מפקד הטבעות פרק 11 מוקדש לנעמי;)

אם יש לקח שלמדתי זה לעולם לא להסתובב לבד, בחושך, וביער כי עכשיו, כשהבטתי באיש שיישב בין הנחלים, התחלתי להרגיש טיפ-טיפה מה אה…לקח, שלמדתי.
כשהוא ישב שם בין הנחלים- חרבו הייתה בנדנו, והוא יישב על האדמה בסיכול רגליים ועיניים עצומות, ולמרות העלטה והפחד יכולתי להבחין שהוא חש בי, שהוא שומע אותי. אותי ואת קול נשימותיי, הצמרמורת התחילה לטפס במעלה גבי, בעוד הטבעת לוחצת לי על היד.
יצאתי מהמים בשקט, והבטתי לאחד הצדדים, אני לא טוב בבחירת דרך, ובחירות קשות בכלל ,בכלל לא. הרגשתי את הזיעה ניגרת במצח שלי, למרות הקור ששרר באותו לילה, הרגשתי שאני רועד מפחד, ומכעס על זה שהסכמתי להיכנס לתסבוכת הזאת,-לפני חודש לא הייתי חולם על כוחות, טבעות, קסמים ועכשיו, תראו אותי-ילד קטן בן עשר, עם נעליים ביד אחת, והיד השנייה בתוך הכיס-מחזיקה אולר, אין מילה מתארת יותר מ-מגוחך.
לא פלא שכעסתי על עצמי, על הטיפשות שלי להסכים לקבל כוחות, למרות שעשיתי את זה בשביל לדעת על הוריי, כדאי לעבור את שלושת המבחנים ולדעת מה קרה להם.
בכל מקרה, אם הוא לא היה מדבר אני בטוח שהייתי נשאר שם כל הערב, כועס על עצמי ועל אלה שהכניסו את אותי למצב הזה
הוא אמר:"אתה מחפש דרך החוצה?"
"מה?" שאלתי, למרות שבמקרה אחר לא הייתי מדבר מפחד, אבל עכשיו כשתליתי את האשם בי, למעשה היה לי טיפה יותר קל. טיפה.
"כן." אמרתי. הוא צדק. אני מחפש דרך לצאת מכאן. לא מהיער. לא מהעצים, אלא מעצמי. העובדה שאני פוחד מעצמי, ומהכוח שיש לי, עשה אותי עוד יותר פחדן, איזה ילד, היה מסכים לקבל טבעת, ולשלוט על הכוחות שהיא נותנת? כשהוא יודע שהטבעת הזאת מחזיקה את כוח המים, ושהמים האלה הרסו את המשפחה שלו?
"הדרך הימינית מהירה יותר,"הוא אמר ואני חשבתי על עצמי, לא על הדרך שתחזיר אותי למפקד הטבעות, בכלל לא. חשבתי על הוריי-משפחת היחידה.
"אבל אם." הוא השתעל, ואמר:"הדרך הימינית קצרה ומלאה מכשולים-אבנים, סלעים, לעומת זאת הצד השמאלי הוא ארוך וחלק, מה תבחר?"
בשלב הזה, הפסקתי לשנייה, לחשוב על עצמי ועל המצב שבו אני נמצא,השיער שלי סמר, הרגשתי כאילו אלפי מחתים נתקעים לי בזרוע, הוא פקח את עיניו-עיניים צהובות שנהפכו לשחורות ואז לזהובות "המסלול שאתה בוחר הוא מסלול לכל החיים."
"מי אתה?"
"חבר."
"בסדר,חבר.. אמממ..מה אתה?"
"איש יער. אחד הטובים ביותר."
"למה שאאמין לך?"
"אה?"
הבנתי שהוא לא הבין את השאלה שלי, אחרי הכל הוא נראה כאילו בא מתקופת ימי הביניים עם הגלימה השחורה , והחרבות הארוכות, כאילו הוא בא מסרט אימה או מתח.
חזרתי על השאלה:"איך אדע שאתה אממממ.. חבר? רדפת אחרי בכל היער?"
"אתה זה שברח, אני לא זה שרדף אחריך, עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שאתה תבוא לכאן בסופו של דבר."
גם זה נכון.
ידעתי שהוא צדק,
"איך קוראים לך?"שאלתי.
"זה לא קשור." הוא אמר והרוח העיפה את שיערו,וגלימתו ביחד הם נראו כעורב שחור וגדול שעף לעבר ארבעת רוחות השמים, לעומת זאת הרוח סמררה אותי.
שאלתי אותו:"לאיזה כיון ללכת?"
"שמאל, אולי היא הדרך הארוכה אבל היא גם הדרך החלקה,"
"מזכיר עוגיית מזל.." לחשתי והתחלתי לצעוד לכיוון שמאל, כשבאתי להניח את רגלי על האדמה הוא צעק:"לא!"
נעצרתי, כף רגלי עודנה באוויר:"מה עכשיו?"
"הטבעת שלך."
"מה איתה?"
"היא לא תחזיר את ההורים שלך בחזרה."
כשהוא אמר את זה, נזכרתי מיד בקול שבאותו לילה, הקול שאמר לי תיזהר. רציתי לשאול אותו על זה אבל השמש החלה לזהור בצידו הימיני וכשהשמש זהרה הוא אמר: "השמש זורחת."
הבטתי בו, הוא צדק, כי כל קרן אור שנגעה בו העלימה חלק מגופו "השמש זורחת." גנח. עכשיו רגליו כבר החלו להיעלם. רגליו, וידיו נהפכו לחלקיק אוויר.
"חכה!" קראתי, ידעתי שאני חייב למהר כי רק גרונו וראשו נשארו.
הזמן אזל במהירות,
"הטבעת," גנח "היא לא תחזיר את הורייך, אתה.."
"אתה האיש שאמר לי תיזהר באותו לילה?" זאת הייתה הצהרה, לא יכולתי לחכות עד שיענה לי, הזמן אזל, הייתי חייב תשובות. ולכן המשכתי:"למה? מה מסוכן בטבעות? ענה לי!"
"השמש זורחת." הוא ענה
קרני השמש נגעו לו בפנים הוא נעלם.
כשהבטתי במקום שהוא עמד בו קודם, הרגשתי איך הפחד חזר למקומו הרגיל,
"לאן?" לחשתי. "לאן עליי ללכת?"
וככל שחשבתי על זה. הייתי בטוח שמפקד הטבעות הוא לא מקום טוב בשבילי, היה לו ריח אפל ומסוכן,
איך ארול אמר?.."אתה לא רוצה אותם על הראש שלך."
אבל, נכון לעכשיו. לא היה לי לאן לפנות.
הייתי אבוד,
אבוד ביער,
ואבוד במחשבותיי.