותית או לחוצה כמו עכשיו.
מעניין עם התגובה הזו טבעים או שאני סתם יצור?
לאחר זמן שנראה כמו שניות אחדות אני נעמדת מול הדלת הגדולה, שומר צעיר ונמוך בעל לחיים ורודות קד בפניי ופותח את הדלת.
אני צועדת פנימה צעד אחד.
בפנים, אימא יובשת על כס המלוכה שלה, בצד ימין שלה נמצא כס המלוכה הריק של אבי, ולצידו כיסא קטן יותר- הכיסא שלי- ריק גם הוא.
בצד ימין של החדר עמדו שלושה מתוך חמשת השומרים, יכולתי לזהות את אוריון, מלי ולותר.
בצידה השמאלי עמדו חמישה נערים, שני בנים ושלושה בנות. הם נראה מתוחים ועצבניים אבל תיארתי לעצמי שאני ניראת מתוחה הרבה יותר מהם.
"כמה נחמד שהצטרפת עלינו." חיוכה של אימי נראה קורן כל כך, וקולה נשמע צלול כל כך וכהרגלה היא נראתה מדהים, היא לבשה שמלה ארוכה בצבע תכלת בהיר, שיערה הארוך נמתח לאחור וחשף את כתפיה שנראה שבריריות למראה.
השבתי לה בחיוך ביישני ומיהרתי אל מקומי על הכיסא לידה.
כשהתיישבתי לצידה הרגשתי רגוע, מהנקודה הזו בחדר יכולתי לסרוק כל אחד מהנערים לפי התור.
לראשון הייתה רעמת שיער פרועה ושחורה, עיניו היו בגוון של ירוק וחום, הוא היה רזה מאוד ולבש על גופו הדקיק חולצה שחורה וצמודה.
נערה שעמדה לצידו היה שיער מרהיב בצבעי תכלת ולבן, היא ישרה אליי מבט סקרני בעיני הזית שלה אל כשמבטינו נפגשו היא השפילה את מבטה.
לצידה עמדה נערה נוספת שיערה היה ג'ינג'י וגלי וגלש על כתפיה כך שמסגר את פניה היפים, עיניה היו גדולות וירוקות וממוסגרות גם הן בשכבה של ריסים גדולים ועבים.
הנער החמישי היה הגבוהה מכולם, שיערו היה לבן לגמרי ועיניו תכולות כמו קרח, הוא הביט בי בגבה מורמת וחיוך משועשע את שהסרתי את מבטי ממנו כשסומק כל מתפשט על פניי.
הנערה האחרונה הייתה עסוקה בדבר מה ולכן נרדמה לי שהיא אפילו לא הבחינה שנכנסתי, מבנה גופה היה דקיק ממש ושיערה היה בצבע קפה, לעיניה היה גוון משונה של שוקולד מריר עם נגיעות זהובות והיא בדיוק השפילה אותם אל הרצפה.
"אלה יהיו היורשים שלכם?" קולה של אימי החזיר אותי אל המציאות אפילו שהיא פנתה אל השומרים ולא אליי.
"כן מלכתי." ענה לותר בחיוך שרמנטי.
"ואיפה לכל הרוחות שומרי החושך והאש? זה לא אחראי מצידם." אימי נזפה בלותר כאילו זו הייתה אשמתו.
"הם מסרו את צערם על כך שנאלצו לא להגיע לפגישה. אבל הם מסרו לי באופן איש שהיורשים שבחרו הם הטובים ביותר שיש." ענה אוריון, קולו הרם הצטלצל בכל רחבי חדר ההכתרה.
אימי שתקה לרגע אחד, כאילו חשבה בקפידה על הדבר הבה שתגיד.
"עם כך, הנערים הללו ישהו בארמון מעתה ואלה, עם יעבור אימונים בצורה פרטנית וקבוצתית," אמה שלי ישרה את מבטה כעת אל קבוצת הנערים. "מי ייתן ולא תצטרכו את הכישורים שתרכשו כאן." היא ביכרה אותם ואש ישרה את מבטה אליי. "בהצלחה בית-"
"אההה!" דבריה של אימי אליי נקטעו בגלל צרחה מקפיאת דם, זו הייתה נערה האדמונית, היא ממש טיפסה על הנער עם השיער הלבן.
"מה קורה כאל לכל ה-" מלי התחילה לומר כשצליל משונה נשמע מכיוון מקום מעמדם של הנערים, ואחריו כמו על פי סימן הגיח עכבר אפור ולבן.
יכולתי לראות בברור דמעות עומדות בעיניה של הנערה האדמונית ואת הצחקוק הגלוי על פניה של הנערה שעד לפני רגע אפילו לא הביטה בי.
"תתפסו אותו!" צווחה הנערה האדמונית.
לא יכולתי שלא לצחוק, ראה היה שגם הנערים האחרים מרגישים כמוני, כולם מלבד הנערה האדמונית.
"אני מתפל בזה." קרה לותר.
הוא זינק על העכבר האפור ותפס אותו.
לאחר שהבחור האדמונית עזבה את הנער עם השיער הלבן לנפשו כולם הביטו בנערה עם שיערה הקפה.
"את כל כך בצרות ג'וּן!" קולו של אוריון הרעיד את נברשות התקרה בחודר ההכתרה ואני לא יכולתי להתאפק יותר ופרצתי בצחוק.