מעגלים- פרק שני: )

פרק שני- האדמה מכה- ג'ון.

אוריון נראה כועס, כשאני חושבת על זה מעולם לא ראיתי את הפרצוף השעיר שלו כל כך אדום.
"זאת פשוט בושה, גברת צעירה!" נורת התקרה בחדר הצדדי שבו ישבנו רעדה בגלל קולו. "להכוך לשומרת של האדמה זה כבוד גדול, לעמוד מול המלכה זה כבוד גדול ואת מזלזלת במעמד בצורה כל כך…"
"משפילה." נחלצתי לעזרתו, חייכתי את חיוך הילדה הטובה שלי, עם עיני הכלבלב העצוב המשונות והכל.
אוריון הזעיף פנים אפילו יותר, לאחר רגע נוסף של שתיקה ארוכה, חשבתי שהוא הולך להתפוצץ מרוב זעם ודימיינתי את עצמי מנקה את פניי מהמוח וכל האיברים הפנימיים שלו. אך להפתעתי, אוריון התנשף בעצבנות נגלת לעין וצנח על הכיסא הסמוך אליי.
"אוריון תקשיב," התחלתי לומר. כשהוא הגיע אל ביתו של אבי המאמץ בפעם הראשונה לפני כמה שנים יכולתי לראות בעיניו איזה ניצוץ של אמונה. במהלך תקופת האימונים שלי איתו הניצוץ הזה גדל וקטן לסירוגין, אבל תמיד נשאר שם.
כשהבטתי עכשיו באוריון, עיניו נראו שבורות.
האם יתכן שהוא הפסיק להאמין בי? האם יכול להיות שהמבוכה שגרמתי לו הייתה גדולה עד כדי כך?
"אני באמת מצטערת, אוריון," אמרתי בשקט ונגעתי קלות בכתפו, הוא לא הביט בי. "אתה כבר מכיר אותי, קשה לי להיות רצינית ב… במצבים מלחיצים, אני פשוט חייבת לה עסק במשהו ו… מצאתי את רופוס ממש לפני שנכנסנו לארמון-"
"רופוס?" אוריון הרים גבה בשאלה.
"העכבר, החלטתי לאמץ אותו ולקרוא לו רופוס." הסברתי בבישנות.
ידעתי שרופוס נמצא בידיו הנאמנות של לותר, לכן לא חששתי לחייו, אבל עם הנערה האדמונית ההיא תתקרב אליו, אני לא אשלות בעצמי ואפגיז אותה עם ערמה של סלעיי הר געש.
"שם טוב." קולו נשמע סלחני והבנתי מצאתי את דרכי בחזרה אל ליבו.
"מצטערת." אמרתי שוב בשקט.
"את צודקת בדבר אחד, אני כבר מכיר אותך, לכן אני יודע בדיוק למה הכנסתי את עצמי שכהבאתי אותך למקום כזה, זו גם אשמתי." הוא חייך ופניו השעירים כבר לא היו אדומים.
השבתי בחיוך ממש לפני שדפיקה חרישית נשמע על הדלת.
הדלת נפתחה וממנה הציצה הנסיכה בחיוך.
"היי אוריון, אמא שלי ביקשה ממך להקל קצת על ג'ון, היא אמרה שכל היורשים צריכים לעלות לגג לזמן גיבוש והכרות." היא חייכה אליי בחטף ופנתה להביט באוריון.
"אם ככה, כדי שתלכי," הוא חייך בעודי כמה על רגליי, מאושרת מכך שהצלחתי לצאת מזה בשלום. "אבל אנחנו עד נדבר על עונש מתאים בשבילך." הוא אמר לפני שסגרתי את הדלת.
"הוא פשוט מת עליי." אמרתי לנסיכה ולעצמי פה אחד בעודה מובילה אותי אל הגג לזמן הגיבוש.

"זמן גיבוש זה אדיר!" קולו של בלייז נשמע מעומעם מתחת למים.
מסתבר שזמן גיבוש והיכרות אצל המלכה הוא יום כיף בבריכה המלכותית שעל גג הארמות.
נחמד, חשבתי ועליתי על פני המים.
בלייז, שבדיוק התיז מתח אדיר של מים בקפיצת כדור תותח עלה גם הוא על פני המים והתקרב אליי.
"מה שנכון." חייכתי ושחיתי אל שפת הבריכה.
לא רחוק מאיתנו, אמנדה ישבה.על שפת הבריכה ושוחחה בשקט עם כריסטאן בשקט.
במרחק מה מהם ישבו הנסיכה, אליסטיה שמה, ואמבר, הנערה האדמונית, שתהן צחקקו וכאילו בחנו כל אחד ואחד מאיתנו.
"נחמד שכולנו מבלים יחד, לא?" שאל בלייז, כצפויי הוא נדבק אליי כמו דבק, לא שהייתה לי איזה בעיה עם זה יחסית לאיך שהוא נכראה.
הוא ניער את שיערו הלבן כמו כלב רטוב.
"אולי מספיק עם זה." צחקתי בקול.
"אני אחשוב ע-" דבריו נקטעו בגלל שהוא נכנס למים פעם נוספת, כשהוא יצא מהר הוא ניער את שערו שוב ישירות על פניי.
"זה מספיק!" הכרזתי, תיפסתי על כתפיו וניסיתי להכניס את ראשו את המיים, אבל הוא היה גבוה מידי ורגליו נגעו בקרקעית כשראשו עד מחוץ למים.
"אני לא חושב ככה." הוא צחק.
בין רגע ידו אחזה במותניי והוא גרר אותי אל הצד העמוק של הבריכה תוך שאני מצליפה במים בפרעות וצוחקת.
יכול להיות שלהיות שומרת תהיה עבודה קשה, אפילו קשה מאוד, אבל זה שווה את זה בדיוק בגלל רגעים כאלה.